1. אנג׳לו קודווילה היה טיפוס מעניין, לא שגרתי. כשהלך לעולמו, בסתיו של השנה שעברה, כמה ראשים בישראל הורכנו. היו לו כאן מכרים, אולי אפילו חברים. היו כאן מי שהעריכו את מקוריותו, אחד מהם, ג׳ונתן פולארד, גם נהנה ממנה. קודווילה היה מהקולניים והנחושים במאבקו לשחרור פולארד. משפטו ומאסרו, כתב, היו מסכת של הגזמה פרועה. הם כתם על מערכת הצדק האמריקאית.

ספרו האחרון ייצא בקרוב, לאחר מותו. הוא נהרג בתאונת דרכים בגיל 78. כתב היד הכמעט גמור שלו נקרא ״עלייתה ונפילתה של אמריקה בקרב העמים: לקחים בעשייה מדינית מג׳ון קווינסי אדמס״. נשמע מסובך? לא מסובך. קודווילה אומר דבר פשוט: בכל המאה ה־19, ולמעשה, עד לנשיאותו של וודרו ווילסון ומלחמת העולם הראשונה, אמריקה פעלה על פי ההיגיון המדיני, שנוסח באופן הבהיר ביותר על ידי אדמס, שר החוץ בממשל הנשיא ג׳יימס מונרו, ואחר כך נשיא בעצמו, לקדנציה אחת לא מוצלחת. אלה היו ימיה היפים של מדיניות החוץ האמריקאית. מדיניות חוץ של שב ואל תעשה, אלא אם זה נוגע לך באופן ישיר. אחר כך באו הליברלים וקלקלו את מה שהיה מתוקן. עירבו את אמריקה במלחמות לא שלה, סכסכו אותה עם אומות שאין לה שמץ של צורך להסתכסך איתן, תקעו את מדיניות החוץ למאה שנים של פעלתנות יתר.

הנה, כך כתוב בספרו של קודווילה על יחסי ארה״ב עם רוסיה. וכדאי להיזכר, הוא כתב את הספר לפני המלחמה המתנהלת כעת. וכדאי לדעת, הוא איננו מאשים ממשל אחד או אחר בהידרדרות היחסים. עטו מצליף במדיניות החוץ של ביל קלינטון (״שילוב של בורות וסתירה פנימית״), ג׳ורג׳ בוש (״חוסר יכולת ביצוע משולבת בהיעדר יושרה״), ברק אובמה (״בלגן של כניעה, פרובוקציה, עלבון ועוינות בלי סיבה מיוחדת״).

מה בכלל הטעם באיבה בין רוסיה לאמריקה, שואל קודווילה. ״מה מלבד אינרציה סובייטית וגאווה פצועה מניע את הרוסים? ארה"ב הטילה סנקציות כלכליות על רוסיה ודווח כי שתלה תוכנה זדונית בתוכנה של רשת החשמל שלה. כדי להשיג מה בדיוק? לאן מכאן? הבעיה המהותית ביחסי ארה"ב־רוסיה היא שרצונותיהם של שני הצדדים, וגם חשבון המטרות והאמצעים שלהם, אינם ברורים לצד השני, או אולי אפילו לא לכל צד לעצמו״.

קו ישיר מחבר את הספר לפופוליזם הססגוני והמשונה של טאקר קרלסון, כוכב הטלוויזיה האמריקאי שהמליץ השבוע לצופיו הרבים על טיפול של ״שיזוף אשכים״ כדי לשפר את כמות ואיכות הזרע הגברי המידלדל, לבין דונלד טראמפ. קודווילה קיבל קרדיט עוד בחייו על כך שחזה את עלייתו של טראמפ, בספר שכתב כבר לפני יותר מעשור, לא אישית, אלא כתופעה חברתית־פוליטית.

גם אז התזה הייתה פשוטה: בארה״ב התפתח מעמד שמחזיק ברוב מוקדי השליטה, ושרואה את עצמו נבדל מההמונים, שאר האמריקאים. זה מעמד, קבע קודווילה, שהעריך יותר מכל את עליונותו האינטלקטואלית על ההמונים הנשלטים. זה מעמד שהניח שהוא הבעלים הטבעי של הידע המדעי, ומי שיכול, ולכן צריך, לנהל את החברה.

