1. אדם סביר יכול להתאפק כמה ימים ולא לאכול חמץ. בעיקר אם הוא יודע שזה יפריע לשכנו, ורוצה להתחשב בו. אדם סביר יכול להתמודד עם מראה של חמץ בסביבה, גם בפסח. זה לא החמץ שלו. זה לא העניין שלו. אם היה מטייל באיטליה, היה נתקל בחמץ. אם היה מתגורר באוסטרליה, היה נתקל בחמץ. השמיים לא היו נופלים. כך חיו יהודים רבים דורות רבים, בסביבה שהיה בה חמץ בפסח. כך חיו יהודים רבים דורות רבים, בקהילה שלא היה בה חמץ בפסח.

כך שברור שהמלחמות על החמץ, הקטנות והגדולות, בבתי החולים ובצה"ל, אינן מלחמות על חמץ, אלא על שליטה במרחב הציבורי. מלחמות של מי שמתעקשים לנהל מלחמות, במקום לוותר עליהן היכן שאפשר לוותר עליהן. יותר משחשוב ליהודים להימנע מחמץ, חשוב להם למנוע אותו משכנם. יותר משחשוב ליהודים לאכול חמץ, חשוב להם להרגיז את שכנם.

אפשר לכעוס על היהודים האלה, משני הצדדים, אבל נכון יותר לרחם עליהם. מסכנים. חמוצים. אלה חמוצים כי הפוליטיקאים כופים והדתיים דורשים והמדינה מתחרדת (קשקוש מוחלט כמובן, המדינה נעשית חילונית באורחותיה יותר ויותר משנה לשנה). אלה חמוצים כי החילונים לא מתחשבים, וכי הולכת לאיבוד הזהות היהודית (גם זה קשקוש, הקרב על החמץ הוא קרב של תסכול שמשמש כתחליף לקרבות על מה שחשוב באמת, כמו לימודי ליבה).

כולם מטעים, כולם טועים, במלחמה הזאת. ח"כ עידית סילמן, שתקפה את שר הבריאות, ואז זעזעה את המערכת הפוליטית בפרישה מהקואליציה, הסבירה שהוא ושכמותו מזלזלים ב־70% מהציבור. לא נכון. קודם כל, כי אין 70% שלא אוכלים חמץ. יש כ־70% יהודים. צריך להזכיר את זה, כי לפעמים נדמה שלסילמן נוח לשכוח שמדינת ישראל אומנם אינה מדינת כל אזרחיה, אבל היא כן מדינה שצריכה לכבד את צורכיהם של כל אזרחיה. מבין היהודים, אכן כ־70% אוכלים כשר לפסח. אבל זה משאיר בערך שליש שלא. שליש – זה שיעור דומה לשיעור החרדים והדתיים. האם סילמן סבורה שאין צורך להתחשב בחרדים ודתיים משום שהם רק שליש?

ועוד: רבים ממי שאינם אוכלים חמץ לא מוטרדים מהאפשרות שמישהו אחר כן יאכל חמץ. סילמן מתבלבלת בין מי שמכבדים את המסורת לבין מי שדורשים מאחרים לכבד את המסורת. נוח לה להתבלבל. נוח לה להיתלות במה שהציבור הרחב מכבד. אבל אם כבר, אולי תשאל את הציבור מה דעתו על תחבורה ציבורית בשבת? או שבמקרה הזה – המקרה שבו היא שייכת לשליש שלא רוצה, לעומת ה־70% שכן רוצים, היא מעדיפה לדבר בשם זכויות המיעוט.

וכדי שלא יהיה ספק, שר הבריאות ניצן הורוביץ לא יותר טוב ממנה. הורוביץ חיפש מלחמות מיותרות - ומצא. לשם מה שלח מכתב לבתי החולים? האם משום שחש במצוקה גדולה של חולים לעתיד שלא יודעים איך יסתדרו בלי החמץ שלהם, או משום שרצה להתקוטט ערב הפסח ולהוכיח למצביעיו כמה הוא עומד על עקרונותיהם החשובים?

