האישה נכנסה לחניית העפר, ומהבוטקה צץ גבר. הוא ביקש ממנה להיצמד לשורת המכוניות שליד הקיר, אבל היא היססה. לחנות במקום שאמר לה, משמע לחסום מכוניות של אחרים. "בואי, תיכנסי פה", אמר, אבל מישהו כבר תפס לה את החניה. "מה את חושבת שאת עושה? תקשיבי לי כשאני מדבר אלייך".

אחר כך כבר נקוו אצלה דמעות בעיניים, אבל שפת הגוף שלו, ככל שהיא התכווצה, נעשתה גדולה ועיקשת יותר. היא רק רצתה להסתלק מהחניון הזה כבר, אבל זה לא שינה לו. הוא הרגיש את הכוח שלו הולך ומתגבר. מה כבר קרה. למה לעשות עניין מכל דבר. סתם מפלצת.

א"ב היא אישה מבוגרת, שבכל מקום שבו תקלידו את שמה, תצוץ תמונה שלה מאירוע משפחתי, לבושה בהידור. היא קנתה את השמלה האדומה הכי יפה, צבעה שורשים וביקשה מהספר שלה להוסיף עוד קצת מהגוון הדבשי. עשתה פן חלק-חלק, התרססה בספריי שיקבע את כל היופי הזה וחייכה אל המצלמה כשהיא מחובקת עם איש אחד. בטח האיש שלה. אולי יש להם ילדים, אולי אפילו נכדים.

אחר כך היא כתבה ברשתות החברתיות שהיא שמחה ששמאלנים נרצחו בפיגוע בתל אביב ובשביל ההמחשה הוסיפה כמה יחידות קקי מחייך. שיראו להם, השמאלנים האלה שברחו לבתים. שלושה צעירים יפי מראה ותואר, שנרצחו. שהחיים שלהם נגדעו באחת. לא רק שלהם. של המשפחה שלהם, של החברים שלהם. כתבה "אמן שיהיו עוד פיגועים". אז כתבה. היא לא רואה אותם. יש לה משימה: לפגוע. בשם מה ומי? אולי גם לה אין מושג. אבל היא הרגישה עוצמה. מה כבר קרה.

כמעט תמיד זה כך. מה כבר קרה, אומרים המפויסים שבינינו. פעמים רבות המפויסים לא מתכוונים, אבל מה שבאמת יוצא מהם הוא התנשאות. התנשאות שאומרת: זה לא נוגע בי. האישה הזו, א"ב, שאני כה מתאפקת לא לכתוב את שמה המלא, קטנה עלינו. מי היא בכלל. אז אמרה. הפחות מפויסים משגרים אליה דברים איומים שכוללים צליבה, שריפה בחיים, סקילה ועוד דברים. מגיע לה, הם כתבו, למפלצת. לשטן, הזבל אנוש הזו. הם באמת מתכוונים לכל מה שהעתירו על ראשה.  

לפני כמה שנים נסעתי במסגרת עבודתי בעיתון זה לאושוויץ-בירקנאו. חשבתי שהגעתי מוכנה. עשיתי שיעורי בית, קראתי אין ספור עדויות וספרים, אבל מהר מאוד גיליתי שאין שום דבר שיכול להכין לקראת המפגש עם הרוע המוחלט.

הכי מוזר היה לגלות עד כמה אנשים שנראו נורמטיביים, אימצו את הרוע והפכו לחלק בלתי נפרד ממחולליו. המדריכה שלנו, קתרינה, הייתה פולנייה חביבה וידענית, בת למשפחה שחיה כמה וכמה דורות בקרקוב. בכל פעם שהיא סיפרה על המעשים של הנאצים, העיניים שלה התמלאו בלחלוחית.

אחרי שהחלפנו כרטיסי ביקור והסברתי לה למה המשלחת הישראלית צחקה במבוכה כשהיא הציעה לנו לשתות "מים עם גז", כלומר סודה, נדמה היה לי שמשהו נרקם בינינו מעבר לעובדה שהיא מלאת אמפתיה.

ערב אחד שאלתי אותה מה סבא וסבתא שלה סיפרו לה על מה שקרה מתחת לאף שלהם במלחמת העולם השנייה. המבט שלה התרוקן. הלחלוחית התייבשה. היא רק אמרה: כלום. אולי רק פעם הם אמרו שהנאצים היו מפלצות. שאלתי אם היה חשבון נפש. הרי הם היו שם, בזמן אמת. באותו הרגע המבט שלה הזדגג והיא קמה מהשולחן.

