צלילי חיים
מיקי גבריאלוב / מוזיקאי

מיקי גבריאלוב (צילום: גדעון מרקוביץ, פלאש 90)מיקי גבריאלוב (צילום: גדעון מרקוביץ, פלאש 90)


הרבה השתנה בחיי מאז התחלתי לנגן בגיטרה ולהתעסק במוזיקה. כשהייתי בן 16 הקמתי יחד עם עמי טרייבטש ז״ל, חיים רומנו ויצחק קלפטר את להקת הצ׳רצ׳ילים, שפתחה לי דלת לעולמות חדשים. נסעתי לחו״ל עם הלהקה, הכרתי אנשים ותרבויות חדשות, יצרתי עם הלהקה מוזיקה - וכל אלו עיצבו את חיי.

הפעם השנייה שחיי השתנו הייתה כשהייתי בן 19 וחצי, אז הכרתי את אריק איינשטיין ז״ל ויחד יצרנו כ־70 שירים אהובים במשך 18 שנים. אריק נתן לי אפשרות להלחין שירים וליצור מוזיקה, מה שאולי לא הייתי עושה בצורה אחרת. הפעם השלישית הייתה כשהתחלתי פרק חדש: הפכתי לזמר ששר את שיריו, מה שפתח לי עולם הבעה חדש ביצירה.

הפעם הרביעית הייתה כשהקלטתי שירים טורקיים כמחווה להוריי, שלימדו אותי את התרבות שאיתה הגיעו לארץ. בבית ילדותי האזינו למוזיקת לדינו, מוזיקה טורקית, נאש־דידנית וישראלית. את התרבויות הללו ספגתי בהיותי ילד, נער וגם קצת כבוגר. הוריי עיצבו את חיי מתוך כל התרבויות הללו, שבתקופה מסוימת בחיי הדחקתי, ובגיל בוגר יותר, ובעיקר מאז שהפכתי לאבא, חזרו אליי.

אחר כך התחתנתי והתגרשתי, גידלתי את שני ילדיי לבדי ומתוך כך יצרתי שני אלבומי ילדים. בשנת 1982 התחתנתי עם רעייתי מיכל ונפתחו לי דרכים אחרות כבן אדם, כיוצר וכזמר. יחד כתבנו שירים, גידלנו ילדים והקמנו משפחה.

כיום יש לי חמישה נכדים, שחלקם בחו״ל וחלקם בארץ. הם אלה שנתנו לי השראה ליצור אלבום ילדים חדש - ״איזה בלגן״, שבו אני משלב שירים חדשים וישנים בביצועים חדשים שהלחנתי, ואת חלקם אף כתבתי. זאת הרגשה נפלאה לראות את הנכדים שרים את השירים ומתאהבים בהם. הנכדים נותנים לי הרגשה שאני צעיר ושיש עוד עתיד לפניי. איתם אני מרגיש כמו ילד. 


הספר
יהודית רותם / סופרת ועורכת

יהודית רותם  (צילום: לו אוטרימסקי)יהודית רותם (צילום: לו אוטרימסקי)


בסוף יום עבודה ארוך ועגמומי פסעתי לחנות הספרים המשומשים ברחוב החלוץ בחיפה. חנות ענקית, מערת עלי באבא, שאוצרותיה השאילו לי רגעים של שכחה, של בריחה מהכאב שכסס בתוכי ללא הפוגה.

הייתי בת 21. שנה וחצי קודם לכן ילדתי את בתי יעלי, וכאשר הייתה בת שנה איבדתי אותה במוות פתאומי. הספקות ייסרו אותי מילדות. בהולדתה של יעלי הרפו מעט - ושבו למחוץ את לבי עם מותה.

לחנות הספרים נכנסתי בהתרסה. זמן מה קודם לכן קרא “המשגיח" לבעלי והתרה בו: “שמעתי שאשתך קוראת ספרים. יום אחד היא עוד תחשוב שהחיים הם כמו בספרים!".    