מקרב היהודים המגדירים את עצמם "חילונים לחלוטין", שהם גם עיקר מצביעי מרצ, רק כחמישית לא אוכלים כשר לפסח. זכותם כמובן. אבל העובדה הזאת לא מחייבת אותם לתבוע במפגיע את הזכות להכניס חמץ לכל מקום. מלכתחילה, לבתי חולים מותר לקבוע כללי הכנס ואל תכניס. מותר להם לומר שאין להכניס מוזיקה רועשת, כי זה מפריע לחולים לישון. מותר להם לקבוע שאין להיכנס בבגד ים (למעט במקרה חירום), כי בית חולים אינו חוף ים. מותר להם לאסור על אורחים לעשן במסדרונות.

כלומר, ברור שמגבלות אינן פסולות כשלעצמן. יש מגבלות שהגיוני להטיל. האם מגבלה על חמץ בפסח הגיונית? אפשר להתווכח על זה. מכל מקום, אם הוטלה, היא לא דרקונית, לא בלתי נסבלת, לא מקשה על החיים עד לבלי נשוא. סתם מגבלה. עוד אחת. אפשר לחיות בלי להטיל אותה, אפשר לחיות אם הטילו אותה. היא לא מצדיקה מערכת בחירות.

כך או כך, ממשלת בנט־לפיד נתקלה השבוע בדילמה המוכרת לכל ממשלת מרכז־שמאל: דילמת דת ומדינה תמורת שלטון. יצחק רבין לא היסס לתת לש"ס שליטה על ענייני דת ומדינה, כדי לזכות בשלטון יציב, ולאפשר לממשלתו לעשות מהלכים גדולים וחשובים בעיניו, גם בתחום הכלכלה, וגם בתחום המדיני. מאז ועד היום מצבו הבסיסי של המרכז־שמאל לא השתנה. פעם זה החרדים, ופעם זה הסילמנים, העסקה היא אותה עסקה: שלטון תמורת דת ומדינה. רוצים להדיח את בנימין נתניהו? תצטרכו לוותר על חמץ בבתי החולים. רוצים חמץ בבתי החולים? תצטרכו למצוא רוב שאיננו כולל חברי כנסת המשתייכים לגוש הדתי־חרדי.

כאן לא מדובר על מי צודק, או על למי יש יותר תמיכה, או על מה הציבור רוצה. זה משחק כוח פשוט. תן לי, ואתן לך. מי שחשב שימינה היא מפלגה אחרת, שלא תנהל את הסחר הזה, טעה. מי שחשב שמכיוון שסילמן חובשת מטפחת קטנה ולא מגבעת שחורה, היא תוכל לקיים עסקה שבה אין תמורה בנושאים שחשובים לה, טעה. מי שלא הבין שהחמץ בבתי חולים הוא מהנושאים החשובים לה – לא מבין את סילמן ואת שכמותה.

זו העסקה: שלטון תמורת דת ומדינה. סילמן יותר נוחה מהחרדים, אבל לא תוותר על העסקה שהיא, בפועל, אותה עסקה שתובעים החרדים. במובן הזה, שום דבר לא השתנה.

ואולי צריך לומר גם את זה: מלכתחילה, הקואליציה בנויה מקש וממסקינגטייפ. היא לא מונחת על לבנים ויסודות. סילמן היא חברת כנסת בלי מפלגה. המפלגה שלה, ימינה, היא פיקציה. תמיד הייתה. אין מפלגה כזאת, אין ציבור גדול שתומך במפלגה כזאת. יש נפתלי בנט – ויש פלטפורמה שהביאה אותו לשלטון. זו בעיה כללית של הקואליציה. גם כחול לבן היא פיקציה. גם תקווה חדשה. העבודה ומרצ הן בערך אותה מפלגה. לא פלא שקשה למבנה המשונה הזה לשרוד.

הביטו באופוזיציה: הליכוד היא מפלגה אמיתית. גם יהדות התורה. גם ש"ס. גם הציונות הדתית. אלה מפלגות שקל לזהות מי הן, מי הקהל שלהן, קל לזהות שמדובר במפלגות שיש להן מסורת ויש להן עתיד, ויש להן סדר יום. אם נתניהו ילך, הליכוד תישאר. אם אריה דרעי ילך, ש"ס תישאר. אם בנט ילך, ימינה לא תישאר. אם בני גנץ ילך, כחול לבן לא תישאר. הנה, סילמן הלכה. הלכה מאין ולאן? משום מקום לשום מקום. קשה להיבנות לטווח ארוך על מקום שהוא שומקום.

