הטור של קלמן ליבסקינד

בסיומו של השבוע הזה צריך להגיד תודה גדולה לערבים. שוב ושוב אנחנו מתחמקים מהצורך להסביר לעצמנו מה אנחנו עושים פה, ומהי ירושלים עבורנו. שוב ושוב הם לא מאפשרים לנו לברוח. בימים של שקט, חייבים להודות, קלה עלינו הבריחה. בימים כאלה אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאם רק לא היה "כיבוש" בג'נין, ואם רק לא היינו מרגיזים את הפלסטינים, ואם רק לא היינו מבקשים לעלות לאביתר או ליישב את חומש, הכל כאן היה שלו ורגוע.

אבל אז, תמיד כשנראה לנו שהנוסחה שהמצאנו מוכיחה את עצמה, באים הערבים ומזכירים לנו את מה שהבין שלמה זלמן צורף, סבו של יואל משה סלומון, שנרצח על ידי ערבים עוד ב־1851, על רקע פעילותו לבניין ירושלים. ירושלים היא הלב. היא המרכז. היא סיבת הסיבות. חלמו עליה אבותינו במזרח ובמערב, במרוקו, בפולין ובאתיופיה.

ואנחנו, שזכינו, מה אנחנו עושים? מסייעים לתעמולה של האויב. אנחנו מסבירים שכאשר ערבים שורפים את רכושו של יהודי בשכונת שמעון הצדיק, זה מפני שאותו יהודי תקע להם אצבע בעין. וכשהם מתפרעים בהמוניהם ותוקפים את בניין משרד המשפטים, זה מפני שלא היינו בסדר כשלא נתנו להם לשבת על המדרגות בשער שכם. ושצעדה בעיר הבירה שלנו עם דגלי הלאום, כמה מאות מטרים מבניין העירייה, זו התגרות מרגיזה. ושגואלי אדמות מעמותת אלע"ד או מ"עטרת כהנים" הם מתנחלים קיצוניים, שכל מבוקשם להבעיר את המזרח התיכון. ובעיקר, שביום שבו לא יהיה "כיבוש" ותקום סוף־סוף המדינה הפלסטינית, הערבים יניחו לנו לנפשנו.

אלא שאז, כאמור, בכל פעם שאנחנו מתבלבלים, מגיעים הערבים – מאום אל־פחם ועד רמאללה, מטייבה ועד עזה – וצועקים "אל־אקצא". אל תשקרו לעצמכם, הם מזהירים אותנו. אל תספרו לעצמכם סיפורים. הקרב הוא על ירושלים. על הר הבית, שבלבה של ירושלים. על המקום שהוא ההצדקה ההיסטורית והלאומית לקיום היהודי פה.

ואנחנו, מצדנו, יכולים להמשיך להתרפס בפניהם, בתקווה שיחוסו עלינו. לתת למסיתים שלהם להיכנס אל ההר בלי הפרעה, ולהניף את דגלי חמאס ודאע"ש, ולקרוא בשבח השאהידים, ולהפוך את המסגדים לבסיסי יציאה להתקפות על שוטרי משטרת ישראל ועל מתפללים יהודים בכותל. אנחנו גם יכולים להמשיך להציק ליהודים שעולים אל ההר, כאילו שמהם מגיעה הסכנה. אבל שום דבר מכל זה לא ירגיע את הערבים, עד שיהיה ברור לכולם שהמקום הקדוש לנו ביותר – שלהם הוא. וכאמור, הם דוחקים אותנו אל הקיר ומכריחים אותנו להחליט. אולי זה לא יקרה בקרוב, אבל זה יקרה. יבוא יום שאחריו לא תיוותר לנו ברירה, ונצטרך להסביר לעצמנו מה הביא אותנו דווקא לכאן, אחרי הגלות הארוכה, ומהי עיר הקודש עבורנו.