גם את סיפורו של המעמד השליט הזה פתח קודווילה בימי ווילסון, ואחר כך בימי הנשיא פרנקלין רוזוולט. משום שהם השניים שעיצבו אותו, קבע, המפלגה הדמוקרטית תמיד הייתה השותף הבכיר בקבוצה השולטת – אם כי, שותפים להם גם לא מעט רפובליקנים. טראמפ מרד באלה ובאלה, הכה באלה ובאלה. אולי לא הנשק הכי משוכלל, אולי לא הנשיא הכי מרשים, אבל במצב הדברים הנוכחי, ההמונים ייקחו מה שיש. ״נראה שרוב האמריקאים מסכימים שהמדינה שלהם, איך שלא תסובב את זה, נמצאת בצרות גדולות, ושהאשמה נעוצה באליטה המאוהבת בעצמה והלא כל כך מבריקה של המדינה״. המרד בא משמאל (תומכי ברני סנדרס) ומימין (תומכי טראמפ). והוא לא נגמר. זה מה שחשוב להבין: הוא לא נגמר.

הערבוב הביזארי של מדע ותרבות, ממצאים ביולוגיים ומסקנות חברתיות, שמציע השדרן טאקר קרלסון, מוכיח שזה לא נגמר. הוא מוכר להמונים חשדנות, הוא מוכר להמונים ספקות. אל תאמינו למדענים, אל תאמינו לשלטון, אל תאמינו למנהיגים שלכם, שרמת הטסטוסטרון שלהם ירודה, ועל כן אינם יכולים להנהיג כמו גברים של פעם. קרלסון מדבר להמונים שאינם שייכים למעמד בעלי השליטה – ומעמד בעלי השליטה מגיב בלעג, בוז והיסטריה. הנה דוגמה אחת. דנה מילבנק מה"וושינגטון פוסט": ״מיליוני צופי טאקר קרלסון לא מסוגלים להתרבות? אולי במדע הזבל לא הכל רע״. כלומר, אם לתרגם לישראלית בוטה, ״אולי השטויות האלה יביאו תועלת, כי יגרמו לכך שההמונים הנבערים יעשו פחות ילדים״.

כל זה איננו מבשר טובות למי שהמדיניות ארוכת הטווח שלהם מושתתת על ההנחה שמה שהיה באמריקה הוא גם מה שיהיה באמריקה. קודווילה מספק את המעטפת האינטלקטואלית, קרלסון את הפטיש הפופוליסטי, טראמפ את הסיכוי להנהגה. כאשר שלושת אלה חוברים למהלומה מדויקת, אמריקה משנה כיוון. לאן? לנסיגה מהעולם, לנסיגה ממעורבות בעסקי העולם, לנסיגה מהנטייה ארוכת השנים לקדם שלום ויציבות בעולם. הנה ראיה אחת, חדה: כבר כמה שבועות הנשיא ג׳ו ביידן מנהל קרב קשה נגד רוסיה. הוא פועל במרץ לגיבוש קואליציה שתעמוד לצד אוקראינה, הוא מתחזק שותפות לא פשוטה עם חברות נאט"ו ומעצמות מערב אירופה, הוא עושה את כל זה בזהירות, כדי לא להצית מלחמה גרעינית.

כמה קרדיט הוא מקבל על כל זה מבוחריו? התשובה היא אפס. שום קרדיט. נשיא במלחמה – ומצבו רק מידרדר. בארבעת הסקרים האחרונים התברר שביידן זוכה לאמון מבערך שליש מהציבור. אלה הסקרים הגרועים ביותר עבורו אי־פעם, או קרובים מאוד לזה. כלומר, אם מישהו ציפה שהמשבר הבינלאומי יוסיף קצת צבע ללחיים החיוורות של הנשיא, הציפייה התבדתה.

