לפעמים קשה לנו כישראלים, בעיקר לחילונים שבינינו, להבין את עומק המשמעות של הר הבית לעולם המוסלמי ואיזו עוצמת פיצוץ אדירה מגולמת בחבית אבק השריפה המכונה אל־אקצא. סמל שמידותיו צנועות, רק כ־135,000 מטרים רבועים, אבל כזה שנוגע ברגש הדתי של כל מוסלמי באשר הוא ויכול להוציא לרחובות אנשים מנואקשוט שבמאוריטניה ועד לג'קרטה באינדונזיה.
הנה סיפור ששמעתי מחברי, איש חיל האוויר גיורא רום, שיכול להמחיש את המשמעות הזאת: באוגוסט 1969 נכנס צעיר אוסטרלי מעורער בנפשו למסגד אל־אקצא וניסה להצית אותו. האש כובתה, אבל רק אחרי שהספיקה לכלות את בימת הדרשן שהציב שם סלאח א־דין לפני 900 שנה. העולם הערבי זעם, ואפילו מועצת הביטחון של האו"ם הוציאה גינוי, אף שהיה מדובר במעשה של יחיד.
שלושה שבועות אחר כך מוצא את עצמו הטייס הצעיר רום, אלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, במטוס מיראז' מעל הדלתא של הנילוס. מיג מצרי מצליח להפיל אותו, ותוך כדי הנטישה נפצע רום באורח קשה ברגלו. הוא מגיע אל הקרקע, ושם נלכד בידי חבורה של כפריים מצרים שמכלים בו את זעמם. אחרי שדקרו אותו בקלשון, הם מפנים אותו למרפאה בעיירה שכוחת־אל, שספק אם רוב המצרים שמעו אי־פעם את שמה.
בעיירה אין רופא, ורק בחלוף שעות מגיע רופא מעיירה אחרת שמרדים את רום ומנתח את רגלו הפצועה. כשהוא מתעורר אחרי הניתוח, מתיישב לצדו אח מצרי. בגרון ניחר, רום מבקש מים, והאח מביא לו צמר גפן רטוב. אחרי שהוא מרטיב את שפתיו, פונה אליו האח ושואל אותו: "תגיד, מי שרף את אל־אקצא?". התשובה ההגיונית היחידה שרום הצליח לחשוב עליה הייתה: "לא אני".
השנה היא, כאמור, 1969: אין אינטרנט, אין טלוויזיה בלוויין, אין טלפון סלולרי, בקושי יש טלפון קווי, אבל מה שהטריד את האח המצרי בעיירה שכוחת־האל, שבפעם הראשונה פגש ישראלי מקרוב, הוא מה קרה לאל־אקצא. לפעמים רבים מאיתנו שוכחים או לא מבינים את עוצמת המותג הזה. דווקא הפירומנים הם אלה שמבינים אותה היטב, ולכן הם מנסים מדי פעם לקרב גפרורים אל אבק השריפה, בתקווה להצית אותו.
"אין לנו ברירה"
בהקשר הזה צריך לראות את מה שקורה בינינו לבין השותפות והידידות החדשות שלנו באזור. כשהרשת המוסלמית מוצפת בהסתה כאילו ישראל משנה את הסטטוס־קוו בהר הבית – מנהיגי האזור לא יכולים להתעלם מהסנטימנט של הציבור שלהם. במקרה של המלך הירדני – זה לא רק הציבור – זו גם החצר הפנימית שלו.
המלך עבדאללה מבין היטב את התלות האסטרטגית המוחלטת שלו בישראל, שהיא גם תלות הדדית. אילו היה ניתן לחשוף את עומק שיתוף הפעולה הביטחוני שבינינו לבין ירדן – רוב הישראלים היו נדהמים. אבל עבדאללה גם מוטרד מאוד מהפופולריות הגוברת של האחים המוסלמים בארצו, ויותר מזה מהאופן שבו הוא נתפס במעגלים הקרובים אליו, כמי שקיבל בהסכם השלום את הסמכות לנהל את המקומות הקדושים בירושלים ולפקח עליהם.
בשיחות הטלפון הקדחתניות שהתנהלו השבוע בין ת"א ועמאן, ביקשו הירדנים סבלנות מבני שיחם הישראלים. "אין לנו ברירה", הם אמרו. "תצטרכו לספוג את הביקורת הזאת", והביקורת שהשמיעו בפומבי הייתה קשה ובוטה. אבל הברית האסטרטגית ושיתוף הפעולה ההדוק לא ייפגעו, הבטיחו.
אמירות דומות נשמעו גם בשיחות הטלפון לאבו דאבי ומנאמה, בירת בחריין. "אנחנו לא יכולים לשתוק", אמרו גם במפרץ, "הציבור שלנו זועם". טורקיה, שעד לאחרונה הייתה חוד החנית של העולם הסוני נגד ישראל, שומרת בינתיים על רטוריקה מתונה. הטורקים נמצאים עדיין בשלב החיזור, ונדמה שהם הגישו מנחה אחת: סלאח אל־עארורי, הממונה על הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון, כבר לא נראה במקום משכנו בטורקיה, ואת ימיו בשבועות האחרונים הוא מעביר בלבנון.
אל־עארורי, שעמל ללא הרף לעודד טרור מיהודה ושומרון, עלול לנצל גם את הטריטוריה הלבנונית לירי רקטות לעבר ישראל. חיזבאללה, שכל מעייניו נתונים כרגע לבחירות שיתקיימו בארץ הארזים בחודש הבא, ינסה למנוע בעדו.
על אף התלכדות התאריכים הנפיצים ורצף פיגועי הטרור שחווינו, שאין להם שום קשר עם אל־אקצא, היה נדמה השבוע שצה"ל, השב"כ והמשטרה מצליחים לבדל היטב בין הגזרות ולמנוע את ההתפשטות של התבערה. בעיקר הצטיינו שוטרי מחוז ירושלים, שניהלו בתבונה את האירועים בעיר העתיקה, תוך שהם לא מתפשרים על חופש פולחן למוסלמים וליהודים.
הרעיון הוא ניהוג עדין של המדיניות בכל גזרה, ובירושלים הניהוג חייב להיות עדין כפליים. ישראל היא הריבון בהר הבית, וככזאת, היא חייבת לאפשר חופש פולחן לכולם: יהודים ומוסלמים. כולם צריכים להיות זכאים להתפלל שם, ולא רק בתפילה חרישית. אבל כל שינוי בסטטוס דורש תיאום הדוק עם הגורמים באזור והבנה שחופש פולחן אינו היתר לפרובוקציות.
כמו תמיד, האתגר המורכב יותר הוא בקרבנו: סוכני התבערה והכאוס שרק רוצים "לפתוח לשכה" בשער שכם, או מארגני "מצעד הדגלים", שחשפו השנה סופית שאין לו שום קשר ליום ירושלים, וכל תכליתו היא פרובוקציה בתקווה להצית בעירה. מאז ימי ישעיהו ועד היום מהרסינו ומחריבינו מאיתנו יצאו. וכמו ציון של הנביא, נסתכל עליהם ונשאל: "מי ילד לי את אלה?".
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13