וכשיגיע היום הזה, ותהיה כאן הנהגה יהודית אמיצה, לא כזו המשפילה את עצמה בנסיעות התרפסות אל המלך הירדני בבקשה שיסייע לנו לנהל את המקום הקדוש לנו, נבהיר לעולם את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו. ירושלים כולה שלנו, והר הבית כולו שלנו, ומהמקום הזה, ורק מהמקום הזה, של בעלי הבית, אנחנו מאפשרים לכל מוסלמי להתפלל כרצונו.

ועוד נצטרך להבהיר, ביום הזה, לכשיבוא, את מה שהיה צריך להיות פשוט וברור. שכל עוד מקום התפילה המוסלמי משמש לאלימות ולטרור, הר הבית יהיה סגור למוסלמים ופתוח ליהודים. רק ליהודים. כי כשיש אלימות ויש טרור, כמה שזה נשמע מוזר נוכח המצב הנוכחי, האלימים הם שישלמו את המחיר, ולא קורבנותיה של האלימות. ועוד נידרש להבהיר שהמחשבה שמקום שקט הוא מקום שלא נמצאים בו יהודים היא עניין שנוסה בעבר באירופה, ושאין לנו שום רצון להעתיק אותו לכאן, אל המדינה היהודית. 

חומות ירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)חומות ירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

שפה מכובסת

לפני כמה שבועות זכתה ידיעה שהגיעה מעבר לים לכבוד של ממש, במקום מרכזי במהדורת החדשות של ערוץ 12. זה קרה אחרי שאלמונים ריססו את הגרפיטי FUCK JEWS על קיר מסעדה יהודית בניו יורק. "כתובת נאצה אנטישמית רוססה בימים האחרונים על גבי מסעדת 'מרים' הישראלית במנהטן", דיווחה המגישה, ואחריה סיפרה הכתבת את סיפור המעשה, וראיינה את בעל המסעדה ואת מנהל התפעול שלו, וגם הציגה דיווח מפוקס ניוז, שלימד על היחס המשמעותי שלו זכה האירוע, והוסיפה עוד שפוליטיקאים מקומיים הגיעו לתמוך במסעדה, ושהקונסול שלנו בניו יורק הגדיל לעשות והגיע לאכול בה.

שלא יהיה בלתי מובן, אני לגמרי מפרגן לחדשות 12 שהקדישו שתיים וחצי דקות בקדמת המהדורה לאירוע הזה. אלא מה? שאירועים כאלה, בעלי ניחוח אנטישמי, מתרחשים אצלנו, כאן בישראל, על בסיס יומיומי. פעם ערבים תוקפים יהודים באמצעות אבנים, פעם בבקבוקי תבערה, פעם הם מציתים את רכבם, ופעם הם מכים חרדים שנוסעים ברכבת הקלה או צועדים בדרכם אל הכותל. והאירועים האלה, כמעט תמיד, לא מצליחים לפרוץ אל מהדורת החדשות. לא של ערוץ 12, וגם לא של הערוצים האחרים.

ונשאלת השאלה מה יש בה, באנטישמיות, שהופך אותה חשובה להבלטה עיתונאית רק כשהיא מעבר לים? אחד ההסברים, אני מניח, מקורו בהרגל. יהודי שמותקף בארץ ישראל הוא חלק משגרה משעממת. יהודי שמותקף בניו יורק הוא עדיין סיפור מסקרן. יש כמובן עוד הסברים, ואני מבקש להציע כאן אחד מהם. כשיהודי מותקף בניו יורק, כולנו יכולים להרשות לעצמנו להביע עמדה ברורה ביחס למה שנעשה לו, מבלי להיכנס לוויכוח פוליטי. מנגד, דיווח רצוף על ערבים שתוקפים יהודים באופן יומיומי בארץ ישראל יאלץ אותנו להרהר בשנאה שלהם, בטרור שלהם, ובאשליית האפשרות לחיות לצדם בשלווה. כל אלה הם עניינים שעורכי המהדורות לא תמיד שמחים להציף. 

