עבור הישראלים, מרץ היה חודש מפתיע ב"ניו יורק טיימס". מפתיע, כי הוא התחיל בדפוס הרגיל שבו מכסה העיתון את ישראל, אבל המשיך אחרת.
בתחילת החודש פורסמה ידיעה על בית המשפט העליון, שאישר לארבע משפחות בשכונת שייח' ג'ראח להישאר בבתיהן, כאשר "סיפור הרקע" למעשה הציג את הנרטיב הפלסטיני. יומיים לאחר מכן הגיע ראיון סוף שבוע ענק עם חברת הקונגרס הפלסטינית־אמריקאית רשידה טליב.
קל לזהות כוונה להציג מרואיין כגיבור. צילום תקריב מחמיא בשחור־לבן, כשארשת פני המצולמת ספק לוחמנית ואמיצה, ספק מיוסרת. כותרת המשנה שהודפסה בלבן על רקע שחור הייתה קצרה ומלאה בסבטקסט הרואי – "היא שינתה את הדיון הפלסטיני־ישראלי בקונגרס כשהזכירה לקולגות שלה את הסיכון האנושי. זהו נטל שהיא הייתה מעדיפה שלא לשאת". וואו. מרשים ביותר.
בפועל, מדובר בחברת קונגרס שונאת ישראל (שלא לומר אנטישמית), תומכת נלהבת בתנועת ה־BDS, שאינה חוקית ב־35 מדינות בארה"ב. תנו לה זיז להיאחז בו, והיא כבר תמנף אותו למניפסט שיוכיח למה ישראל פושעת, לא דמוקרטית, מדינת אפרטהייד גזענית שאסור לממן לה את כיפת ברזל, ומה לא.
הראיון לא סתם ליטף את טליב, אלא שקד על בנייתה. טליב שיתפה את קשייה כילדה, ובררה היטב מה לספר ומה לא. במקום מתנה ליום הולדת 18, אבא שלה שלח אותה להירשם כזכאית להצביע, כי במקום שממנו הוא בא לא הייתה פריבילגיה כזו. המראיינת הייתה יכולה, נניח, להשחיל כאן משהו על כך שגם היום ההנהגה הפלסטינית לא מעניקה לנתיניה זכות לבחור, בלי קשר לישראל. אף אחד לא מנע מהם לבנות דמוקרטיה, אבל הם בחרו במשטר טרור בעזה, ובגדה נתקעו עם אוטוקרטיה רקובה.
טליב משתדלת להתחבר לקולות השחורים, טרנד חזק בארה"ב, ולכן שרבבה לראיון עד כמה הייתה המומה לגלות שחברי קונגרס אפילו לא יודעים שמרבית המוסלמים האמריקאים הם שחורים. המראיינת לא התעכבה לרגע על ה"עובדה" המתמיהה הזו, אבל בדיקה מהירה בגוגל הייתה מעלה שלפי מכון המחקר Pew, רק 20% מהמוסלמים האמריקאים הם שחורים. מן הסתם, זה לא היה אי־הדיוק היחיד.
שגיאות אגביות
אם כבר שגיאות נונשלנטיות שהופכות לעובדות, אז בדומה ל"רקע" שמצורף לכתבות אחרות, גם כאן הוזכר שב־67' ישראל השתלטה על אדמה פלסטינית, אף שעובדתית זה פשוט לא נכון. האדמה הייתה תחת שלטון עות'מאני, אחר כך מנדט בריטי, אחר כך נכבשה על ידי ירדן ומצרים ב־48', ונכבשה מהן על ידי ישראל ב־67'. הרי זה הסיפור של הסכסוך – למי בעצם שייכת האדמה.
העניין הוא שכך פועל ה"ניו יורק טיימס" באופן קבוע. הוא מציג את ה"עובדות" כחלק שולי מראיון או כתבה גדולה, מעין פרטי טריוויה שכדאי לדעת. נדיר שמישהו טורח לתקן את המערכת, וכך היא ממשיכה בשלה. למה לא, בעצם? העובדה שאף גוף רשמי בישראל אינו פונה למערכת באופן עקבי כדי לתקן את השגיאות האגביות התכופות, היא למעשה הסכמה שבשתיקה.
