האזינו לטור של קלמן ליבסקינד

זה כואב, זה מצער, זה טורד את הלב, אבל זו האמת ואי אפשר להתכחש לה. האידיאולוגיה בימין הפוליטי הולכת ופוחתת, הולכת ואוזלת. כמעט כל נבחרי הציבור של המחנה הלאומי הניחו בצד את הדיונים על ארץ ישראל, ועל הציונות, ועל ההתיישבות, ועל הביטחון, ועל זהותה היהודית של המדינה, ונשאבו, על מפלגותיהם השונות, אל מקום של ריק רעיוני, שמתחיל ונגמר ב"רק ביבי" או "רק לא ביבי".

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 

על האידיאולוגיה שמתה באגף הימני שבקרב שורות הקואליציה, נדמה שאין מה להרחיב. זה מתחיל בגדעון סער, שפעם היה איש עם תפיסת עולם לאומית חדה, ברורה ובלתי מגמגמת, והיום משועבד כולו, מתחילה ועד סוף, למלחמה אישית נגד יו"ר הליכוד; זה ממשיך באביגדור ליברמן, שעשה קריירה מההתקפות שלו על הח"כים הערבים, שבאחת ההזדמנויות הזכיר להם ש"גם בסוף מלחמת העולם השנייה הוצאו להורג במשפטי נירנברג לא רק הפושעים, אלא גם משתפי הפעולה עמם", וגם הוסיף ש"אני מקווה שזה יהיה גורלם של משתפי הפעולה בבית הזה" - ואז החליט לשבת איתם בקואליציה, רק משום שהשנאה שלו לנתניהו היא הדבר היחיד שגדול יותר מהשנאה שלו אליהם; וזה נגמר במופע העצוב של נפתלי בנט וחבריו, אלה ששום דבר לא מחבר בינם לבין החבורה האידיאולוגית שרצה פה לפני שנה מאולפן לאולפן וביקשה את אמון הציבור בבחירות.


כלום לא נשאר מהאידיאולוגיה שהובילה אותם להבטיח שהם לא יישבו עם מרצ. כלום לא נשאר מהאידיאולוגיה שהובילה אותם להתחייב שלא יישבו עם העבודה. כלום לא נשאר מהאידיאולוגיה שהובילה אותם להישבע שלא להפוך את יאיר לפיד לראש ממשלה, או במילותיו המדויקות של בנט: "אני איש ימין והוא איש שמאל, ואני לא פועל נגד הערכים שלי".

כלום לא נשאר מהאידיאולוגיה שהביאה אותם להצהיר שלא יישבו עם רע"ם, ואף הריצה אותם אל ועדת הבחירות כדי לדרוש שזו תפסול לגמרי את המפלגה של התנועה האסלאמית, בטענה שהיא גם תומכת בטרור וגם שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

סער וליברמן ובנט וחבריהם ידעו שיש אפשרות קלה להקים ממשלת ימין. אבל ממשלת ימין לא עניינה אותם. "רק לא ביבי" עניין אותם הרבה יותר. אז כן, נכון, היו להם סיבות אישיות טובות להתנקם באיש. כל אחד מהם, בתורו, שבע ממנו מרורים. ועדיין, בהתלבטות בין האפשרות לקדם את עולם הערכים הלאומי שלהם ושל מצביעיהם, לבין ההזדמנות הקורצת לדפוק את נתניהו, הם בחרו באפשרות השנייה, בלי להתלבט. לבנט לא אכפת שבכירי ממשלתו הפכו שוב את אבו מאזן לאיש רלוונטי. ולא אכפת לו ששר הביטחון שלו מארח אותו בביתו ומתעלם מזה שהוא משלם משכורת חודשית לכל מי שמוכן לרצוח יהודים. ולא אכפת לו שחבריו החדשים מנהלים קמפיין שקרי נגד המתנחלים. ולא אכפת לו שהקואליציה שלו יושבת על אצבעו של מי שהלך לעודד את אלו שפרעו ביהודים בעכו.

