הכל התחיל בגלל צב. מישהי שיתפה באחת מקבוצות הפייסבוק שמצאה צב פצוע ושאלה מה לעשות איתו. היו כאלה שהציעו לה לפנות למוקד החברה להגנת הטבע, אחרים הציעו לרוץ לווטרינר, והיו כאלה שהעניין הצחיק אותם. כאלה שכל מאורע, מהטרגי ביותר ועד המצחיק ביותר, הוא סיבה בשבילם לנסות את כוחם באיזו בדיחה על חשבון מישהו אחר.
"קחי אותו לבית חולים צב־אי", הציע הקומיקאי התורן. שאלתי אותו מה יש לו בסטוק של הבדיחות על כלבים דרוסים. אין לי מושג מיהו ומהו, אבל מהר מאוד השיחה הידרדרה, והוא הרעיף עליי מטובו: יפה את לא. פחחח. בררר. זזזז ועוד כל מיני ליקוטי עיצורים. בעצם צבה מכוערת, פוסטמה. והייתה גם חריזה שיושבת על שמי הפרטי ועל המקצוע העתיק בעולם.
עניתי לו. מה זה עניתי לו, מכל הלב. אין מילה נרדפת לאשפה ולכלי קיבול של זבל - רטוב או יבש, שלא השתמשתי בה. השנאה, זו שאני כל כך מפחדת מפניה, בעבעה בי. למה? כי ככה. נשבר לי. שלא כל אחד ירשה לעצמו להסתתר מאחורי שמות גנריים ולרסס אותי בתותחי הרפש שלו. שיידע שאני לא פראיירית. אבל ככתוב ב"חד גדיא", שאני מקפידה לקרוא מדי שנה, האלימות אין לה סוף או תחתית. אלימות תמיד תגרור אחריה עוד אלימות. מה אגיד, יצאתי מופסדת. הוא הרבה יותר ממני. הרבה־הרבה יותר.
אנשים כמוהו לא חסרים. ייתכן שברגעים אלה ממש יושב לו איזה טוקבקיסט מר נפש וזומם לכתוב תגובה מכוערת. למקרים כאלה יש פתרון: אני מתקשרת למערכת האתר ומבקשת להסיר את התגובה. לאנשים עם שם גנרי והומור ירוד שעדיין מקווים שמישהו יחלץ אותם מחייהם המשעממים ויגלה את כישרונם באמצעות הרשתות החברתיות, יש לי פתרון: אני פשוט מעלימה אותם מחיי. אבל מה קורה כשאי אפשר ללחוץ על כפתור בשביל להעלים את הכיעור? ומי אני בכלל שאדבר, אחרי שהוצאתי עליו כאלה מילים?
התרעות פיקוד העורף