וזה לא משום שלבוחרים לא אכפת מה קורה באוקראינה. זה משום שהם רוצים מביידן את הבלתי אפשרי, כמו שאפשר לזהות בסקר של אוניברסיטת קוויניפיאק. רוב קטן של אמריקאים (52%) אמרו לסוקרים של קוויניפיאק, שארה"ב צריכה לעשות יותר כדי לתמוך באוקראינה. כלומר, הם לא מרוצים מביידן, כי הוא עושה פחות מדי. מצד שני, הם גם אמרו לסוקרים שארה״ב לא צריכה לעשות יותר ״אם זה אומר להגדיל את הסיכון שארה"ב תיכנס למלחמה עם רוסיה״. כלומר, הם לא יהיו מרוצים מביידן אם יעשה יותר, וכתוצאה מזה תהיה הסתבכות. אם להיות כנים, אין לו דרך לצאת טוב מהסיטואציה הזאת. אין לו דרך לרבע את המעגל – גם להשפיע יותר, וגם לסכן פחות. אבל זה מה שהאמריקאים רוצים. שנים ארוכות של הבטחות ריקות הרגילו אותם למחשבה שאמריקה יכולה הכל. גם לאכול את העוגה, וגם להשאיר אותה שלמה.

וככל שהם יותר צעירים, כך הם יותר מאוכזבים. ביידן הוא הנשיא המבוגר ביותר שנבחר אי־פעם, והצעירים שהעלו אותו לשלטון מגלים סימני עצבנות וחרטה. מזלו שהמבוגרים, בני 65 ומעלה, עוד מוכנים לתת לו קרדיט (כמחציתם נותנים בו אמון), כי כאשר עוברים לדורות הצעירים יותר, התמיכה בביידן דומה לזו שיש לנפתלי בנט בקרב מצביעי הציונות הדתית או הליכוד.

וכאמור, התוצאה היא קטסטרופה פוליטית. הדמוקרטים עלולים לספוג בבחירות האמצע של נובמבר מהלומה אלקטורלית שלביידן יהיה קשה להתאושש ממנה. הנרי אנטן, פרשן הסקרים הנבון של CNN, תיאר את מצבו של ביידן כך: ״אתה יודע, תמיד היה הדבר הזה. לטראמפ היה האמון הנמוך ביותר בשלב זה של הנשיאות שלו. אמרנו את זה שוב ושוב ושוב ושוב. ובכן, בשלב זה של הנשיאות שלו, המספרים של טראמפ, למעשה האמון הממוצע שלו, היו גבוהים באחוז אחד מאלה של ג'ו ביידן, שעומד על 41%. טראמפ עמד על 42%. לנשיא בכהונה ראשונה בשלב זה של נשיאותו זה הנמוך ביותר אי־פעם. הנמוך ביותר למישהו שנבחר לנשיאות (ולא נהיה נשיא משום שהיה סגן הנשיא). זה מספר ממש ממש ממש גרוע״. ספרתם? שלוש פעמים ״ממש״. משמע - שלוש פעמים גרוע.

מה ארה''ב צריכה לעשות בעניין מלחמת רוסיה-אוקראינה (צילום: באדיבות ''המדד'')מה ארה''ב צריכה לעשות בעניין מלחמת רוסיה-אוקראינה (צילום: באדיבות ''המדד'')

2. ישראל לא תקבל תמיכה מיהודי ארה״ב אם וכאשר תתנגד להחלטה של הנשיא ביידן לחתום על הסכם גרעין חדש עם איראן. היא לא קיבלה תמיכה כזאת, בוודאי לא בעוצמה שרצתה, כאשר ברק אובמה היה בשלטון וחתם על ההסכם המקורי. היא לא תקבל תמיכה כזאת גם עכשיו.
למעשה, ומיד נראה את הנתונים, שיעור המתנגדים להסכם מקרב יהודי ארה״ב לא השתנה בשבע השנים האחרונות.

שיעור המתלבטים ירד, ולכן שיעור התומכים בהסכם עלה. אבל שיעור המתנגדים להסכם נשאר בדיוק כפי שהיה. ויש לזה הסבר פשוט: התמיכה וההתנגדות של יהודים בארה״ב לא קשורה לסכנה לישראל, ולא לשאלה מי עומד בראש ממשלת ישראל (אז נתניהו, היום בנט), ולא לשאלה מה חושבים הישראלים על ההסכם (אז והיום רובם נגד), ולא לפרטי ההסכם (שרוב האמריקאים וגם רוב הישראלים לא מתעמקים בו). למה היא קשורה? בסך הכל לדבר אחד עיקרי – עד כמה הם תומכים בנשיא ארה״ב. שיעור התמיכה בביידן הוא שיעור התמיכה בהסכם, בהבדל של אחוזים בודדים.