אם לפני שנה מישהו היה מספר שבנט ייקח את מרב מיכאלי ויאיר גולן וניצן הורוביץ משולי שוליו של השיח הציבורי, ויהפוך אותם לאנשים שמנהלים את המדינה, בנט היה מגיש נגדו תביעת דיבה. אבל בנט ההוא מת, ועכשיו יש לנו בנט חדש. נקי מאידיאולוגיה. נקי מתפיסת עולם. נקי ממחויבויות עבר. די לו שעל הדלת שלו יש שלט המכריז שכאן יושב ראש הממשלה, ושלשמו של בנימין נתניהו מצמידים בחדשות את התואר ראש האופוזיציה, וכל השאר חשוב הרבה פחות.


חשבונות אישיים

סיפור דומה נמצא, לדאבון הלב, גם בצד השני של המתרס. אצל הליכודניקים. מיום כינונה של הממשלה הנוכחית הם שופכים עליה אש וגופרית. "ממשלה רעה", "ממשלה מסוכנת", "ממשלה שמתנכרת לזהות היהודית של המדינה", "ממשלה שנכנעת לתנועה האסלאמית" ועוד ועוד. אני, כשלעצמי, חותם כמעט על כל מילה. שותף כמעט לכל ביקורת. אלא מה? שכמו שבנט וליברמן וסער יכולים היו, לו רק רצו, להקים ממשלה לאומית, גם נתניהו מחזיק בכיסו מפתח להקמת ממשלה כזו. תזוזה קטנה שלו הצדה, ויש לנו ממשלה אחרת. ממשלה ימנית. ממשלה שדואגת לזהות היהודית. ממשלת החלומות. זה לא קורה, משום שבדיוק כמו שבנט וליברמן וסער מוכנים לזרוק לפח את כל האידיאולוגיה שעליה גדלו ובלבד שנתניהו יישאר באופוזיציה, כך הליכודניקים מוכנים לזרוק את כל האופציות להחליף את "ממשלת האסון" - ובלבד שבראש המפלגה שלהם יעמוד בנימין נתניהו.

אני מבין לגמרי על מה יושבת ההתעקשות של הליכוד. אי אפשר להתעלם מהתמיכה הגדולה שיש לנתניהו בציבור. אי אפשר להתעלם מ־30 המנדטים שקיבלה המפלגה בראשותו בבחירות. הכל נכון. אבל פטריוטים ישראלים אמיתיים, והליכודניקים הם לבטח כאלה, צריכים לשאול את עצמם מה מועילה להם העובדה שהם מחזיקים במניה הכי טובה בשוק, אם לא ניתן להשתמש בה. וזה לא שלא ניסינו. ניסינו פעם ועוד פעם ועוד פעם. ובכל אחת מהפעמים הללו נתניהו אכן השיג תמיכה גדולה יותר מכל ראש מפלגה אחרת. אלא שזה לא הספיק, ומשום שזה לא הספיק - הוא נמצא עכשיו באופוזיציה, ואנחנו כולנו נמצאים עכשיו עם קואליציה של יאיר גולן, ווליד טאהא ואבתיסאם מראענה.

אז נכון, ההחלטה של בנט וסער וליברמן לא לשבת איתו בשום מחיר היא החלטה מקוממת. החלטה קטנונית, שמלמדת שלפני האידיאולוגיה יש לשלישייה הזו, כמו לשאר חבריהם, חשבונות אישיים שחשובים להם יותר מכל האפשרויות לממש רעיונות אידיאולוגיים נשגבים. והם ראויים על זה לבוז גדול. ואני שותף מלא לבוז הזה, שרוחשים להם הליכודניקים. אבל אחרי שאמרנו את כל זה, לאן בדיוק זה מקדם אותנו?

