את גל הפיגועים האחרון השוו רבים ברשתות החברתיות לגל הנורא והאיום של פיגועי הטרור שספגנו כאן בשנות ה־90 ובתחילת שנות ה־2000. אני מניחה שרוב קוראי המדור זוכרים היטב איך אז פיגועים כאלו היו גוררים שידורי רצף ומוזיקה שקטה ברדיו.

נקודה משמעותית יותר בהבדל בין הגלים היא העובדה שלא היה אז פייסבוק, בטח שלא היו טוויטר ואינסטגרם, שנראו כמו חלום שאיש לא העז לחלום. הייתי מבוגרת מספיק כדי לזכור ששרדנו יפה עם כל המידע שהיינו זקוקים לו וללא קולות הרקע של ההמון.

אז נכון, שמענו בעיקר את הדעות וההשתתפות בצער של מלהגי הפאנלים, שלמרבה הקלישאה כמו פראיירים הם תמיד רק מתחלפים, אבל חיינו על הדי התקשורת המאוד מצומצמת שהייתה לנו אז. נשענו עליה ורק בה התנחמנו.

כמובן שאי אפשר להשוות בין מה שקורה היום למה שקרה אז, מכל מיני סיבות. ותתפלאו, אף אחת מהן לא פוליטית. אנחנו חיים בעידן שבו לכל אחד יש דעה שהוא חייב להשמיע. אנחנו חיים בעידן שבו אם אתה משמיע דעה לא פופולרית תוקפים אותך. ואם הדעה פופולרית, מלייקקים אותך. ועם ישראל חי ועושה לייקים אינסופיים, ואולי גם מוצא בזה נחמה.

הבעיה היא שאם אתה מחליט לא להביע דעה, לא כי אין לך אלא כי אתה סבור שדעתך בנושא לא אמורה לעניין איש, ויצא ובמקרה שיתפת משהו אחר שאינו קשור - הלך עליך. ואם אתה מגיב, אבל לא במקום, גם כדאי שתסגור את הטלפון לכמה שעות.

אל תשאלו איך אני יודעת, זה כבר קרה לי לא פעם. בתקופה האחרונה החלטתי לא לומר מיד את מה שמרגיז אותי. זאת אומרת, לומר כדי לא לשמור בבטן, אבל לעצמי קודם כל או בקול רם לחברים ואנשים שאני יודעת שאפשר לנהל איתם שיחה.

כל הרעיון של לזרוק דעות אקראיות ללא פילטר ברשת, הגם שחטאתי בו, נראה לי פתאום כל כך מיותר וברוב המקרים משמש כזרדים שמלבים את אש המדורה.

5,000 לייקים או פברוטים, תלוי באיזו רשת אתם גולשים, על אותה הודעה לקונית של השתתפות המונית בצער וזעזוע, יכולים להתפרש כאחדות ישראלית (אליה יש לי געגוע עצום) או כסמל לציניות.

גלשתי באינסטגרם לפני כמה ימים, ובלי להזכיר שמות, היו שם כמה מובילות דעת קהל, סלבריטאיות ריאליטי שתוך כדי סלפי מרוטש כתבו "אסון נורא". אכן אסון נורא, אין פה ולו חצי גרם של ציניות חלילה. אבל אני מקבלת את התחושה שהמילים הקשות הללו, "אסון נורא", "כאב עצום", או כל פוסט או סטטוס שזכו לעשרות אלפי תגובות הופכים ריקים מתוכן.

נטלי דדון (צילום: אור גפן)נטלי דדון (צילום: אור גפן)

לצד ההודעות בצער, הנה עוד צד מצער לעידן שבו לכל אחד יש דעה, שאותה הוא חייב להשמיע - התססה. זה קל, לא רק כשזה מגיע מפוליטיקאים אלא כמעט מכל יוזר עם דעה, עם פרצוף או בלי.

נטלי דדון פרסמה סטורי על זה שביטלה שלוש נסיעות במונית, כי לנהג היה שם ערבי. רבים עשו לייק ושכחו שאחד ההרוגים בפיגועים היה שוטר ערבי נוצרי. זה המקום לומר שמותר לפחד, אבל אסור להיות גזען. אני מבטיחה לזכור את זה ולא להזכיר בעתיד שדדון, שעשתה הרבה למען פליטים, היא רק דוגמנית בגדי ים כשהיא תחליט להוציא ספר. אנחנו הרבה יותר מהגדרתנו.

יש משהו ברשתות החברתיות שגורם לנו להרגיש שאנחנו לא לבד, שעוזר למי מאיתנו שזקוק לתמיכה המונית ולחיבוק הזה, שיש בו משהו יפה, אני לא מכחישה. אריק סיני (שאותו אני אוהבת מאוד) נאלץ לבטל הופעה, מכיוון שלא נמכרו אליה מספיק כרטיסים. משפורסם העניין ברשת, בתוך שעות ההופעה הפכה להיות סולד אאוט. אז חצי נחמה. עם ישראל עדיין שומר על חלקו היפה ברוב הזמן.

ובכל זאת, אי אפשר שלא להישאר ציני כשהקו המוביל את התקשורת ואת כל נספחיה (להלן: קבוצות הוואטסאפ ההמוניות ואמצעי הדיווח העצמאיים) הוא סנאף. נדמה שללא סרטוני סנאף לא מצונזרים אי אפשר להתרגש יותר או לפחד מאוד. נדמה כאילו מישהו אמר לעצמו אחרי שנתיים של איומי מגיפה, ופמפומי איום איראני, מה זה כבר גל פיגועים? זו סחורה ישנה, היה לנו את זה כבר, צריך לשדרג.

אני קצת שמחה שאני מחוסנת מפני הרצון לדעת עוד ועוד, אולי מכיוון שהחלטתי לנתק את עצמי בזמן מכל צורך בריגוש בלוטות החרדה שלי, שעבדו רוב חיי שעות נוספות. זה קשה, זו גמילה כואבת. אפילו מקפאין היה לי יותר קל להיגמל. אבל בסוף הצלחתי. אין יותר טקס טלוויזיה לפני השינה, מלחמה או לא, אפילו באוסקר אי אפשר לצפות היום בלי לחטוף איזו סטירה. אז מקסימום פרק של "סיינפלד", אם כבר שנות ה־90 אני מעדיפה להיצמד לצד התמים והטוב שלהן. 