סקר חדש יחסית, של ״המכון האלקטורלי היהודי״, המזוהה עם הדמוקרטים אך העורך סקרים שאמינותם גבוהה, נותן מושג על מצבו של ההסכם העתידי, אם יהיה, בקרב הציבור היהודי־אמריקאי. סקר ישן למדי, שהייתי שותף לעריכתו ב־2015 (של השבועון "ג׳ואיש ג׳ורנל"), מאפשר השוואה אמינה של מה שהיה ומה שעכשיו. את הכותרת כבר כתבנו: תמיכת היהודים נתונה להסכם. את כותרת המשנה גם נתנו: היא נתונה להסכם במידה שהיא נתונה לנשיא.

כל השאר הם פרטים פחות חשובים. קצת יותר מ־30% מתנגדים להסכם, בדיוק כפי שהיה בשנת 2015. כלומר, ישראל לא מצאה עוד יהודים שאפשר לשכנע בכל השנים הללו. אין לה איפה למצוא: על פי הסקר החדש, 42% מהיהודים הם ״דמוקרטים חזקים״. אלה יתמכו בהסכם. עוד 13% דמוקרטים ״חלשים״, רובם יתמכו בו. עוד 11% ״עצמאים הנוטים לדמוקרטים״, שמהם עדיין לא מעט יתמכו בו. חברו את המספרים: 66% הנוטים לדמוקרטים, מול 68% התומכים בהסכם גרעין עם איראן. ואם נראה לכם שזה צירוף מקרים, אתם טועים. זה לא צירוף מקרים.

יש כמה דברים ששווה ללמוד מהסקר הזה, או לפחות להיזכר בהם בעקבות הסקר הזה. הראשון: אנחנו נוטים לייחס חשיבות מוגזמת להשפעה של מי שעומד בראש ממשלת ישראל, על אמריקה בכלל, ועל דעת הקהל של יהודי אמריקה בפרט. יהודי אמריקה גרים באמריקה, קבוצת ההתייחסות הפוליטית שלהם היא אמריקאית, מקורות המידע העיקריים שלהם אמריקאיים. זה נכון שאת נתניהו אהדו קצת פחות, ועם יאיר לפיד נוח להם יותר. אבל כשמדובר בשאלה גדולה כמו איראן, האהדה או היעדרה לא מעלות ולא מורידות. נתניהו – במהלכיו האגרסיביים נגד הממשל וההסכם – לא גרם ליהודים להיות בעדו. בנט ולפיד – שהחליטו להיות מנומסים ולא לעומתיים – לא העבירו יהודים לצד של ישראל. יהודי אמריקה, שרובם תומכים בביידן, מקבלים את האיתותים שלהם מביידן, לא מנתניהו או בנט.

השני: אם כבר, ההתנהלות הלא לעומתית של בנט ולפיד פשוט אפשרה לכל אותם יהודים שישבו על הגדר, לא התנגדו, אבל גם לא הרגישו בנוח לומר שהם תומכים, לרדת מהגדר ולומר את מה שעכשיו נוח יותר: הם תומכים בהסכם שיביא ביידן. למה זה נוח יותר? כי אם ישראל לא מתכוונת להיכנס למצב של עימות מול הממשל, לא נוצר ליהודים האלה דיסוננס של צורך ״לבחור״ בין אהדתם לישראל לבין אהדתם לביידן. הם יכולים לתמוך בהסכם, בלי להרגיש שזה מביא אותם להתנגשות עם ישראל.

השלישי: אנחנו נוטים לייחס חשיבות מוגזמת למה שקורה במזרח התיכון. כמו שנתניהו לא מעלה ולא מוריד הרבה, כך גם המצב באזור. האם ישראל היא מדינה יותר צדיקה או פחות צדיקה, מה שלום הכיבוש, האם נחתמו הסכמי אברהם, האם המזרח התיכון במצב רעוע או יציב, מה נשמע במצרים, מה חושבים הסעודים, איך מתנהלים האיראנים – כל זה לא תמיד משפיע על העמדות של אמריקאים. זה רחוק, זה לא נוגע להם.

כמובן – אם יגיע רגע שבו ישראל תיראה כמי שעוד רגע עלולים להשמיד אותה, הגישה של רבים מיהודי ארה״ב תשתנה בבת אחת. אבל האיום האיראני לא נראה להם כרגע כאיום השמדה מיידי. הוא מעורפל, הוא מסובך, ובעיקר, הוא על מישהו אחר. קל להדחיק אותו, או להניח שאינו חמור כפי שהוא נראה לישראלים.