הסתובבתי בחנות בציפייה דרוכה. לא חיפשתי ספר שיביא מרפא לנפשי, כי לא היה לה מרפא ולא רציתי מרפא. לא ידעתי איזה ספר דרוש לי, אבל ידעתי שהוא קיים. במדור הספרים בשפה האנגלית משכה את תשומת לבי תמונת אישה על כריכת ספר עב כרס. היא דמתה לאמי עד להדהים - אותו קלסתר בהיר, סימטרי, אותו מצח צח וגבוה, אותן עיניים נטולות חיוך ואותו טורבן פרחוני המכסה את כל הראש, פרט לשביל שיער קצר. נטלתי את הספר לידי. שמו היה "THE SECOND SEX".

לבי החסיר פעימה: המין השני! רגע, אני מכירה את המילים, הן שלי!
הטקסט על גב הספר היה צפוף. דילגתי אל השורות שתיארו את הכותבת, סימון דה בובואר: היא הייתה מבוגרת ממני בעשרות שנים, בתו של כומר קתולי שהתחנכה במנזר, והמרתיע מכל - היא חייתה עם גבר בלי נישואים, מעולם לא ילדה ואף לא רצתה להיות אם - משאת נפשי היחידה באותם ימי יגון.

לא היה בין סימון דה בובואר לביני ולו חלקיק זעיר אחד משותף, ובכל זאת קניתי את הספר. עיניי נפקחו, נפשי נרגעה. החוף שאליו הגעתי כמו חיכה לי. לא הייתי בודדה עוד.

עד אז לא ידעתי דבר על פמיניזם. גדלתי בבני ברק החרדית. בגיל 18 נישאתי לבחור ישיבה והלכתי אחריו ליישוב עולים על כתף הכרמל. בלב היישוב, כמין תלפיות שכל הפיות פונים אליו, ניצבה הישיבה עם כולל האברכים שלה, שבו למדו בעלי וחבריו. הנשים פרנסו את משפחותיהן, רובן בהוראה. כולן היו נשות חיל, ממרחק הביאו לחמן, וכל אחת מהן, כאמותינו התנ"כיות, “ותהר ותלד, ותהר ותלד". וכולן היו מחויכות, מרוצות, בטוחות בתפקידן ובייעודן.

רק אני הרגשתי קריעה פנימית ללא תקנה. לא הבנתי מדוע נפלה בידי הגברים הזכות הקדושה ללמוד ואילו אותה זכות נשללה מאיתנו. לא הבנתי את חוסר השוויון, את חוסר הצדק ואת חוסר החמלה כלפינו, הנשים. את המושגים “המין הראשון" ו"המין השני", המצאתי ביני לביני, הרבה לפני שכותרת ספרה של סימון הבהבה מולי כמקור אור.

ואם כן, תהיתי, מה פירוש הדבר? שהייתי פמיניסטית לפני שידעתי שיש פמיניזם בעולם? המחשבה הזאת הייתה מסחררת, אך עדיין לא העזתי לקום ולעשות מעשה. זה היה קשה מדי לאישה צעירה כמוני, ללא גב, ללא אמצעים. בשנים הבאות חוויתי לידות, ילדים, אובדנים, שיברונות לב, טלטלות. וספרים - עוד ועוד ספרים שהרחיבו את הסדק שפער בי ספרה של סימון.

לקח לי זמן עד שמצאתי בנפשי את הכוח לעזוב, אבל הספר ההוא, עם תמונת האישה בטורבן, שינה את חיי, כמו שרק ספר שכולו אמת צורבת יודע לעשות. 


קוברסקי
ניר ברעם / סופר

ניר ברעם  (צילום: אריק סולטן)ניר ברעם (צילום: אריק סולטן)


עד שפגשתי את קוברסקי, הייתי נער שלא מתעניין בשום דבר. לא אהבתי ללמוד, כבר לא אהבתי לשחק או לצפות בכדורגל, ולא היו לי ממש תחביבים. חוץ מנהיגה - אבל הייתי רחוק למדי מהרישיון הנכסף. “לא ייתכן ששום דבר לא מעניין אותך", כתב לי אבא במכתבים מלאי תוכחה.

בכיתה י' פגשתי את קוברסקי. הוא היה נער לבוש שחורים, ארוך שיער, שאהב להתייהר בשמות של להקות ומתאבקים מה־WWF, ולזלזל בכל הנערים בבית הספר. לא היינו מיודדים: הוא נראה לי גאוותן ומעצבן, וסביר שבעיניו הייתי אלים וקצת אידיוט.