הנה לכם דוגמה קטנה. במוצאי החג הראשון האזנתי ברכב לחדשות השעה 22:00 בכאן ב'. החדשות נפתחו בדיווח על "מחבל חמוש בסכין, תושב הכפר סילואד", שנתפס סמוך לגדר היישוב בית אל. עורך החדשות הקפיד לא להצמיד את המילה "ערבי" לתיאורו של העצור, אף שבמקרה דנן יש חשיבות לפרט הזה, ועדיין זה מסוג המקרים שניתן להעניק בהם לעורך הנחה קטנה. שהרי, כשאומרים לנו "מחבל", כולנו מבינים לאיזו קבוצה הוא משתייך.

הידיעה הבאה סיפרה שבית משפט השלום בחיפה האריך את מעצרה של נערה בת 15, תושבת העיר, שדקרה גבר בן 47 על רקע לאומני. כאן זה כבר צרם יותר. הרי אנחנו יודעים שהנערה היא ערבייה, שהנדקר הוא יהודי, ושזה הרקע למעשה שלה. אז למה לחסוך מאיתנו את העובדות הפשוטות הללו? רגע, זה לא נגמר. בהמשך, באותן חדשות ממש, הגיע דיווח נוסף, שסיפר על מעצרו של צעיר בן 22, "תושב הנגב", שיידה אבנים לעבר כלי רכב בכביש הערבה. בדיקה שערכתי למחרת אישרה את מה שיכול היה להעריך כל מאזין לרדיו, שמדובר בבחור מהפזורה הבדואית. אם כך, למה לא להגיד לנו את זה במפורש? 

חוסר אונים

הסיפור הזה איננו סיפורה של התקשורת. הסיפור הזה הוא סיפורה של מדינה, של ממשלה, של משטרה ושל מערכת משפט, שלא מסוגלות להגדיר בקול מיהו האויב. למה? כי זה לא נעים להם. כי זה לא נשמע להם טוב. כי זה מצלצל להם גזעני להגיד שיש מלחמה על הארץ הזו, ושהאויב הוא אויב ערבי מוסלמי. יותר קל ונעים לחשוב שהפלסטינים רוצים שלום, למעט כמה ארגוני טרור שמפריעים להם, ושערביי ישראל רוצים דו־קיום ושלווה, למעט ההוא שהתגייס לדאע"ש מסכנין, וההם שהתגייסו לדאע"ש מאום אל־פחם, שמכתימים את כולם.

הזכרתי כאן, באחד הטורים הקודמים, את הטקסטים החלולים שמפיצים בכירים בממשלה הנוכחית אחרי הפיגועים, בניסיון אקרובטי לגנות את הפיגוע בלי להגיד מי ביצע אותו, למה ביצע אותו, ונגד מי ביצע אותו. כך השר עמר בר־לב, שמשוכנע שמטרת המחבלים "לפגוע בניסיונות שלנו לחגוג את חגי האביב". כך השרה מרב מיכאלי שבטוחה שהמחבלים רק רוצים לפגוע "בשלום ובנורמליות". כך השר ניצן הורוביץ, שמצא אחרי הפיגוע בחדרה שהמחבלים הם "איום משותף ליהודים וערבים". וכך השר יאיר לפיד, ממציא המשחק "איך להסביר למה הערבים רוצחים יהודים, בלי להגיד 'ערבים' ובלי להגיד 'יהודים'".

בפיגועים הקודמים הוא הסביר שכוונתם של הטרוריסטים לפגוע לנו "במרקם החיים", ולגרום לנו "לשנוא ולכעוס אחד על השני". השבוע צייץ בטוויטר חבר מפלגתו ולדימיר בליאק ציוץ שניסה ללעוג לכל מי שמותחים היום ביקורת על כך שמועצת השורא מחזיקה בידה את גורלה של הממשלה, אבל חיו בשלום במשך שנים עם ממשלות הימין "שהיו תלויות לחלוטין במועצת חכמי התורה ובאדמו"ר מגור".

ח"כ בליאק, שבחר בהשוואה הזו רגע אחרי שהמועצה האסלאמית החליטה להחרים את הקואליציה על רקע פעילות המשטרה מול ההתפרעות הערבית האלימה, נראה, כאמור, כמו תלמיד מצטיין של יושב ראש מפלגתו. מבחינתו, זה לא משנה אם מדובר ביהודים או בערבים, בכאלה שבצד שלנו או בכאלה שבצד של האויב. אם יש כאן שתי מועצות, ובשתיהן יושבים אנשים דתיים, אזי יש לנו עסק עם ארגונים דומים.