2. הספר של ד"ר אהד לסלוי, ראש תחום חקר הרמה האופרטיבית במחלקה להיסטוריה של צה"ל, מחזיק קצת יותר מ־350 עמודים. עשרת העמודים האחרונים הם עמודים של שמות. שמות חללים. ראשון: סמל דוד בירי. נהרג בסוף ספטמבר 2000 ממטען צד בדרך לנצרים, ברצועת עזה. אחרון: סמ"ש אוריאל בן מימון, נהרג באפריל 2002.

הוא עלה מארגנטינה בגיל צעיר, למד באשקלון, בכפר סילבר ובעכו. היה בן יחיד, אך התעקש לשרת במשמר הגבול. כדור של מחבל פגע בו ליד מחסום ארז. הוא סוגר את הרשימה מסיבה שרירותית: בן מימון נפל כאשר כתיבת הספר מסתיימת, עם סופו של מבצע חומת מגן. כך הוא נקרא: "מבצע חומת מגן - מהכלה להכרעה". תוצר של מחלקת המחקר ההיסטורי של צה"ל. כלומר, התיעוד ההיסטורי הרשמי של המערכה. הספר זמין ברשת לכל מי שרוצה לקרוא.

מדוע החל המבצע? הספר נותן לשאלה הזאת תשובה לא מפתיעה אבל ממוסמכת. שלושה שעונים התכנסו: השעון המדיני, השעון הפוליטי והשעון הצבאי. ראש הממשלה אריאל שרון הבין שבעקבות הפיגוע במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר, האמריקאים יקבלו בהבנה מבצע צבאי. הוא זיהה ששותפיו לקואליציה, כולל שר הביטחון בנימין בן אליעזר ושר החוץ שמעון פרס, מבינים שהגיעה השעה. הוא חשב שצה"ל של הרמטכ"ל שאול מופז מוכן לקרב.

מדוע הסתיים המבצע? גם לזה יש תשובה. כך החליט שר החוץ האמריקאי, קולין פאואל, בגיבוי הנשיא ג'ורג' בוש. "בכירי צה"ל שבאו במגע עם הדרג המדיני העבירו את המסר לפיו ישנה הסכמה עם המשלחת האמריקאית שהמבצע על סף סיום", נכתב בספר. ראש אגף התכנון דאז, גיורא איילנד, "הסביר כי הוא התבקש לעדכן את המשלחת האמריקאית לגבי מקום כוחות צה"ל בשטחי A, והוא רוצה להימנע ממצב שבו 'כשנשאל מחר איפה אנחנו נמצאים אז פתאום ניזכר שנכנסנו לעוד מקומות [...] הייתי נזהר מהעניין הזה ובודק את מידת הצורך האמיתי להישאר כל כך הרבה זמן [...] זו נקודה רגישה וכדאי לקחת את זה בחשבון'. לכן הציע איילנד להימנע מפעולות שמתוכננות להימשך מעבר ל־12 שעות".

ב־16 באפריל, "לאחר פגישתו עם מזכיר המדינה בשעות הבוקר, זימן שר הביטחון בנימין בן אליעזר את צמרת מערכת הביטחון לדיון, שבו הנחה לסיים את המבצע". אשליות לא היו לאף אחד. "במטכ"ל הניחו שהטרור לא ייפסק בעקבות המבצע". ראש חטיבת המחקר אמר במפורש: "צריך להבין שהטרור ימשיך בכל מקרה, זה לא משנה גם אם נעצור עוד איזה ארבעה מחבלים ועוד שבע מעבדות. מה גם שאני לא רואה כרגע כוונה להיכנס לא לחברון ולא לטול כרם חזרה ולהשתלט עליהן [...] צריך להבין, זה לא ייגמר".

