לפי הדיווחים, זה אמור היה להיות יום עמוס במיוחד בנמל התעופה. נערכנו מראש. למעשה, התכוננו לאירוע כמו לקרב קטן. הטיסה הייתה צריכה להמריא ב־12:20, ולכן הגענו ברבע לשמונה בבוקר. בחיים לא הקדמתי כך. לשום דבר. בדרך כלל אני מאנשי הדקה ה־88. אבל בעקבות לחץ מתון מצד אשתי והבהלה במדיה, התנהלתי כאזרח למופת פלוס והקדמתי.

קבלת הפנים לא אכזבה. כבר בכניסה המקום היה נראה עמוס עד עמוס טילים פלוס. אחרי התדהמה והתובנה שאין ברירה ושצריך לצלוח את זה, נעמדנו בייאוש בתור הראשון שנראה לנו וקיווינו לטוב. למרבה ההלם עבדו במקום ביעילות ובמהירות (ואגב, לא נהניתי משום סוג של פרוטקציה, למי שתוהה ומפקפק בממצאיי. היה כובע על ראשי ומסיכה על פניי. בלתי מזוהה לחלוטין).

כעבור רבע שעה צלחנו את הבידוק הביטחוני, בניגוד לציפיות ולדיווחים. מבסוטים מאוד עברנו לשלב הכרטוס. מה רב היה צערנו כשגילינו שבדלפק שנרשם בכרטיס הטיסה האלקטרוני, עדיין עסקו בטיסה מוקדמת יותר. מה נעשה? זה מחיר ההיסטריה. פרשנו לשתות קפה. ועוד קפה. ואז גם טוסט לקטנה. הזמן חלף. עדיין לא עושים צ׳ק אין. רכשנו את חבילת הנופש בסוג של דיל, ולכן כל האופרציה התנהלה בפינה מרוחקת וייעודית בשדה. מין אזור נידח ובלתי מוכר שהבלגן בו חגג.

בין קפה להמתנה פגשתי אדם נחמד שסיפר לי שהגיע לשדה בחמש וחצי בבוקר כדי לא להיתקע חלילה בעומס המדובר. הצעתי לו עסקה: הוא ישמור לי תור אחריו ואני אביא לו קפה. מילאתי את חלקי ויצאנו לשוטט. אחרי זמן מה הוא חייג אליי וקרא לנו להגיע. ״מכרטסים״, אמר. זינקנו רק כדי לגלות שהוא עולה על טיסה שונה משלנו. אין תור ואין עסקה.

בחלוף חצי שעה נוספת הדלפק נפתח, אבל בגלל ההשתהות שלנו, שמקורה בדרישה פתאומית של הבת לשירותים, נדחקנו לקצה התור. מפח הנפש יתברר בהמשך כמתנה. ההליך לקח קצת זמן. לא משהו בלתי אפשרי. העיכוב נבע בעיקר מכך שהיו אנשים שלא הביאו מסמכי קורונה מתאימים או שפג התוקף של דרכונם. צריך לציין שלמרות ההשמצות והנסיבות, הישראלים מסביבי ואלה שראיתי בשדה, התנהגו למופת. לא צעקו, קיבלו את העיכובים בשקט וכיבדו זה את זה.

הרגע המכונן הגיע. עלינו למטוס. כל הדרך הייתי בלחץ מכך שמיכאלה לא הפסיקה לבעוט במושב שלפניה. פדיחות. לא משנה כמה הערתי, גערתי והתחננתי, היא המשיכה בדחיפות רגליות בעוצמה של מלמיליאן. לשמחתי, החברים מלפנים ישנו חזק ועמוק ולא הרגישו כלום. נמנעה מבוכה פומבית.

נחתנו בטורקיה והציבור במטוס הגיב במחיאות כפיים סוערות. אנטליה - הגענו. אני זה שבחרתי את היעד והמלון. זה מה שהיה פנוי ברגע האחרון ושפוי מבחינת המחיר. כמה ימים לפני מועד החופשה אשתי התהפכה. טענה שהמקום לא מספיק טוב ומה פתאום טורקיה, נורא מסוכן שם. עשתה לי שחור משחור. ברגע שהגענו, קרה דבר מדהים וכמעט חד־פעמי: היא הודתה שטעתה והתנצלה.

קיבלנו חדר מהמם על שפת הבריכה, מצויד במיני־בר שתכולתו על חשבון הבית. היו ארוחות ומסעדות שפעלו מסביב לשעון, מזג אוויר מושלם והאווירה שלווה, כשהכל כלול והריזורט מהסרטים. כשסיכמנו את הערב הראשון במסעדה שליד חדרנו, אמרתי לה שאני לא מבין למה מגיע לנו כל הטוב הזה. עד היום בכלל לא ידעתי שיש דברים כאלה. שפע כזה.

באתר הנופש גילינו שהמזוודות של חלק מהנוסעים שהיו איתנו בטיסה לא הגיעו ליעד. מתברר שהעובדה שעשינו כרטוס אחרונים הצילה אותנו. אני מניח שאם היינו מתבשרים שאין מזוודות, ראשי היה מתגלגל אי־שם על חוף ימה של אנטליה.

הצוותים כאן מסבירי פנים ברמה שקשה לתאר. הסיבה: הכלכלה והתיירות הטורקיות חטפו מכות קשות בשנים האחרונות, בין השאר בגלל הקורונה, כשלי ניהול ויחסים בינלאומיים לא מיטביים. עכשיו הם במצוקה ומתאמצים יותר מתמיד.

אחד מאותם טורקים אדיבים שפגשנו הוא אדם בשם ג׳ושקון. כשכתבתי את שמו ברשתות החברתיות לעוקביי, הסתבר שהוא מוכר ללא מעט תיירים ישראלים שהיו פה בעבר. ג׳ושקון הוא מדריך מקומי שיודע עברית. הוא ליווה אותנו למלון מטעם חברת התיירות ובדרך הסביר את החוקים והציע עזרה ושירות כשהוא מצויד בשפה עשירה ומבטא טורקי כבד: ״הלירה הטורקית חלשה. השקל חזק. אתם יכולים לקנות הרבה, ישראלים אוהבים לקנות הרבה. יש זארה ואדידס בקניון. זול. אורגינל. חיקויים יש בשוק. אבל חיקויים טובים. גוצ'י, שמוצ׳י, מה שרוצים.

חיקויים שלנו לא כמו חיקויים אצלכם - מתפרק בשלוש כביסות. בטורקיה חיקוי כל כך טוב, שלא יודעים הבדל מול מקורי. אתם הישראלים, לא הייתם פה הרבה שנים. עכשיו אתם פה. טורקים אוהבים אתכם. אתם מבזבזים כסף. זה הסיבה שאוהבים אתכם. בשוק כולם יודעים עברית טוב״. לקראת ליל הסדר ארדואן השלים את הפאזל כששלח הודעת ברכה לחג. נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה. 