אז נכון שכשיש מאבק בינינו לבין הטרוריסטים, מועצה אחת מייצרת משבר פוליטי בעקבות הפגיעה בטרוריסטים, והמועצה השנייה אומרת תהילים להצלחתנו, אבל מבחינתו של הח"כ מיש עתיד, כולם אותו דבר. או כמו שסיכם השבוע יאיר לפיד: "ההתפרעויות הבוקר על הר הבית הן מעשה בלתי נסלח העומד בניגוד לרוח הדתות שבהן אנו מאמינים". הבנתם? יש פה כמה דתות, אנחנו לא קשורים לאף אחד ספציפית, אין לנו העדפה לאף אחת ספציפית, אנחנו לא אוהדים של אף אחד מהקבוצות, וממשלת ישראל נמצאת בתפקיד השופט שנשלח על ידי ההתאחדות כדי לדאוג שהמשחק יתנהל כפי שצריך.

ממש כמו אהוד אולמרט, שהסביר השבוע בגלי צה"ל ש"היה צריך לקבל את ההחלטה האמיצה והאחראית – במצב שבו יש מתיחות לא תהיה עליית יהודים להר הבית בתקופת רמדאן. לא יקרה אסון, וזה ימנע את העילה שמחפשים גורמים ג'יהאדיסטיים כדי להדליק את האזור". או בשפה מובנת יותר, מעולמות אחרים: מכיוון שיש גברים מטרידים שמסתובבים ברחובות, מוטב שנשים תישארנה בבית. זה ימנע את העילה שמחפשים גורמים מטרידים, כדי להטריד.

החשש שלנו לקרוא לאויב בשמו, הפחד שלנו ממנו בכלל, והבלבול שאוחז כאן ביותר מדי גורמים בשדרה שמנהלת את המדינה, הם שמביאים אותנו שוב ושוב לאותו מצב. מי שלא יודע להגדיר את האויב ולא מוכן להילחם כדי לנצח אותו, ימצא את עצמו אחת לכמה חודשים חסר אונים, לא מבין למה זה קורה לו. וכך, מדינה שלמה, על כוחות הביטחון שלה, עומדת בנשימה עצורה, מדי שנה, כדי לראות מה הכינו לנו המוסלמים הפעם לרמדאן. האם גם הפעם יהיו לינצ'ים ביהודים? האם יהודים ייסקלו ברחובות ירושלים? האם נוסעי אוטובוסים בעיר הבירה ייפצעו? ואולי שוב ישרפו בתי כנסת? 

חומות ירושלים (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)חומות ירושלים (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

להפסיק להבין

ובכן, נדמה לי שהנוסחה צריכה להשתנות. את האגדות על הפלסטינים שחוץ מכמה ארגוני טרור רוצים שלום, צריך להניח בצד. כך צריך לעשות גם ביחס לסיפורים על ערביי ישראל, שלמעט כמה עשבים שוטים שואפים לדו־קיום שקט.

אחרי שעשרות אלפי ערבים ישראלים נלחמו בנו באירועי 2000, אחרי שהמונים השתתפו לפני שנה בלינצ'ים וביידויי אבנים ובתקיפות ובהצתות. אחרי עשרות מחבלים שיצאו מיישובים ישראליים, אחרי שהציבור הזה מצביע שוב ושוב לאנשים שתומכים ברוצחי יהודים, ושרואים את עצמם נציגיהם של הפלסטינים בבית המחוקקים הישראלי, הגיע הזמן לשנות תפיסה. לראות בערביי ישראל מי שמזדהים עם מאבקו של האויב בנו. חלקם הקטן יוצא ורוצח בעצמו, חלקם האחר מוחא כפיים בלב, חלק נוסף יוצא להפגנות ומניף את דגלי האויב, וחלק אחר סתם מצהיר שהוא רואה את עצמו פלסטיני ומצפה מאיתנו להבין.