יום אחד ישבתי משועמם ברחבה שטופת השמש בבית הספר - כששמעתי אותו אומר "מבצע ברברוסה". השם מצא חן בעיניי, נשמע מלהיב, שאוב מעולמות רחוקים. "מבצע ברברוסה". כילד בן 7 אהבתי משחקי דמיון ונהגתי לפעמים להמציא עולמות, מלחמות ומבצעים. "מבצע ברברוסה" הזכיר לי את הימים ההם.

קוברסקי העיף בי מבט מזלזל: “לא שמעת על מבצע ברברוסה? טוב, צפוי: אתה הרי אידיוט".

“נו, אז תספר".

“תשיג סיגריה, ונראה".

יצאנו מבית הספר בשעה עשר בבוקר, ולא חזרנו. ישבנו שעות על המדשאות ליד האוניברסיטה בירושלים, קוברסקי עישן בשרשרת וסיפר על מבצע ברברוסה: קיץ 1941, 3 מיליון חיילים גרמנים ניצבים מול 3 מיליון חיילים רוסים בחזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה. ריכוז הכוחות הגדול בהיסטוריה. ב־22 ביוני לפנות בוקר פולשת גרמניה לרוסיה. המבצע מכונה, "מבצע ברברוסה". זה בתמצית.

מאותו היום הפכתי למאזין הנלהב ביותר של קוברסקי, שלא הפסיק להיות מופתע מהסקרנות שגיליתי ומיכולתי להקשיב. “ממתי טיפוס כמוך מתעניין בדברים?", הוא שאל בעודו מספר לי על מלחמות, מאורעות היסטוריים, וספרים כמו “האמן ומרגריטה" ו"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

כשקיבלתי את רישיון הנהיגה, נהגנו לנסוע בלילות לתל אביב, לחיפה, לבית ינאי. הוא מספר ואני מקשיב. עולם הספרות וההיסטוריה שהוא פרש בפניי, עולם הספרים בכלל, עורר בי תשוקה עזה.

כעבור כשנה כבר למדתי לא מעט והמצאנו עולמות יחד. כמעט כשווים. למשל “סיפורי הממלכה". בממלכה הייתי המלך הנתון למצבי רוח והוא המורד הגדול וירשובסקי, שאחר כך הפך לשר הצבא. קורות הממלכה סופרו על אלפי פתקים שהעברנו בינינו במהלך השיעורים. השתמשנו במאורעות היסטוריים, בספרים, בדמיון שלנו, אפילו בזיכרון.

בשלב מסוים הבנתי שבעודנו צוללים לסיפורי הממלכה, הטרדות הרגילות קצת נעלמות: מעמדי בחברת הנערים, השעמום בירושלים, מחלתה של אמי. אנחנו בוראים עולם, שוהים בו, והרעש מסתלק. כשאתה ממציא סיפור, הבנתי, אתה יכול להעביר לתוכו הרבה מהדברים שמטרידים אותך. 15 שנה אחר כך קראתי לזה: “להפוך שד לסיפור".

בסוף התיכון התחלתי לכתוב קצת. לא סיפרתי לאיש. כתבתי סיפור אהבה, מעין יומן על מחלתה של אמי, שהפך לסיפור, אפילו שיר.

18 שנה אחרי ההפסקה ההיא, שבה קוברסקי הזכיר את "מבצע ברברוסה" - פרסמתי את הספר “אנשים טובים", רומן המתרחש בימי מלחמת העולם השנייה. כל החלק האחרון של הרומן מתחולל סביב "מבצע ברברוסה". נתתי לקוברסקי עותק, הוא עלעל בו קצת: “מבצע ברברוסה", קרא, “זה היום שהפכנו לחברים".

“נכון," עניתי, “יש גם הקדשה".

הוא קרא אותה, אמר "תודה" ואחר כך שתקנו. לא היינו טיפוסים שידעו להביע רגשות עדינים. בהקדשה היה כתוב: “אתה הרי יודע שבלעדיך שום דבר מזה לא היה קורה". 

