"לא להאמין", אמרתי לעצמי כאשר הלכתי בחג לכיוון האוטו, וראיתי שכולו מכוסה בזוהמה שהותיר טפטוף של גשם. "רק על זה הייתי מעיף לקיבינימט את הממשלה של בנט ולפיד. איך זה גשם באמצע אפריל? החולירות האלה לא הבטיחו שינוי? מה זה זה?". אבל הלכלוך היה רק סימפטום ראשוני של יום מזעזע. אחר הצהריים הרגשתי רע, אבל רע לתפארת. פניתי לפלורנס כיפוש נייכטינגייל, ואמרתי לה שהשינויים במזג האוויר מחסלים אותי. "אתה רגיש, מאמי", פסקה המומחית לרפואת חירום. "אולי תפסיקי עם השטויות שלך? אני לא רגיש לכלום". אבל היא המשיכה עם זה שאני רגיש, והחליטה לבצע בדיקת קורונה.

יצאתי שלילי, אבל נתתי 14 שעות שינה וביקיצה הרגשתי כאילו עברתי קרב אגרוף עם מייק טייסון בשיאו, רק שהוא ריחם עליי ולא הרג אותי. בכל זאת היינו שכנים בניו יורק ויש לי חתימה ממנו, סיכמתי ביני לביני. איכשהו גררתי את עצמי לקפה. שימעל'ה "הגמד" ראה אותי ואמר: "מה קרה לך? בסך הכל חג, ממה אתה מדוכא, בנאדם?". עניתי לו שאין לי אנרגיות ואני לא יודע מה עובר עליי, אז הוא פסק: "זה בגלל ארוחות החג, גם לי קשה איתן". כעסתי עליו נורא. "מה נסגר איתך? מדברים עליי, איך זה מגיע אליך?". אז הוא רק צחק ואמר שאני מקרה כרוני של דיכאון.

ד"ר עוזרי, רופא המשפחה התימני שלנו, בדיוק ירד מהקליניקה שלו. שימעל'ה זיהה אותו ראשון, אני ישבתי בגבי אליו. "רון, עוזרי בא, תהיה קצר איתו, שלא יתחיל לשלוח אותנו לבדיקות". והדוקטור אכן פסע לידנו, בירכנו אותו בחג שמח, הוא אמר שאנחנו נראים נפלא, וזו הרי חוות דעת רפואית של מומחה במחלות פנימיות, אז נרגעתי לקצרה מהחוסר באנרגיה קיומית.

יצאתי לעבודה, לטלוויזיה ולרדיו. בשמונה בערב הרגשתי שתם הטקס אצלי, לא משהו רגיל, אני לא נשפך כל כך מהר, אז הלכתי למר"מ. הרופא התורן הביט במסך, אמר לי שיש לי היסטוריה של מחלת הנשיקה, אז הוא חושש שלקיתי בצהבת... חחח... התפוצצתי מצחוק, כמעט נפלתי מהכיסא שהייתי מרוח עליו. הוא הרים את מבטו מהמסך, אני דמעתי מצחוק ואמרתי לו: "תגיד, אתה דוגי האוזר? לא בדקת אותי, אתה עושה לי בוחן בהיסטוריה מחשבית ומגיע לצהבת... חחח... מה נסגר איתך, בנאדם? כולה אני חלש. אתה מזכיר לי את אמא שלי, שעד היום מזהירה אותי מפלאפל כי זה גורם לצהבת... חחח... לא, אני חייב ללכת, אתה בא לי לא טוב, אל תכעס, זה לא אתה זה אני".

דווקא לאוטו הגעתי בצעדים של נמר. הגעתי הביתה ואמרתי לעצמי שאם הרפואה הקונבנציונלית לא עוזרת, תמיד יש אופציה של עבודת אלילים. הנה אדון סמוצ'קנע פנה לעדת מאמיניו: "מיליוני יהודים ספרו הערב שני ימים לעומר והתפללו בכוונה גדולה: הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו. אמן".

אז קראתי ואמרתי גם בקול, כי אם ייבנה כאן בית מקדש זו תהיה תעשייה גדולה - מאות אלפי ג'ובים, גניבות, מעילות, חקירות, כתבי אישום, מאסרים. מה זה תעשייה גדולה, עצומה! אולי איכשהו אתפוס שם איזה ג'וב זניח בצוות התגובות של הזבח, שזה לבד יהיה שווה 30 מיליון שקל במריצות של מזומן מתחת למקדש, נגיד. ומה שלא מזיק אולי יועיל? ובאמת הרחמן דאג לי, ובדיקת קורונה מצאה אותי חיובי. המעבר מעבודת אלילים זמנית למציאות היה קשה לעיכול, אבל התגברתי.