בהמשך הראיון הוזכר שבשנות ה־90 ניסו להפריד בין מדינה פלסטינית למדינת ישראל, אבל שמאז "מתנחלים רק השתלטו על יותר שטחים". אף מילה על הטרור, על חמאס שהשתלט על עזה, על הנתק בין פת"ח לחמאס, על ההתנתקות. זה לא חשוב. וכן, גם בראיון הזה מוזכר כבדרך אגב פיטר ביינרט, אנטי־ישראלי רדיקלי ממוצא יהודי, שהתייאש מפתרון שתי המדינות והחל לתמוך בפתרון של מדינה אחת לפלסטינים וליהודים. מה הוא קשור? לא לגמרי ברור.
כך זה ממשיך – טליב התלוננה שבעבר הייתה לפלסטינים תדמית של טרוריסטים, והמראיינת לא הזכירה את תשתיות הטרור שקיימות בגדה ובעזה עד היום. במסגרת פרטי הטריוויה הוזכר באגביות גם סקר, שלפיו 43% מהיהודים האמריקאים מתחת לגיל 40 מאמינים שההתייחסות של ישראל לפלסטינים נובעת מגזענות הדומה לגזענות כלפי השחורים בארה"ב. אף אחד לא טרח להעיר שגם אם זו אמונתם של אותם יהודים, הרי בפועל אין שום קשר בין שני המצבים.
נראה שהגישה של טליב פשוט מתאימה לגישה של ה"ניו יורק טיימס", והשאר לא כל כך משנה. אם לארה"ב אכפת מערכים דמוקרטיים, אומרת טליב, אז זה לגמרי אמריקאי לדרוש זכויות לפלסטינים. הכל טוב ויפה – רק למה ישראל היא האחראית הבלעדית לזכויות של הפלסטינים? אין להם אחריות כלשהי גם על עצמם? על בחירותיהם? על סרבנותם? על הנהגתם?
ההפתעה
מה שהפליא בהמשך החודש היה מבול יחסית גדול של סיפורים ניטרליים או חיוביים על ישראל, שאינם קשורים לסכסוך. שיחותיו של בנט עם פוטין וזלנסקי סוקרו בהרחבה, ישראלים שמסייעים לפליטים באוקראינה, ביקור הרצוג בטורקיה, מפגשי הפסגה במצרים ובנגב עם מנהיגים ערביים.
אפשר היה להתבשם מהכותרות הללו, אבל המספרים מעט מטעים. קודם כל, משום שגם החודש המשיך הכיסוי המאוד חלקי של התקריות בכל הנוגע לסכסוך. במהלך מרץ התעלמו ב"ניו יורק טיימס" מ־11 כותרות מרכזיות שפורסמו אצלנו לגבי אלימות כלפי ישראל, כמו גם מ־35 סיפורים פחות מרכזיים על אלימות פנים־פלסטינית, על רדיפת פלסטינים נוצרים ועיתונאים פלסטינים על ידי הרשות, על גינויים למפגש הפסגה בנגב ועל חגיגות ברחובות ושבחים לפיגועים הרצחניים.
שנית, כי לעתים נדמה שה"ניו יורק טיימס" לא יפספס הזדמנות לומר משהו רע על ישראל, ותמיד באופן חלקי. למעלה מחודש וחצי לאחר שפורסם, העיתון פתאום נזכר לדווח על דוח אמנסטי מתחילת פברואר שהאשים את ישראל באפרטהייד, כחיזוק לכותרת חדשה על האשמות באפרטהייד, הפעם על ידי "חוקר מיוחד של האו"ם".
הכתבה סיפקה את התגובות הרשמיות של ישראל לגבי הדוח המוטה התורן, אך משום מה ה"ניו יורק טיימס" בחר שלא לבקר בשום צורה את הגוף שמינה את "החוקר המיוחד". מדובר במועצת זכויות האדם של האו"ם הידועה לשמצה. כן, זו שחברות בה מדינות כמו לוב, מאוריטניה, קובה, פקיסטן, סומליה, ונצואלה, אריתריאה, וכמובן סין ורוסיה. זהו פורום שמאז הוקם משתמש באופן קבוע בישראל כבשק חבטות כדי להסיט את תשומת הלב מפשעי זכויות האדם של החברות בו, שכוללים רצח, עינויים, עבדות ומילת נשים. בין 2006 ל־2021 זכתה ישראל ל־94 גינויים מהמועצה המאוד לא מכובדת הזו, לעומת 11 גינויים לאיראן, 36 גינויים לסוריה, ו־14 גינויים לקוריאה הצפונית. לא ראוי להזכיר זאת?