שפת אם
סיון טלמור / מוזיקאית וזמרת

סיוון טלמור  (צילום: אורית פניני)סיוון טלמור (צילום: אורית פניני)

לפני כשלוש שנים, כשהייתי אחרי שני אלבומים באנגלית והופעתי בעיקר בגרמניה, הוזמנתי על ידי פסטיבל "צלילי ילדות" בחולון לערב סביב שירי וסיפורי הילדות שעליהם גדלתי - ואלה שאני מספרת ושרה לילדיי.

הצמידו לי פסנתרן, אלעד אדר. לאלעד ולי יצא לעבוד כמה פעמים יחד בכל מיני הרכבים, אבל הפעם זה היה רק הוא ואני. "תכינו ערב", אמרו לנו. נפגשנו אחד על אחד והבנתי שנתנו לי מתנה: את הפסנתרן הכי טוב שיש.

באחת החזרות בלילה, משהבנו שזה באמת חיבור משמיים, אלעד הודיע לי שאנחנו הולכים לעבוד יחד, לעשות מוזיקה משלנו - אבל הפעם בעברית. חייכתי ואמרתי לו שאני מצליחה להתבטא רק באנגלית ושאין על מה לדבר.

בערב הפסטיבל ישב בקהל אלבי, בני הבכור. אז בן שנתיים וחצי. בשיר האחרון, "פזמון ליקינטון", הוא ביקש מאמא שלי לבוא אליי לבמה. היא סימנה לי, והוא הגיע לשבת על ברכיי. כמעט כל השיר הסתכלתי לו בעיניים ושרתי לו, נרגשת עד דמעות. יומיים אחרי כן, עם אלבי באוטו, הוא התחיל פתאום, משום מקום, לשיר: ״לילה לילה מסתכלת הלבנה…״ - ופתאום הבנתי, שזו הפעם הראשונה שהוא מבין מה אני שרה, כי שרתי לו בעברית. זה כנראה הגיע כל כך עמוק, שהוא זכר את כל השיר בעל פה.

הבנתי אז שאני צריכה לחזור הביתה. לשפת האם שלי. לשפה ולמקום שבהם אני מגדלת את ילדיי. התקשרתי לאלעד, קבענו להיפגש והתחלנו לעבוד יחד בזוגיות מוזיקלית נדירה. פתחתי מחברות והחלטתי לצלול שוב לעברית - ובעיקר לא לפחד ממנה אלא ליהנות מכל היופי והקשיים שהיא מציבה.

היום יש כבר אלבום חדש, עם אלעד, בשפת האם שלי, עברית, שאותה הזכיר לי הבן שלי. כמה אני אוהבת אותו. וכמה התגעגעתי הביתה. 

שלב ההוכחה
דן שינמן / פרקליט בכיר וסופר

דן שינמן  (צילום: יחצ)דן שינמן (צילום: יחצ)

לפני 16 שנים, בגיל 62, החלטתי לפרוש מקדמת הבמה בשיאה של הקריירה שלי כסנגור. רוב הסובבים אותי חשבו כי השתבשה עליי דעתי, ועד עצם היום הזה הם תוהים מהן הסיבות שהביאוני לפרישתי ולמעברי אל עולם הכתיבה.

עד היום איני יכול לתאר באורח סדור את משקלו המדויק של כל אחד מן הגורמים שהביאוני לפרוש בתום 40 שנה מדרך שאהבתי ואשר צלחה בידי, אך אוכל לומר בבירור שהחלטתי נבעה מדחף ומציווי פנימיים חסרי פשרות וממכלול שלם של מניעים, חלקם בתת־מודע, שהובילוני אליה.

סופיות החיים הומחשה לי מאוד, כאשר שנים ספורות קודם לכן ראיתי את פניו של אבי המת, את גופתו שהייתה מונחת לפניי. הבנתי אז כי אם חפץ אני בשינוי ובבניית דרך חדשה, עליי להתחיל בה מיד - שהרי עתיד אינסופי אינו עומד לרשותי.

במשך שנים הייתי שחקן מרכזי בדרמות המשפטיות שבהן נטלתי חלק, ובד בבד גם מתבונן מן הצד. ראיתי מקרוב את געש היצרים המתחולל בבית המשפט וניסיתי להבין את עולמם הפנימי והנפשי של הנאשמים, של העדים, של אנשי התקשורת, ואף של השופטים שבפניהם הופעתי. תמיד בחנתי את “הנרטיב הבית הללי" מול זה של “בית שמאי", בעוד בית המשפט משמש כעין מקבילית הכוחות.