הכי קל לפטור את העיסוק ברוע המוחלט בתשובה: "ככה זה. יש בני אדם שהם מפלצות". זה נראה לי פתרון חמקני מדי. אלה לא מפלצות. אלה בני אדם שמשהו בדרך הפך אותם לכאלה שלא רואים שום דבר מלבד עצמם ומהצורך להשמיע את עצמם.

גם א"ב, זו שחושבת שרצח של שלושה בחורים צעירים שלא עשו רע הוא דבר משעשע וכלי לנגח צד כזה או אחר במפה הפוליטית. אני לא חושבת שהיא מפלצת. אני לא חושבת שאפשר לפטור יצורים זולגי רוע בתואר מיתי. זה קל מדי. בדיוק כמו שכתב דן פגיס, שהיה שם, בתוך הציפורניים של הנאצים והצליח להינצל, בשירו "עדות":

לֹא לֹא: הם בּהחלט היוּ בְּני אָדָם: מַדִּים, מַגּפים.
אֵיךְ לְהסבּיר. הם נברְאוּ בּצלֶם.
אֲני הָייתִי צל.
לי היָָה בּוֹרֵא אַחֵר.
וְהוּא בְּחְַסְדּוֹ לֹא השְִׁאִיר בּי מַה שֶׁיָּמוּת.
וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָליתִי קַלּיל, כָּחֹל,
מְפיּס, הייתִי אוֹמֵר: מִתְנצּל:
עָשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל
שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת.

גברת א"ב, אדון חניון, תסתכלו על האדם שמולכם ועל הדמות שבו. באנו לקדנציה קצרה בעולם הזה ואנחנו תקועים יחד, תשאירו את המפלצות לאגדות ותשתדלו להתנהג כמו בני אדם. רק טוב יצמח מזה. 

לא אוכלים חברים (צילום: יח''צ,כריכת הספר)לא אוכלים חברים (צילום: יח''צ,כריכת הספר)

קריאה ראשונה

בקריאה ראשונית, זהו ספר משונה ומקברי. פנלופי רקס הטי רקסית נרגשת ולחוצה לקראת עלייתה לכיתה א'. כשהיא מצוידת ב-300 כריכי טונה ומיץ תפוחים, היא נכנסת לכיתה ומגלה לתדהמתה שחבריה לכיתה הם בני אנוש. פנלופי רקס, שיודעת ש"ילדים הם ממש טעימים", נתקפת בולמוס אכילה וזוללת את כולם, אבל מורתה מכריחה אותה לירוק אותם.

מהרגלים, כמו במשל הצב והעקרב, קשה להיגמל. היא באמת משתדלת, אבל לא מצליחה לגבור על היצר חרף עצותיהם של הוריה. ההצלה מגיעה מדג זהב אחד, שמעניק לה שיעור חשוב והחשק של פנלופי לזלול ילדים חולף עובר לו. אני יכולה לנחש שהכותב כיוון להסביר את מהות הצמחונות דרך היפוך תפקידים בצד תזכורת חשובה: בעלי חיים הם חברים.
"לא אוכלים חברים" מאת ראין ט' היגינס. הוצאת קוראים. תרגום: עטרה אופק. לבני 4-8. 78 שקלים

ונטו  (צילום: כפיר בולטין)ונטו (צילום: כפיר בולטין)

המלצתרבות

בשעה שכדור הארץ מאוים על ידי ההתחממות הגלובלית, צריכה מוגברת ופסולת, מגיע ונטו במטרה להציל את הכדור מפגעי הטבע והאדם עצמו. הוא חוצה ימים ויבשות, צולל למעמקים ואף ממריא לחלל במופע מוזיקלי עתיר אפקטים ותנועה מבית היוצר של אילן עזריאל, יוצר "אלומיניום" ובבימויו של אודי גוטשלק. לצורך המופע שנודד ברחבי הארץ (כדאי לעקוב) עשרות מאווררים ומפוחים ומאות יריעות ושקיות פלסטיק משומשות נגזרו, נתפרו והודבקו ידנית לדמויות ויצורים שונים.
VENTO SHOW, 23.4, 10:30, היכל תיאטרון מוצקין. 89-129 שקלים. 04-8377777