השאלה למי מהצדדים מועילה עדותו של עד המדינה שלמה (מומו) פילבר מציפה תופעה סוציולוגית מאלפת: לעולם תשובתו המלומדת והמנומקת של הפרשן היא זו העולה בקנה אחד עם משאלות לבו. לא פלא אם כן שכל הפרשנויות שגויות.

בראייה משפטית נטולת רעשי רקע, עדות פילבר לא השפיעה על התמונה הגדולה, כי לרוב העניינים שעליהם הוא מעיד אין נגיעה ישירה לסוגיות שבליבת ההכרעה בשאלות השוחד והפרת האמונים המיוחסים לנתניהו בתיק 4000. כך למשל, הוויכוח שהסעיר את הרוחות בין העד לתובעת בשאלה אם העד יישם את הנחיות נתניהו, לא מעלה ולא מוריד בכל הנוגע להכרעת הדין. שהרי עם כל הכבוד למה שעשה או לא עשה פילבר - מעשיו ומניעיו של נתניהו הם שיקבעו את הכרעת הדין.

מנגד, גם לדעות ולתובנות משפטיות שהעד מתעתד להרעיף ככל הנראה ביד רחבה בחקירתו הנגדית, לקול תרועות הפרשנים בערוץ 14, יהיה משקל דומה. הדברים אמורים, כמובן, לגבי הדיון המשפטי. במשפט הציבורי, המתנהל כל העת במקביל בקרב מיליוני המושבעים, לכל כותרת יש משקל.

התובנה העולה מעדות פילבר היא שעל ליבת העובדות אין מחלוקת של ממש. השאלות השנויות במחלוקת הינן בעיקר שאלות פרשנות, שיידונו בשלב הטיעונים המשפטיים, ועוד שאלה אחת שרק עדותו של נתניהו תוכל ליישב.

אבל לפני שמתקדמים, חשוב לגעת בסוגיה עקרונית שמציפה עדותו של פילבר: צחצוחי החרבות בין התביעה לעד מדינה הן ריטואל שהכל בו צפוי, אך הרשות אינה נתונה בידי העד בבואו להביע את האמת שלו. שהרי הוא כבול לגרסתו שנמסרה בחקירתו המשטרתית, במסגרת העסקה שבה בתמורה לעדותו - שלדעת החוקרים מפלילה את נתניהו - כל האישומים נגדו נסגרו.

ואכן, במהלך עדותו מוצא עצמו פילבר מוזהר שוב ושוב על ידי התובעת יהודית תירוש, החוזרת ומזכירה לו שהוא מחויב לגרסה שמסר במשטרה. האיום המרומז הוא שכל סטייה ממנה עלולה לשחרר את החרב המתהפכת מעל ראשו - ביטול הסכם עד המדינה והעמדתו לדין. מעניין שהשיח הציבורי מתעלם בשוויון נפש מהבעייתיות שבהתנהלות הזו.

בעבר, המשימה שהפרקליטות חרתה על דגלה הייתה להגיע לחקר האמת ולא להרשעה ויהי מה כמקובל היום. פעם, הפרקליטות הייתה נזעקת להזכיר לעד שחובתו הראשונה היא להעיד אמת, ואם טעה בעדותו במשטרה או שהוא סבור שזו אינה משקפת את המציאות או מתפרשת בצורה מוטעית, הרי שזו חובתו להעמיד את העובדות על דיוקן בפני בית המשפט. על פי התנהלות הפרקליטה בדיון, נראה שבעיניה המחויבות לנאמר במשטרה, עד הפסיק האחרון, חשובה יותר מהנאמנות לאמת.

בחזרה לתמונה הגדולה. מי שבוחן את כתב האישום ואת עדותו של פילבר בחקירתו הראשית, ספק אם מוצא שם הרשעה, ודאי לא בשוחד. במשפט רגיל, ייתכן שההגנה הייתה מודיעה שהיא מוותרת על החקירה הנגדית ומקבלת את עדות פילבר כפי שהיא.

אבל המשפט הזה מתנהל בשתי חזיתות: מול השופטים בבית המשפט ומול הציבור. ומן ההיבט הציבורי, חבל להגנה לוותר על החקירה הנגדית. כי חשוב שהציבור יבין שהתנהלותו של נתניהו לא חרגה מנורמות מקובלות. להפך, יש אפילו אינדיקציות לכך שהוא הקפיד במודע על כלליות ההנחיות בעניין בזק כדי לא להתקרב לאזורים האפורים.

תן וקח
חשוב לדעת שמלכתחילה, המיזוג עם יס לא היה עסקת חלומות עבור בזק. להפך, הוא נכפה עליה בסוף שנות ה־90 על ידי ממשלה שהייתה נחושה ליצור תחרות בשידורי הכבלים מול המונופול של הוט, שנלחמה בשיניים ובציפורניים לשמור על מעמדה המונופוליסטי. הנושא מוכר לי היטב, כי כמרכז הקואליציה בוועדת הכספים לקחתי על עצמי לכהן כיו"ר ועדת משנה שמונתה כדי לקיים דיון ממצה בנושא.