בשלב מסוים חשתי שמיציתי את הדרך הארוכה שבה הלכתי והבנתי כי בשנותיי הבאות עליי לעבור לעולם אחר - ספרותי, פילוסופי, ערכי ואינטלקטואלי, ולתת בו ביטוי, בדרך של כתיבה ספרותית מעמיקה לתובנות הרבות שנצברו בתוכי.

החלטתי הייתה נחרצת ובלתי מתפשרת, אך בה בעת חשתי כמה קשה, אולי אף בלתי אפשרי, יהיה להגשימה. עזיבת הקרקע המוצקה שעליה עמדתי והמעבר לעולם חדש ושונה בתכלית היו, מבחינתי, כהליכה אל ארץ לא זרועה, וטמנו בעבורי סיכונים עצומים. שהרי אם יתברר שאין בי היכולת ליצור רומנים שייגעו בלבם של הקוראים, אעמוד ככלי ריק, מרוסק ושבור.

נוסף על מוקשים רבים שלא אוכל למנותם, שאלתי את עצמי כיצד אצליח להשתחרר מן המחויבויות המקצועיות העצומות שהייתי שרוי בתוכן. אך למרות כל זאת, ידעתי כי סיכונים גדולים צופנים בחובם סיכויים גדולים, ויש בכוחם להביא להתחדשות מבורכת.

חלפו כשנתיים מעת הפרישה עד שהתחלתי לכתוב את הרומן הראשון שלי, “ניתוח לב פתוח". כל אותן שנתיים הייתי שרוי בערפל ובמשבר באשר להמשך דרכי. עדיין לא ידעתי אם המהפך העצום שביצעתי בחיי יעלה יפה, ואם אגיע בסופו אל פרק חיים חדש וטוב, או שאיוותר מתוסכל ואומלל.

מן הרגע שהתחלתי לכתוב את ספרי הראשון, חשתי שאני נמצא בדרך ההולמת את מאוויי הפנימיים, וכאשר נוכחתי לדעת, לשמחתי, שהקהל מצא בו עניין, הבנתי שהכתיבה היא אכן ייעודי החדש.

בהיותי סנגור, ראיתי בכל משפט דרמה אנושית, פסיכולוגית ורבת־דילמות חברתיות, מוסריות ואתיות. מטרתי הייתה לאתר את הנרטיב הנכון ולהביא בפני בית המשפט סיפור אמין ומשכנע. עתה, בעולמי החדש, תפקידי הוא ליצור סיפורים פרי דמיוני, הכתובים בהשראת מציאות רבת־פנים, ושופטיי בעת הזאת הם קוראיי. 

להמציא את גדי
שאול אולמרט / יזם וסופר

שאול אולמרט  (צילום: יחצ)שאול אולמרט (צילום: יחצ)


אתם מכירים את הסיפורים על חברות הייטק צעירות שגייסו עשרות מיליוני דולרים, פתחו סניפים בכל העולם והמנכ״לים שלהן מתרוצצים בין ראיונות לטלוויזיה, אירועי חברה נוצצים, גיוסי הון, נסיעות עסקים ופגישות מרתוניות בחדרי ישיבות על רקע הנוף של סנטרל פארק? אז שם הייתי לפני קצת יותר משנתיים, כמנכ״ל חברת פלייבאז, שאותה הקמתי.

גרתי בניו יורק, בעוד אשתי וילדיי מתגוררים בישראל, עבדתי מסביב לשעון וטסתי ברחבי העולם, חי את ההתרגשות והאינטנסיביות של הגרסה המודרנית של החלום הישראלי. עד שנשברתי. הגעגועים למשפחה, הלחץ הגואה, התחרות והפער שבין הדימוי הנוצץ של הפוזיציה הזאת לבין החוויה המלחיצה ביומיום, גרמו לי לקחת פסק זמן ולעזוב את העבודה.