הריסות בפרברי קייב, אוקראינה (צילום: רויטרס)הריסות בפרברי קייב, אוקראינה (צילום: רויטרס)


וזה באמת לא נגמר. לסלוי כותב ש"באתוס הציבורי, 'חומת מגן' נתפס כמבצע שהביא להכרעת ארגוני הטרור". אבל זה לא מה שקרה. "עובדתית, במהלך המבצע גבו הפיגועים שנמשכו בעורף ישראל מחיר גבוה יותר מאשר הלחימה בערים ובמחנות הפליטים. גם לאחר המבצע המשיך הטרור הפלסטיני לשבש את מרקם החיים בישראל". עיון קצר במספרי הפיגועים וההרוגים מאותן שנים מלמד שהוא צודק. המבצע הסתיים, הטרור נמשך. ובכל זאת, לסלוי אמר לי השבוע שחומת מגן היה לדעתו המבצע המוצלח ביותר של צה"ל מאז ששת הימים. הוא לא חיסל את הטרור, אבל "יצר את התנאים" לכך. לא "מבצע הכרעה", אלא "שלב חיוני במסגרת מערכה מתמשכת".

הנה, תזכורת טובה לכך שלפעמים מלחמות נגמרות בשישה ימים, ולפעמים הן נמשכות שנים רבות. חוקרים לא מעטים ניסו לשער מדוע כך או כך, מתי כך או כך. לעתים קרובות, הסיבה היא תוצאה חד־משמעית, חד־צדדית. כאשר צד אחד מנצח בבירור, והשני מבין שכניעה היא הברירה היחידה. לעתים, הסיבה היא התערבות חיצונית. כאשר יש מעצמה שיכולה לכפות הפסקת אש, או את סוף הלחימה. ולפעמים התנאים הללו לא מתקיימים. זה המצב במלחמת רוסיה באוקראינה.

אין מעצמה שיכולה לכפות על רוסיה להפסיק את הלחימה. ארה"ב, בסיוע אירופי, ניסתה. בינתיים זה לא הצליח. בין השאר, כי מולה עומדת מעצמה אחרת – סין – שמגבה את רוסיה. בין השאר, כי רוסיה עצמה חזקה מכדי שאפשר יהיה לכפות עליה לגמור את המלחמה בתנאים שאינם הולמים את מטרותיה. יש לה ארסנל נרחב של נשק גרעיני, ולא מעט משקיפים במערב מניחים שהיא עלולה להשתמש בו, אם תרגיש שחרב ההפסד על צווארה. זה כמובן ישנה את מצבו של העולם בבת אחת. זה יבשר על עידן חדש. לא עידן שבו נשק גרעיני הוא נשק שנעשה בו שימוש פעם אחת, ולעולם לא עוד – אלא עידן שבו נשק גרעיני הוא נשק שנעשה בו שימוש, אומנם לא לעתים קרובות, אך כשנוצר הצורך.
גם הכרעה אין. לפחות בינתיים.

הרוסים קיוו להכריע מהר. הייתה להם תוכנית. היא לא הצליחה כפי שקיוו. גם לאוקראינים הייתה תוכנית. הם יבלמו את הרוסים עד שאלה יבינו שאין טעם להמשיך, שהסנקציות יכבידו עליהם עד לבלי נשוא, או עד שתהיה הפיכה נגד ולדימיר פוטין. גם התוכנית האוקראינית לא מניבה את הפירות הרצויים. נכון – רוסיה שכוחה עדיף לא מצליחה לנצח, וזה כשלעצמו הישג אוקראיני לא מבוטל. ומצד שני, המלחמה נמשכת. האוקראינים סובלים תחת אש, תחת הריסות. העולם לא עושה יותר מכפי שהוא עושה, וזה לא מספיק. לא כדי להביא סוף ללחימה.

ההיסטוריון ניאל פרגוסון ציטט השבוע כמה מחקרים על אורכן של מלחמות, במאמר שכתב לבלומברג. באחד מהם מגיעים הכותבים למסקנה עגומה: ככל שמלחמות נמשכות יותר זמן, כך קטן הסיכוי שיסתיימו בקרוב. כלומר, או שזה קצר, או שזה מתארך ונסחב. והמלחמה באוקראינה מסתמנת בינתיים כמלחמה מהסוג השני. זה כמובן לא אומר שהיא תהיה כזאת, וגם לא מחייב זמן מסוים. ארוך יכול להיות שנה, ויכול להיות חמש שנים.