הדיונים התקיימו בלילות לאחר תום דיוני התקציב המפרכים, במטרה להעביר במסגרת חוק ההסדרים חקיקה שגם תיצור תחרות וגם תביא את בשורת הטלוויזיה הרב־ערוצית לפריפריה.

יחסיה של הממשלה עם חברות שיש להן השפעה מקרו־משקית הם לעתים יחסי תן וקח: פיתוי שהוא לגיטימי, ולעתים גם כיפוף ידיים שהוא לגיטימי פחות, אפילו אם מטרתו ראויה. וכשם שצבי האוזר, כעוזרה הבכיר של שרת התקשורת לימור לבנת, השתמש בזמנו בכל מקל ובכל גזר שבידו כדי לאלץ את בזק לתת גב ליס בחיתוליה, כך רתם השר גלעד ארדן את משרד התקשורת כדי ללחוץ על בזק להעמיד את התשתית שלה לרשות מתחרותיה במחירים מוזלים מאוד במסגרת מהפכת השוק הסיטונאי.

הרצון להוריד את המחירים לציבור הוא כמובן לגיטימי וראוי, אבל אילוצה של חברה להעניק שירות במחירי הצפה למתחרותיה, על ידי עיכוב אישור פורמלי שהיא זכאית לו וחיוני לה מיידית, בנושא שאינו קשור לוויכוח, ללא הצדקה עניינית, הוא בעייתי ביותר.

העיקרון שנתניהו התבקש להתערב בו למען בזק הוא שממשלה אינה מקדשת כל אמצעי להשגת מטרותיה, אלא אם מדובר בפיקוח נפש (ואפילו אז במגבלות מסוימות). פנייה של חברה בצר לה לשר הממונה היא מעשה של יום־יום.

העברת הנושא מן השר לפקיד בכיר או עוזר, כדי שזה יבדוק את התלונות על ניצול כוח שלטוני במטרה לאלץ גורם פרטי לפעולה שאינו מחויב לה על פי דין, ראויה ונכונה. גם הנחיה כללית לעמוד על עקרון הורדת המחירים תוך נכונות למתן אותה כדי להגיע להסכמות עם בעל המונופול, היא פתרון המאזן את הרצון להטיב עם הציבור ללא חקיקה חד־צדדית, הכופה על חברה הר כגיגית

הניסיון לצייר קשר מושחת בין הטיפול בתלונותיה של בזק לבין אופן הסיקור של משפחת נתניהו והליכוד באתר וואלה!, שבבעלותו של בעלי בזק, בעייתי מאוד. הטענה היא ליחסי תן וקח לא מוצהרים. לפי הסטנדרט שתיק 4000 מנסה לקבוע, אין כמעט פקיד ציבור שאי אפשר להדביק לו יחסי שוחד על סמך תן וקח תמים, שכל כולו נובע מרצון וולנטרי לבטא הכרת תודה למי שסייע לאחר בעניין חשוב לו בלי לבקש תמורה.

דווקא התיאורים של מאמצי השתדלנות המסורבלים של בעלי וואלה! מול העורך והעיתונאים באתר מצביעים על היעדר עסקה יותר מאשר על קיומה. שהרי מי שמקבל הטבה של מיליארדים תמורת התחייבות לכיסוי אוהד לא משאיר את הנושא תלוי ברצונם הטוב של גורמים העוינים את מעניק המיליארדים, אלא מנצל מיד את זכותו להחליף עורכים וכתבים בלי לתת דין וחשבון לאיש.

העץ היחידי שעליו תנסה התביעה לטפס, על פי הדלפותיה, הוא שנתניהו הכחיש בחקירתו במשטרה את עצם קיומה של הפגישה עם פילבר בנושא. ניתן להניח שבלי קשר למה שבדיוק נאמר בחקירתו, נתניהו יעלה על דוכן העדים, יאשר את קיומה של הפגישה וייתן הסבר לסתירה, אם אומנם קיימת, מול עדותו בחקירה המשטרתית.

בין שהסברו יתקבל על דעת השופטים ובין שלא, צפוי זיכוי מהדהד בתיק 4000. לפי התמונה העולה כרגע מהמשפט, התוצאה הטובה ביותר שהפרקליטות יכולה לייחל לה היא קביעה שהתביעה לא עמדה בנטל הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר – כולל קיום היסוד הנפשי - כנדרש בדין הפלילי.

והיות שלזיכוי יהיו השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לאמון הציבור במערכת המשפט, הגיעה העת למבוגר או מבוגרת אחראית לפטור את החברה הישראלית מהפרשה הזו, שבלי קשר למה שיש בה או אין בה, התנפחה לממדים מאיימים ועוד היד נטויה.