בזמן האחרון יותר ויותר שטחים המאוכלסים בפלסטינים הפכו בצפון בקעת הירדן לשטח צבאי סגור לצורכי אימונים ותרגילים באש חיה, כולל טנקים. מדצמבר 2021 תיעד ארגון בצלם אירועי לחץ גובר שמפעיל הצבא על הפלסטינים: “עשרות חיילים מסתובבים חמושים בין האוהלים ופחוני המגורים של משפחות פלסטיניות, רומסים את שדותיהם בטנקים, וכמובן יורים”. אני נוטה להאמין להם יותר מלהודעות דובר צה"ל.

הסיפורים האישיים והמשפחתיים של התעמרות בבני אדם מוציאים מהכלים, בעיקר בגלל חוסר האונים לטפל בהם ברמה הממלכתית. יש כמה ארגוני זכויות, כמו נשות מחסום ווטש ומתנדבים שיוצאים כמעט מדי יום כדי להגן על רועים פלסטינים מפני רשעות של מתנחלים והעלמת העין מצד הצבא. בכך הם מצילים במעט את כפריי הבקעה, ובגדול את שאריות הכבוד הרמוס של החברה הישראלית.

על פי נתוני אתר מחסום ווטש, בבקעת הירדן יש כ־10,000 מתנחלים לעומת 65 אלף פלסטינים ועוד כ־15 אלף קהילות רועים קטנות. ממשלת נתניהו החליטה שלא להחליט ולהשאיר את השטח לצה”ל ולמתנחלים. ממשלת בנט היא ממשלת המשך ששומרת על סטטוס קוו בשטחים כמתכונת להמשך הדיון על הסדרי קבע.

פועלים פלסטינים במחסום (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)פועלים פלסטינים במחסום (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

על פי לא מעט עדויות, כולל הצעת אהוד ברק ב־2021 שזכתה לתמיכת צה”ל, בקעת הירדן עמדה להיות חלק מהמשא ומתן. הכוונה הייתה להשאיר ממנה, במסגרת הסדר כולל, רצועת ביטחון לאורך הירדן, סיורים קבועים של צה”ל על דרך טשטוש וגדר חיישנים לאורך הירדן עד השפך לים המלח. נדמה לי שהתקוטטו שם על כמה תחנות התרעה. אולם, כשעלה טראמפ לשלטון בארצות הברית החלו פתאום לדבר על סיפוח הבקעה וההתנחלויות במסגרת המשא ומתן העתידי על גורל השטחים.

הרחק מהפוקוס התקשורתי מנהלים מתנחלים בבקעת הירדן סדר יום שנועד לגרום לתושבי הבקעה הפלסטינים לעוף משם. לא ברור לאן, אבל לעוף. לביצוע אחראים מתנחלי פרא במאחזי פרא, שמנהלים בחסות המועצות המקומיות שלהם מסעות אלימות פרטיים נגד התושבים הכפריים, ובעיקר נגד הרועים, שמבחינת חלק מהמתנחלים הם השולטים בשטח. ונחשו מי מסייע להם? נכון, כל האחראים הישירים לבקעה: צה”ל ואוגדת איו”ש, המינהל האזרחי, משטרת ש”י ושב”כ.

בכך מתבצע מהלך לחץ דורסני כדי לקדם טרנספר של המקומיים. החטיבה נגד טרור יהודי של שב”כ לא עוסקת בטרור מתנחלים נגד תושבי הבקעה, ונוכחותם אפסית. הטיפול של צה”ל הוא לב הבעיה. עוד מימי האיום העיראקי, שקדם לאיום האיראני, הבקעה הייתה הנדבך האסטרטגי המשמעותי ביותר בחזית המזרחית. בינתיים עיראק נמוגה, והאמצעים הטכנולוגיים הפכו את קדושת אחזקת הבקעה לעניין פחות שימושי ויותר מסורתי. ואין כמו מסורת כדי לשמר מהעבר טיעונים חסרי משמעות בהווה.