טסתי לחודש לניו זילנד, קיפלתי את ענייניי בניו יורק וחזרתי לישראל. את המחשבות, הזיכרונות וחשבון הנפש שלי משמונה שנים מטורפות בעולם הסטארט־אפ התחלתי לכתוב. כתבתי על גיבור דמיוני למחצה בשם גדי, ועל איך המרדף שלו אחר החלום גרם לו לאבד את העוגנים בחייו.

גדי, כמוני, הוא סטארטאפיסט שזוכה לחוות הצלחה, מתמכר למנעמיה ולרגע מתפתה להאמין שהדשא שלו באמת ירוק כפי שהוא נראה מהחצר של השכנים. תמונתו מתנוססת על שערי מגזינים, הוא מרוויח המון כסף, זוכה להערכה וכבוד מכל הסובבים אותו, מוזמן למסיבות ולאירועים נוצצים וחי בניו יורק הזוהרת. אבל לצד כל אלו, הוא נקרע מגעגועים אל הבת שלו, מפתח יריבות עם החבר הכי טוב שלו, מתחזק במאמץ רב את תדמית המצליחן ההולכת ומתרחקת מתחושתו האמיתית, ומרגיש שהאדם היחיד שבחברתו הוא מצליח להרגיש כמו הוא עצמו, הוא דווקא פושט רגל ממורמר ודיכאוני, המאיים לגרור את גדי אחריו אל התהום.

וככל שכתבתי יותר, כך הרגשתי שאני מבין אותו, את גדי, ומרגיש כלפיו תערובת של אמפתיה, כעס, ביקורת, אהבה וחמלה. הסיפור עליו הבשיל לכדי ספר, שראה אור לפני כשנה בהוצאת ידיעות ספרים. בעקבות הפרסום פנו אליי הרבה אנשים, לא רק יזמים או מנכ״לים, ולא רק מההייטק, שהזדהו עם הבדידות של גדי ושאלו את עצמם אם הם באמת חיים את החלום, או שאולי הם עסוקים מדי בלשכנע את הסביבה שלהם.

היה בפרסום הספר משהו מאוד אישי ומאוד חושפני. חשבתי שיהיה קל יותר להתחבא מאחורי דמות בדיונית, אבל לא הערכתי עד כמה ממני ייצא החוצה מבין השורות, וכמה הזדמנויות לשיחות אמיתיות ונטולות מחסומים הוא ייצר לי.

דווקא מתוך החוויה המטלטלת והמעצימה הזו, נולד לי סטארט־אפ חדש. לפני קצת יותר משנה יצאתי שוב לאותו המסע, אבל הפעם מצויד בניסיון העבר ובתובנות שרכשתי תוך כדי תהליך הכתיבה. אני מאחל לעצמי שאם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת, והלוואי שאזכה שוב לחוות את ההצלחה וההתרגשות שבעקבותיה. מנגד אני גם מייחל שיפה ושונה תהא ההתנסות שמתחילה לה, ומבטיח לעצמי שאדע לשים סייגים, לא להיסחף, לשמור על עצמי ולהגיד לעצמי את כל הדברים שניסיתי להגיד לגדי תוך כדי תהליך הכתיבה. 

חוויה משנה חיים
שרה וינו אלעד / שחקנית ומאסטר ריברסרית

שרה וינו אלעד  (צילום: שלומי יוסף)שרה וינו אלעד (צילום: שלומי יוסף)


לפני שבע שנים פיטרו אותי מהקאמרי והייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. תוך כדי עבודה בתיאטרון למדתי עיצוב ודברים נוספים, אבל לא התמקדתי בשום דבר.

יום אחד חבר לקח אותי לכל מיני מטפלים בכל מיני שיטות. זה עולם שידעתי שהיה קיים, אבל לא העמקתי בו. כשהגענו לטיפול ריברסינג, לידה מחדש, זה קרץ לי. המטפלת טלי זוהר התחילה לספר לי מה הולך לקרות, ואמרתי לעצמי שמקסימום הסשן ייגמר ואני אברח. אלא שכשקמתי מהסשן הראשון הבנתי שעברתי חוויה משנה חיים, ושאני רוצה לחלוק אותה עם אנשים שאני אוהבת.