אנחנו יכולים לכעוס עליהם, ולרקוע ברצפה, ולכתוב נגדם, ולמתוח עליהם ביקורת, ולהישבע שלא נצביע בעתיד לאף אחד מהם. אבל כל זה לא מציל אותנו מהממשלה שלהם, שהליכודניקים עצמם מצהירים עליה שהיא נוראית. ואני שואל ברצינות, חבריי הליכודניקים, איזו מין אידיאולוגיה יש לכם, אם אתם מוכנים שממשלה רעה שכזו תשלוט בנו, ובלבד שתישארו עם היו"ר שלכם, גם אם הוא לא יכול לתרום כלום כדי לשפר את המצב? ואם כך אתם נוהגים, ואם האידיאולוגיה שלכם לא מביאה אתכם ולו לראשית מחשבה נוספת בעניין, אז מה ההבדל בינכם לבין אנשי הימין בקואליציה, שמוכנים להוציא לכולנו עין, העיקר שלנתניהו יוציאו שתיים?

בנימין נתניהו  (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


לקדם רעיונות

כל אחד מאיתנו מגיע לקלפי ביום הבחירות כשבסלו אוסף הסוגיות שהוא מבקש לקדם באמצעות הפתק שלו. אצלי נמצאים שם, בין השאר, הזהות היהודית של המדינה, ותיקון עומק במערכת המשפט, ועידוד ההתיישבות, ומלחמה בטרור ועוד ועוד. ומכיוון שככל שמדובר בפוליטיקה, אני לא מאמין באנשים, אלא בצורך לקדם רעיונות, לא מאוד מעניין אותי מי מרכיב את הרשימה שאני מצביע עבורה. הקריטריון שלי לבחירה פשוט וקל. מי שיכול יותר מאחרים לקדם את מה שאני מאמין בו, יזכה בקול שלי. כך בכל מה שקשור למפלגה שלי, כך בכל מה שקשור לראש הממשלה שבו אני מקווה שהמפלגה שלי תתמוך.

ומן הכלל אל הפרט. אין לי בעיה עם בנימין נתניהו. אם יש לו יכולת גם להיבחר וגם לקדם את השאיפות האידיאולוגיות של המחנה הלאומי, אהלן וסהלן. אני איתו. אבל אם הוא לא יכול, אני לא רואה שום בעיה אם במקומו יהיו ישראל כ"ץ או יולי אדלשטיין או דודי אמסלם או קטי שטרית. כאמור, לא האיש מעניין אותי. האפשרות לקדם את האידיאולוגיה מעניינת אותי.

רגע, תשאלו, ומה יקרה אם הממשלה תיפול? ובכן, אם מישהו יכול להבטיח לי שהפעם נתניהו ישיג 61 וגם יפעל בהתאם לתפיסות העולם של המחנה, אני בעד. מכיוון שאף אחד לא יכול להבטיח שהפעם זה יקרה, אני שואל ברצינות: לא כדאי לנסות להקים ממשלת ימין על מלא כבר עכשיו?


מורשת נתניהו

וכאן, כשאנחנו עוסקים בעניינו של בנימין נתניהו, כדאי לפתוח סוגריים ולהגיד משהו חשוב. חשוב לשיח, חשוב להיסטוריה, חשוב למקרה שיבוא היום והוא ישוב לשלטון. אפשר לחשוב שנתניהו היה ראש ממשלה טוב, שהוא היה ראש ממשלה מצוין, שהוא היה טוב מכל קודמיו. אלא שחלק מאוהדיו לא מסתפקים בזה. בשנה האחרונה, ואולי בשנים האחרונות, בניסיונם להציג אותו כמושלם, הם מנהלים מסע הלבנה אגרסיבי לכל חטאיו ועוונותיו. לפעמים, להבדיל, זה מזכיר קצת את מה שעשה כאן השמאל אחרי רצח רבין, כשכל מעשה שלו הוצג בדיעבד כחיובי, וכל מי שהזכיר מהלכים רעים, שלהם היה אחראי, הוצג כמסית וכמי שכופר בעיקר.

ובכן, נתניהו עשה הרבה דברים טובים. באמת. אבל מי שמאמין בתפיסת העולם של הימין ורוצה בקידומה, לא יכול להתעלם גם מהדברים הרעים שהשאיר אחריו. נתניהו הוא ראש וראשון לאשמים במקום שבו נמצאת היום מערכת המשפט שלנו. זו שהימין מותח עליה ביקורת, השכם והערב. זה לא שנתניהו נמנע מלבצע בה שינויים כי הוא לא היה יכול. נתניהו שמר עליה, משום שהוא האמין שהיא טובה. "גנזתי כל הצעה שנועדה לפגוע או לקצץ בכל צורה שהיא בעצמאותו של בית המשפט", הוא התגאה בטקס הפרישה של הנשיאה דורית ביניש, כשהוא משבח אותה על כך ששמרה על בית המשפט העליון "בצורה מופלאה", למרות חצי הביקורת.