ניואנסים וערפול מידע
קשה להתעלם מרצף הניואנסים העובר כחוט השני כמעט בכל אזכור של ישראל. אלה דברים קטנים ולכאורה לא חשובים, אך יש עקביות. כשמתארים את הרקע של סיפור שייח' ג'ראח, מציינים שירושלים קדושה לפלסטינים וליהודים – כלומר הפלסטינים מוזכרים קודם. כשיש כותרת על המתח המלחמתי שמתגבר בין ישראל לאיראן – כאן דווקא ישראל מוזכרת קודם. בראיון עם רשידה טליב מתואר הדיון בקונגרס כפלסטיני־ישראלי, לא ישראלי־פלסטיני.
כשמתייחסים לחיסול שני מחבלים בג'נין, הם מוגדרים כ"גברים פלסטינים". כשממשיכים לתאר שצה"ל זיהה שני "חשודים" וירה לעברם כשברחו, המירכאות באות לפקפק באמינות ההגדרות של צה"ל, ולא חלילה בכוונותיהם הטהורות של הגברים הפלסטינים.
כל הפיגועים שקדמו לפיגוע הרצחני בבאר שבע כלל לא דווחו. כשכבר לא היה ניתן להתעלם מהטבח בבאר שבע, זו הייתה לשון הכותרת: "ארבעה הרוגים בדרום ישראל בשטף התקיפות האחרון". גם מכותרת המשנה היה קשה להבין מי התוקפן ומי הקורבן: "התקיפות הגבירו חשש מעוד אלימות באפריל, כששלושה חגים דתיים יצטלבו ויביאו מנהיגים לקצה". באופן כללי, ה"טיימס" חזר והסביר במספר כתבות שהסיבה למתח בתקופה הנוכחית היא "הצטלבות של פסח, פסחא ורמדאן", ולא חלילה הסתה מוגברת לקראת הרמדאן.
היו צריכים להירצח 11 בני אדם בשלושה פיגועים שונים כדי שהמילה "טרור" סוף־סוף תופיע בכותרת. אבל כשדווח על חיסול מתכנני הפיגוע בשבת, סיכול הפיגוע שוב הוצג כטענה של ישראל. לא הוזכר שהיה נשק במכוניתם, שבצוואה של אחד מהם נכתב "אני מייחל להיות שהיד", שהם נעצרו על תכנון פיגוע בעבר, או שהם השתייכו לג’יהאד האסלאמי.
הגינוי של אבו מאזן לפיגוע בבני ברק הוזכר, אבל לא הוזכר שמדובר באירוע מאוד חריג, או שבמקביל לגינוי, הרשות מממנת משפחות מחבלים. לא הוזכר גם דוח של האיחוד האירופי מהשבוע שעבר שתקף את הרשות הפלסטינית על החומר האנטישמי והמסית בספרי הלימוד שלה.
קשה להימנע מתחושה שהמערכת תעשה כל מה שאפשר כדי לערפל מידע וחלילה לא לגרום לקורא לחשוב שפלסטיני יכול להיות אלים. למה?
כשהדעות מניעות
את הדיווח
לעיתון יש אג'נדה, וזה לגמרי בסדר. השאלה היא איך האג'נדה משפיעה על הדיווח, ואיזו מציאות העיתון מצייר בסופו של דבר עבור קוראיו. הקוראים האמריקאים אינם חשופים לכל האינפורמציה כמו הישראלי המצוי שחי כאן ביומיום. הם מקבלים את תמונת המצב הישראלית דרך המסננת של עיתונאי ה"טיימס" שמוצבים בדסק בירושלים. השאלה היא איזו תמונה מתקבלת מתוך המסננת הזו, ואיזה קשר יש לה למציאות.
זה מן הסתם לא קורה רק בעניין של ישראל, ולא רק ב"ניו יורק טיימס". כשהדעות מניעות את דיווח החדשות במקום להפך, המשמעות היא שגם במדיה המסורתית ההבדל בין ניוז לפייק ניוז הולך ומיטשטש עם הזמן.
אנחנו מזדעזעים מהדרך שבה רוסיה מתנהלת – ולמרות התצלומים המחרידים היא מכחישה כל האשמה בפשעים, טוענת שתמונות הזוועה בוימו על ידי האוקראינים, ומתקשרת לאזרחים שלה חדשות ממיניסטריון האמת. אבל מה קרה לעיתונות המערבית? הרי גם היא מזמן התמכרה לאג'נדות, שמהוות מנוע עיקרי בדיווח במקום השאיפה לאובייקטיביות.
הניטור מתבצע באתר ה"ניו יורק טיימס" על עמוד הבית, עמוד הדעות, עמוד העולם ועמוד המזרח התיכון.