בעוד כחודש וחצי יסיים תת־אלוף דן נוימן לארוז את תכולת ביתו אשר בקיבוץ בחן וימריא יחד עם אשתו כנרת ושלושת ילדיהם לשנת לימודים בארצות הברית. עד אז יסגור נוימן, עוד מעט בן 49, שנתיים אינטנסיביות כמפקד עוצבת געש (אוגדה 36) – מיחידות התמרון והחוד החשובות בצה"ל. תחת פיקוד האוגדה נמצאות בין היתר חטיבת גולני, חטיבת עציוני במילואים, חטיבות השריון 7 ו־188, וחטיבת האש 282.
השיחה עם נוימן מתקיימת שעות בודדות לפני שנורית רקטה ראשונה זה ארבעה חודשים מרצועת עזה. לצד הסידורים וההכנות לקראת מעבר המשפחה לוושינגטון, ברור לו שבקלות הוא יכול למצוא את עצמו מוביל שוב את האוגדה לשטחי הכינוס בדרום. אני שואל אותו אם בשעת פקודה יוכל צה"ל להפעיל את כלי התמרון הקרקעי, ויהיה מסוגל לעשות זאת בכשירות הנדרשת. "אני מניח", עונה נוימן, "שלו הייתי עומד במקום של המדינאי, אני רוצה לדעת שאם אני מפעיל את הכלי הזה, אז זה יעבוד עם כל סייגי אי־הוודאות בדבר הזה שמכונה מלחמה. האחריות שלנו כצבא היא שזה יעבוד, אבל גם להסביר כלפי מעלה שזה אכן יעבוד בעת מלחמה".
"האם כלי התמרון הוא כלי עם קשיים, שגם כשהוא מחטיף הוא חוטף פה ושם? התשובה היא כן. אבל האם הכלי הזה יביא את התועלת האסטרטגית שהוא צריך להביא? בעיניי התשובה היא חיובית, והוא גם עשוי להוביל לניצחון ברור, לצד הכאב להפעיל אותו מכורח התוצאות בחיי לוחמים. אני שמח שמפעילים שיקול דעת לפני שמפעילים תמרון ולא מפעילים אותו בנקל, אבל גם לא צריך לחשוש מלהטיל אותו למערכה".
תחבולות והפתעות
נוימן החל את דרכו בצה"ל לפני כ־31 שנה כלוחם בחטיבה 7. בהמשך פיקד על גדוד 75 במלחמת לבנון השנייה וסגר מעגל כמפקד חטיבה 7. הוא נחשב כקצין מאוד דעתן. ביקורתי כלפי המערכת אבל גם כלפי עצמו, והוא ידוע ככזה שאינו חושש לומר את דעתו גם כאשר היא יכולה שלא למצוא חן בעיני הבכירים ממנו במטה הכללי.
"אני שמח", הוא אומר, "שחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה הופקו, וכשאני מדבר עם מפקד סיירת גולני שעוסק עכשיו במבצעים מורכבים בין ג'נין, שוויכה וטולכרם בצפון השומרון, הוא אומר לי 'אני מבין שהאתגר האמיתי שלי הוא בצפון ולשם אני צריך לכוון גם כשאני מבצע פעילות ביהודה ושומרון'. מכל מבצע שאני עושה, אני מנסה לסחוט למידה ולקחים למה שגם רלוונטי ללחימה".
המפקדים באוגדה, מסביר נוימן, מבינים שבהידרדרות להסלמה מהירה הם יכולים למצוא את עצמם מוקפצים מעכשיו לעכשיו לזירה הדרומית או לאתגר ביטחוני אחר. "עד הרגע האחרון בתפקיד שלי", הוא מציין, "בוודאי במציאות הזו, יכול להתרחש משהו. לאחרונה סיימנו אימון בצאלים שאימן אותנו לעימות הבא בעזה, והאוגדה מוכנה לו, ואני מאמין בזה. בסוף האימון עשיתי סקר בקרב מפקדי הפלוגות והגדודים מי מהם סבור שבקדנציה שלו תהיה מלחמה שבה היבשה תתמרן לשטח האויב. התוצאות היו יחסית גבוהות, הרוב מאמינים שבמשמרת שלהם זה יקרה".
כרגע, טפו־טפו, הגזרות בעזה ובלבנון שקטות, אך נוימן מבהיר שהוא וחייליו ערוכים לכל תרחיש. "ההתלכדות של חגים מוסלמיים, רמדאן ויום האדמה ובקרוב גם תאריכי אזכור שונים בהם גם תאריך חדש לשנה לשומר החומות, היא כזו שאני ממש לא מופתע מההתלהטות שמתרחשת כעת".