מה שברור, כפי שכותבים החוקרים, למדינות יש נטייה להרחיב, לא לצמצם, את מטרות המלחמה ככל שהלחימה נמשכת. מדוע? משום ש"הלוחמים נעשים בטוחים יותר שיריבם יתחזק בצורה בלתי מתקבלת על הדעת בעתיד". ובתרגום לימינו: הרוסים יודעים שאם אוקראינה תצא מנצחת, זה לא שהמצב יחזור לקדמותו, המצב יורע מבחינתה של רוסיה. האוקראינים יודעים שאם רוסיה תצא מנצחת, זה לא שהמצב יחזור לקדמותו, המצב יורע מבחינתה של אוקראינה. לכן ככל שחולף הזמן ההתעקשות של שני הצדדים על ניצחון, ולא חצי ניצחון, ולא אולי ניצחון, ולא פשרה במקום ניצחון, מתגברת.

פרגוסון מניח שהרוסים יניחו את נשקם במאי כדי להתארגן מחדש, לתת מנוחה לכוחות, לחשוב על מוצא מהסבך. זה לא יהיה סוף המלחמה, זו תהיה רק הפסקה. סוג של הקפאת מצב. האם הקפאה טובה למדינות הלוחמות? היא מסוכנת, כפי שכתב וולטר ראסל מיד, "מכיוון שככל הנראה תשאיר את רוסיה עם אפילו יותר שטח אוקראיני מכפי שהיה לה לאחר הפלישות לקרים ולחבל דונבאס...", וגם: פוטין "יישאר חופשי לחדש את פעולות האיבה בזמן שיבחר".

למי יש סיבה לקצר את המלחמה ולמי יש סיבה להאריך אותה? כרגע נראה שלפוטין אין סיבה חזקה לחתור לסיום. אם המלחמה תיגמר עכשיו, הוא לא יוצא ממנה מנצח. אומנם ישלוט בחלקים גדולים מאוקראינה, אבל יסבול תדמיתית. הוא יכול להניח, וזו לא תהיה הנחה בלתי סבירה, שככל שימשיך יתרונו גדל. לרוסיה יש יותר משאבים מכפי שיש לאוקראינה, והמערב יתעייף בקרוב מהמלחמה ויעבור לעניינים אחרים. מחירי האנרגיה יעיקו, המחסור בחיטה יעיק, הלחץ על זלנסקי להתפשר יגבר. ולחץ להתפשר משמעו הישגים לרוסיה.

כי בלי הישגים לרוסיה, לא תהיה פשרה. מצד שני, הביטו בזלנסקי. האם הוא נראה כמי שמוכן להתפשר, או כמי שמוכן להפעיל לחץ נגדי על המערב לא להתפשר? כרגע, בכל קרב תדמיתי הוא מנצח, גם את פוטין, וגם כל מנהיג אחר (בישראל עשה טעות פטאלית בנאומו בהשוואה לשואה, אחרת היה מנצח גם את מנהיגי ישראל).

השורה התחתונה היא שהמלחמה עוד כאן, ובלי סימן ברור של סוף. כדי לכתוב את המאמר הקצר הזה קראתי בערך 20 מאמרים ארוכים מהחודש האחרון שניסו להעריך את משכה הצפוי של המלחמה. חלקם התיישנו עוד בטרם יבשה עליהם הדיו, רובם העדיפו ניתוח שאין בסופו שורה תחתונה. פשוט, אין במה להיאחז. אין מנצחת ברורה, אין מעצמה עוצמתית. משה דיין לא יבקר בכותל עם הצנחנים. הנרי קיסינג׳ר לא יודיע שכיתור הארמיה השלישית זה סוף המערכה. את המלחמה הזאת כבר משווים למלחמת העולם הראשונה, או למלחמה הפונית השנייה. מלחמות ארוכות ארוכות.