"עמדת בפרץ בצורה מרשימה ביותר", החמיא לה. וכן, זה נחמד לתקוף את שי ניצן, שראוי אכן לכל מילת ביקורת, אבל רצוי, במקביל, לזכור שנתניהו הוא שמינה אותו לפרקליט המדינה, ושנתניהו הוא שהפליג בשבחיו ואמר עליו: "שי ניצן הוא המועמד הראוי ביותר, חכם, ישר, משכיל בתחומו ומשכיל בכלל ומאוזן", ושהיחידים שהצביעו נגד המינוי הזה היו עוזי לנדאו ושלושת נציגי הציונות הדתית - אורי אריאל, אורי אורבך ז"ל וגם אחד העונה לשם נפתלי בנט.

ולצד כל אלה, צריך לזכור שנתניהו הוא שחתם על הסכם חברון, ונתניהו הוא שפחד לפנות את חאן אל־אחמר, ונתניהו הוא שבחר שלא להסדיר את ההתיישבות הצעירה, ונתניהו הוא שאחראי למצב שאליו הידרדר הנגב, ונתניהו הוא שאחראי להשתוללות הפלסטינית בשטחי C. במשך 12 שנים היה לו הכוח לתקן את כל החוליים שעליהם מצביע היום הימין, והוא נמנע מכך.

יש עוד רשימה ארוכה, ארוכה עד מאוד, אבל אסתפק בעוד דוגמה אחת שתבהיר כמה מסוכן לעתידנו תהליך מחיקת העבר הבעייתי שלו, שאוהדיו עמלים עליו כל כך. זוכרים את ההחלטה של נתניהו לשחרר יותר מאלף מחבלים בעסקת שליט? זוכרים שמאות מהם היו שפוטים למאסרי עולם על חלקם ברצח יהודים ובתכנון של רצח יהודים? ובכן, נתניהו שחרר אותם, וחלקם, כמה מפתיע, חזרו לרצוח יהודים. נצ"מ ברוך מזרחי נרצח על ידי מחבל ששחרר נתניהו. שלושת הנערים - נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח – נרצחו על ידי חוליה שעליה פיקד מחבל ששחרר נתניהו. דני גונן נרצח על ידי חוליית מחבלים שאת אחד מחבריה שחרר נתניהו. מלאכי רוזנפלד נרצח על ידי חוליה שהופעלה על ידי מחבל ששחרר נתניהו. הרב מיכי מרק נרצח על ידי מחבל ששוחרר גם הוא על ידי נתניהו.

בואו נגיד את האמת: אלמלא היה מדובר בנתניהו - אם היו אלה שמעון פרס או יצחק רבין שהיו אחראים לשחרור המחבלים - היינו אומרים עליהם שיש להם דם יהודי על הידיים. כשמדובר בנתניהו, יש מהנדסי תודעה, שעובדים במשרה מלאה כדי שנשכח לו. וכאמור, אפשר לטעון שלמרות הכל, יתרונותיו של נתניהו עולים על חסרונותיו. אפשר גם לטעון שנתניהו של מחר יהיה טוב יותר מזה של אתמול. אבל מהעובדות לא מומלץ להתעלם.

כדי להיות הגונים צריך לומר שלמרות כל מה שנכתב כאן, נותרו בימין איים שנשארו נאמנים לאידיאולוגיה. בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, שמחה רוטמן, איתמר בן גביר ואחרים. ועדיין, גם אחרי שהזכרנו את זה, מול הרוב הגדול - של הליכוד, ושל ימינה, ושל ישראל ביתנו, ושל תקווה חדשה - שבחרו להישבע אמונים ל"רק ביבי" או ל"רק לא ביבי" - המצב מייאש למדי.