"עם זאת, לא צריך לחשוש מלהפעיל תמרון כשצריך במקום שזה יודע להביא תוצאה שמשנה סדרי עולם, והתמרון יודע להביא תוצאות כאלה. אני אומר את זה מבלי שאני עוצם את עיניי לדברים שצריך לשפר בו ולביקורת שצריכה להיות על השולחן כדי שנאמין בתמרון יותר ונחזק אותו עוד יותר ליום פקודה. אסור שנתייחס לתמרון הקרקעי כאל עול. זהו נכס אסטרטגי, ועם זה שלא צריך למהר ולהפעיל את הנכס הזה בנמהרות, אסור שהחשש מפני הפעלה קלת דעת תהפוך לפחד משתק מלהפעיל את הכלי הזה כשצריך".
"השמש מרפאה פצעים"
במהלך השיחה שולף מפקד האוגדה קטע מתוך ספרו של נורמן פ. דיקסון "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא". הסופר, שהוא גם פסיכולוג בהכשרתו, סוקר מלחמות עבר כמו מלחמת קרים, מלחמות העולם, פרל הארבור, וייטנאם ועוד טעויות חמורות שנעשו – ומשליך מהן על הטבע האנושי. באחד הסיכומים כותב דיקסון 14 סעיפים הגורמים לטעויות חמורות שנעשו בשדה הקרב ועד כמה הן אקטואליות גם להיום.
נוימן קורא בפניי כמה מהסעיפים: הנטייה לבטל או להתעלם ממידע שאינו ערב לחיך או שלא עולה בקנה אחד עם הקונספציה; אמונה בכוח גולמי במקום הטעיה וערמומיות והימנעות מניצול גורם ההפתעה; נטייה לזלזל באויב ולהעריך יתר על המידה את יכולות כוחותינו; התמדה עיקשת במשימה שהוטלה, למרות ראיות משכנעות שכנגד; אי־החלטיות ונטייה להתחמק מעול קבלת החלטות; נכונות שלא במקומה למצוא שעירים לעזאזל במקרה של כישלון. "המחבר עוסק בצבאות אחרים", אומר נוימן, "אבל אנחנו צריכים להישמר על צבאנו האחד במדינתנו האחת והרגישה. אנחנו צריכים לחסן ולחזק את הצבא שלנו, ואני חושב שכוחה של החברה הישראלית לשלם מחירים הוא גבוה, אבל אנחנו צריכים לחזק ולחסן גם את זה".
מכאן מסיק נוימן גם לגבי חשיבות הביקורת הציבורית והעין המתבוננת הבוחנת של התקשורת. לדעתו, לביקורת על הצבא תפקיד חשוב בשיפור המערכת. "הצבא הוא גוף ממלכתי חשוב מאוד למדינת ישראל ולכן חשוב גם הקשר עם הציבור דרך התקשורת. היא צריכה להיות נוכחת באופן מטפורי גם בזמן קבלת ההחלטה של המפקד, ואז כאשר זה יוצא לאור ואתה מסתכל על זה עוד פעם ואומר שבדיעבד זו הייתה החלטה מטומטמת, זה אומר שהיה צריך להכניס את האור לפני שקיבלת את ההחלטה. גופים שאין להם את היכולת הזו מרקיבים ומתנוונים. האור הוא דבר חשוב והשמש מרפאה פצעים".
נוימן מוסיף כי במשך תקופת מה הוא היה קשוב לביקורת החריפה של נציב קבילות החיילים לשעבר, האלוף במיל' יצחק בריק. "הייתה תקופה שממש הקשבתי לבריק", הוא מספר. "כשהוא הוציא את הדוח האחרון שלו שהתייחס גם לבעיות הכשירות בצה"ל, הלכתי לשבת איתו על מנת להעמיק בביקורת. אבל אני חושב שעם הזמן שעבר כבר קשה לי לראות את הענייניות שבביקורת שלו, כי לדעתי הסגנון וגם התוכן מקשים על שיח ענייני.
"עם זאת, עצם קיומה של הביקורת חשוב מאוד, וזה ערך שאני מדגיש גם מול אנשי המילואים שלנו. מנקודת מבטם כאזרחים ומהניסיון הרב שצברו הם מרגישים יותר בנוח להביע ביקורת, ואת זה אנחנו צריכים לעודד כל הזמן, לצד פיתוח המשמעות והמצוינות של המפקדים בהתאם לשינויים שיש בחברה".
לפגוש את חיזבאללה
נוימן סבור שגם כיום יש לצבא יתרונות גדולים על השוק האזרחי מבחינת יציקת משמעות לתפקיד והאחריות שניתנת למפקדים צעירים על קצינים ולוחמים. "אנחנו היינו דור מפקדים בתקופה אחרת", הוא משחזר, "הסביבה שלהם היום יותר מאתגרת גם בהיבטים החברתיים והאתגרים יותר קשים. אבל מנגד הם גם דור יותר מוכשר ובמתן משמעות לחשיבות התפקיד שהם מבצעים, אנחנו לדעתי עדיין ביתרון גם אל מול חברות מצוינות בשוק הפרטי שנמצאות בחזית הטכנולוגיה.
התרעות פיקוד העורף