ובכן, צריך להפסיק להבין. ההבנה הזו עולה לנו בדם, ועולה לנו בתמונות שראינו בלוד ובעכו לפני שנה, ובתמונות מבאר שבע ומחדרה לפני חודש, ובתמונות מיידויי אבנים בנצרת ובאום אל־פחם ובביר אל־מכסור ובירושלים השבוע. נכון, אסור להכליל ואל מי שמתנגד לטרור ורוצה בדו־קיום צריך להתייחס ככזה, אבל אל כל השאר אין ברירה אלא להתייחס בחשדנות. מה עושים עם התובנה הזו? קודם כל משנים תפיסה וגוזרים ממנה הכל. יש הבדל בין מי שמפגין נגד חיסונים או בעד תוספת קצבה לנכים, למי שמפגין עם דגל פלסטין בחיפה. נכון, כולם מפגינים, אבל רק אחד מהם הוא אויב. 

מיהו מחבל?

ומעניין לעניין באותו עניין. לפני כמה שבועות כתבתי כאן ש"לא כל הערבים מחבלים, אבל כל המחבלים ערבים". כמה קוראים, ובהם עיתונאים שצייצו בטוויטר, הביעו את תמיהתם על הדברים. שהרי אומנם על כל אלף פגיעות של ערבים ביהודים, יש אחת של יהודי בערבים, אבל גם מהפגיעה האחת הזו אי אפשר להתעלם. ומשכך, איך אפשר לומר ש"כל המחבלים ערבים"?

ובכן, התוהים מתחלקים לשניים. חלק מהם אנשים תמימים אך מבולבלים. חלק אחר בחר לתפקד כשופט צד ניטרלי בקרב בינינו לבין האויב. לאלה ולאלה, הנה ההסבר הפשוט. הביטוי "מחבל" לא בא לתאר אדם שרצח או שניסה לרצוח. שהרי כולנו מכירים מעשי רצח מתועבים שבהם איש לא חשב להדביק לרוצח את התואר "מחבל".

כך, לדוגמה, מי שרצח את הילדה רוז פיזם והשליך את גופתה בתוך מזוודה לנחל הירקון עשה מעשה מזעזע, אבל הוא איננו מחבל. מיהו מחבל? מחבל הוא מי שפוגע ביהודי/ ישראלי כחלק ממלחמתו במדינת ישראל/ בציונות/ בעם היהודי. הרוצחים שירו בחדרה לפני שבועות מספר הם מחבלים. הרוצח שדקר אנשים בבאר שבע הוא מחבל. עמי פופר, שרצח שבעה פלסטינים, עשה מעשה איום ונורא, אבל הוא איננו מחבל. הוא עבריין פלילי שעבר עבירות קשות, חמורות ונוראיות, אבל זה לא הופך אותו למחבל.

יש כאן סיפור של מדינה שקמה במולדתו של העם היהודי, ושל אויבים שמנסים להילחם בה, באזרחיה וביהודים בכלל. מי שהוא חלק מהמלחמה הזו הוא מחבל/ אויב. אחרים אינם כאלה, ואין לזה שום קשר לחומרת מעשיהם.

יש בי חשד שמי שמבקש לכנות "מחבל" כל אדם שפוגע בבן דת אחרת או בבן אומה אחרת, לא עושה את זה מתוך תמימות מילולית, אלא מבקש להסתכל על המאבק שלנו כאן כמתבונן חסר עמדה, המשקיף על האירועים מן הצד, כמו אוהד של ברצלונה שצופה בדרבי התל אביבי. יש יהודים, יש ערבים - אלה פוגעים באלה, ואלה פוגעים באלה. אם זה היה מתחיל ונגמר בכמה אנשי שמאל ובכמה עיתונאים, ניחא. אבל כשמבינים שזו נקודת המבט של המשטרה, של מערכת המשפט ושל כמה מהבכירים שבשרי הממשלה שלנו, מבינים יותר בקלות כיצד הגענו עד הלום. 

[email protected]