כך מצאתי את עצמי מתמקצעת ומתחילה לטפל, בתקופות מסוימות שבהן לא שיחקתי זה היה העיסוק העיקרי בחיי. זה הפך אותי, זה החזיר אותי חזרה למקום שלא זכרתי שקיים בי.

כל השנים התהדרתי בהיותי אשת שלום ובעשייה כשלמעשה הייתי במלחמה כל הזמן, עם אמונה שצריך להיאבק למען משהו. בריברסינג הבנתי שאפשר לוותר על הנשק והמגננות. והיום, כששואלים אותי מה אני עושה בחיים, אני עונה: “רק דברים שאני אוהבת". 

דרך עצמאית
גלית בן שמחון / אשת עסקים ויזמית, מייסדת “פנתרה"

גלית בן שמחון  (צילום: שי גבריאלי)גלית בן שמחון (צילום: שי גבריאלי)


הרבה רגעים משמעותיים חוויתי בחיי, אבל מהפן העסקי זה לחלוטין הרגע שבו החלטתי להפוך משכירה לעצמאית. כשכירה בכירה עשיתי תפקידים רוחביים שונים, בהם סמנכ"לית בחברת יס וב־AIG, ועם הזמן הבנתי את הבעייתיות בתחום: תקרת הזכוכית שמונעת מנשים רבות להגיע לתפקיד מנכ"לית.

אז יצאתי לדרך חדשה בגיל 36, עם הרבה תקוות, וכשלתי. אף על פי שגייסתי כסף, המיזם הראשון שלי נסגר אחרי חמש שנים. זה כאב. תחושת הכישלון לא הייתה על הסגירה, כמו על כך שחשבתי שאני יודעת יותר. הבנתי שלא היו לי הכלים שחשבתי שהיו לי. לא הבנתי מספיק את המשמעות של להיות בעלים של עסק. למדתי על בשרי ושילמתי מחיר - בכסף וכמובן גם באגו.

כמובן שזה קרה לטובה. בעקבות הכישלון התחלתי לחקור וללמוד והבנתי שאין קשר בין לימודי מינהל העסקים שלי להקמת חברה וניהול אנשים. מהמקום הזה נולדה “פנתרה" - חממה שמלמדת נשים להקים עסקים באופן מעשי, ולהתמקד בדברים החשובים באמת. כאלה שלא מלמדים באוניברסיטה, אלא באוניברסיטה של החיים. 

מה שבאמת חשוב
רמי ורד / מחזאי וסטנדאפיסט

רמי ורד  (צילום: מיכה לובטון)רמי ורד (צילום: מיכה לובטון)


עד שנולדה הבת הראשונה שלי, הייתי איש חסר מעצורים. תמיד אמרתי את מה שאני חושב בצורה הכי אכזרית שאפשר. אף פעם לא הערכתי סמכות ולא הרשיתי לאנשים שאני לא מעריך את היכולת שלהם להגיד לי מה לעשות. הייתי אדם מאוד קשה. חשבתי שכנות מוחלטת זה מאסט, וכל דבר אחר הוא מזויף.

אבל הרבה פעמים אתה טועה, ומבין שאתה טועה, ושפגעת בהרבה אנשים. לפעמים התערבתי גם בדברים שלא קשורים אליי, והגבתי לכל דבר שנראה לי לא נכון ולא לעניין. עשיתי לעצמי המון נזק.

כשנולדה טליה, הייתי שחקן בתיאטרון, וכשראיתי אותה בבית החולים השתניתי ב־180 מעלות. לא שנהייתי פתאום נורא נחמד, אבל הבנתי שצריך להתחיל להסתכל על העולם אחרת. וכשאבחנו את הבן שלי כאוטיסט, אז בכלל התהפך לי הראש.

הקריירה שלי, הבריאות שלי, המראה שלי, הפכו לחסרי ערך. מאותו רגע הדבר היחידי שעניין אותי זה להביא את כל הכסף ואת כל מה שצריך כדי לעזור לו, כדי לסייע לו בכל דרך שניתן. הרבה פעמים עשיתי החלטות לאו דווקא מתוך חזון אומנותי, והייתי שלם עם זה. אפשר לומר שאלו שני האירועים המכוננים בחיי שטלטלו אותם מקצה לקצה.