הרביעי: סדרי העדיפויות של יהודי אמריקה הם סדרי עדיפויות של אמריקאים. כאשר שואלים אותם במה הנשיא והקונגרס צריכים להתמקד, הם מונים את ההתחממות הגלובלית, זכויות הצבעה, ביטוח בריאות, כלכלה. נושאי מדיניות חוץ נדחקים לאחור. כך אוקראינה, שרק 13% מנו אותה כאחד משני הנושאים העיקריים. כך ישראל, שרק 4% מנו אותה כאחד משני הנושאים העיקריים. אפילו אנטישמיות (שרובם מאוד מודאגים ממנה) קיבלה דירוג נמוך. יהודי אמריקה הם, רובם, אמריקאים ליברלים, שחושבים כמו אמריקאים ליברלים. זה אומר בפשטות שאם יהיה הסכם הם ילכו עם ההסכם. מי שרוצה להזדעזע מזה, יכול להתחיל כבר עכשיו. 


3. לפני שנתיים, בליל הסדר של שיא הקורונה, בדקנו כמה ישראלים יוותרו על הסדר בגלל הסגר. התשובה הייתה מעט. שליש עד מחצית מיהודי ישראל אמרו שהם מתכוונים לשתף בליל הסדר שלהם קרובים רחוקים באמצעות וידיאו. זה הבדל טכני שמשמעותו מהותית. 33% מהיהודים אמרו שהם מתכוונים “להשתמש בווידיאו (זום או תוכנה אחרת) במהלך ליל הסדר כדי לתקשר עם קרובים”. עוד 14% אמרו לנו, חמישה ימים לפני הסדר, שעדיין לא החליטו. משמע – ייתכן שכן. ובסך הכל, כמעט מחצית עשו סדר גם בזום.

שאלת המסורת היהודית והזום היא שאלה פתוחה, לא רק לליל הסדר אלא בכלל. המגיפה שינתה לא מעט מנהגים יהודיים. אם אתם לא בטוחים שזה נכון, חפשו את מניין החצר הקרוב למקום מגוריכם. לא מעט יהודים עברו להעדיף תפילות בחוץ. לא רק כשיש וירוס משתולל, אלא, במידה רבה, גם כשאין. לתפילה בחוץ, גילו, יש לא מעט יתרונות. באותו אופן, גם לזום יש כמה. בקהילות רבות בחו״ל, היכן שבתי הכנסת אינם אורתודוקסיים, עברו לשדר תפילות בזום בכל שבת, הקטינו את מספר הבאים לתפילה הפיזית, אבל הרחיבו את מעגל המשתתפים הכללי. האם זה טוב או רע? יש לזה יתרונות (יותר נגיש וקל), יש חסרונות (פחות אישי וקהילתי). אבל זה כבר קרה. המודל ההיברידי נכנס לחיינו, ואין סיבה להניח שדווקא המסורת היהודית תוכל להתחמק ממנו.



כן – גם פסח. ברור שעדיין טוב יותר לעשות אותו יחדיו. ברור שליל הסדר הוא אירוע של לטעום, להרים גביע, לפתוח דלת, להרגיש, להריח. אירוע פיזי. אבל פתיחת האפשרות ההיברידית מאפשרת ללא מעט יהודים לעשות גם וגם. גם להיות לבד וגם ביחד. גם להיות בחו״ל, וגם, בחצי אוזן, בליל הסדר. המגיפה עוד כאן, כך שקשה לומר אם עקבותיה יישארו טבועים במסורת גם לאחר שתחלוף. אבל בטח שמוקדם מדי לומר שלא. בטח שמוקדם מדי לקבוע שחזרה לשגרה תהיה חזרה לאותה שגרה. הקורונה שינתה הרבה דברים, היא תשנה במשהו גם את המסורות שלנו.

השבוע עשינו שימוש במידע ונתונים של אתר המדד, וכן בנתוני קוויניפיאק, גאלופ, Jewish Journal", JEI", ובמאמרים מ"וושינגטון פוסט", "ניו יורק טיימס", CNN, Tablet, ובציטוטים מהספר "America’s "Rise and Fall among Nations בהוצאת Encounter.