למחרת התעוררתי מטלפון של חמי, שבנו משרת בשירות סדיר, והוא כועס שהילד צריך לאבטח את הטיול החופשי־חודשי לחומש. "קוף, למה התקשורת לא עושה כלום, לא אומרת כלום? למה הילד שלי צריך להסתכן בשטויות ההזויות האלה? בית משפט פסק, הימין לא עושה חשבון לבית המשפט, אז למה משתמשים בצה"ל? שייקחו חברת אבטחה".

אולי בגלל החיוביות של הקורונה, קפצתי עליו דווקא באנרגיית שיא. "תקשיב, חמי, אתה חצי דפוק. אמרתי לך לשלוח את הילד למחשבים או מל"טים או כל צעצוע אחר, אפילו שיוציא אישור של טמבל, אבל אתה אמרת: הילד בוחר. אז זה מה שהוא בחר, להיות חייל במשמרות המהפכה. לרמטכ"ל יש שאיפות ליום של אחרי, הוא לא יריב עם הכיפות, גם לא אלוף פיקוד מרכז. אתה לא מבין שהרחמן ועבודת האלילים של צוות הקרקע שלו פה, שהיא תעשייה עתירת מיליארדים, מנהלים את העייסק? ולמה אתה מציק לי על הבוקר, אני התקשורת? חמי צחק ושאל מה קרה לי. "זה בגלל המצות, קוף? למה אתה כזה עצבן? ראיתי בטלוויזיה, אני יודע שהילד שם, הרגיז אותי אז פניתי אליך. על זה להשתגע עליי?".

"חטפתי קורונה, חמי. שנתיים וחודש הצלחתי להחזיק מעמד, ארבעה חיסונים, לא יצאתי מהארץ שנתיים וחצי, חשבתי שכבר הצלחתי, ובסוף על הקשקש אכלתי אותה. אל תיקח את זה אישי, אני ברגיל מיזנתרופ, עכשיו זה דגם 4.0 במיזנתרופיה". פתאום קפץ לי פוש של עידית סילמן בהתבטאות שופעת חוכמה לאתר סרוגים. "כולם מבינים ששעון החול התהפך, גם אם ייקח עוד כמה ימים. מי שלא יעלה על העגלה בזמן – יפסיד. הרבנים מבינים שאני שיניתי את המציאות. הם רואים בזה מהלך גאולי".

אז שלחתי מיד לחמי בוואטסאפ, שאלתי אם קיבל והוא השיב בחיוב. "אתה מבין, חמי, עם מי יש לך עייסק? האישה הזו נכנסה לאגם הדרעק בגלל שאלון דוידי פרש. בכל מקרה אחר היא מוגדרת כשמועה, לא יותר. פתאום היא מגדירה את עצמה כמהלך גאולי. והילד המטומטם שלך, בן לאבא על גבול הטמטום, חייב לאבטח את המחוננת הזו, שכל תכליתה למצוא ג'וב הולם לבעלה. אגב, דור באמת לא 100 אם הוא מוכן כחייל לאבטח זוג שבכלל מתכונן לעולם הבא, לדבריהם. שמע, חמי, האישה הזו כבשה את פסגת ליגת המחוננות, הדיחה את מירי רגב, היא מוליכה את הליגה הזו בהפרש של 20 נקודות. אני לא מאמין שאני ואתה יהודים, שאני מקשיב לעבודת האלילים הזו: מהלך גאולי".

חמי שוב התפוצץ מצחוק. "חחח... קוף, אתה הורס, באמא. היית צריך להיות רב, היית יכול להיות כוכב רוק... חחח... שמע, פספסת ייעוד בחיים, אתה כל כך דומה להם עם השטויות שלהם... חחח... גאולי, היא גאולית... חחח... אין עליך, שינית לי את המוד, יאללה דבר איתי כשתחלים, נאכל משהו בים. אני מתגעגע לים".

אמרתי לו שיזדרז ללכת לחוף, כי התעשייה עובדת במרץ. או־טו־טו איתמר בן גביר וג'מעתו כובשים את הים, מקימים שם לשכות בחופים, וכל מי שאינו נאמן ארץ ישראל השלמה לא יוכל להיכנס למים הקדושים של אלוקים. ולעניין התאמתי לתפקיד רב'ה, הסברתי לחמי שיש יותר מדי פעילות וצעדות והמרות של גייז, אז זה גדול עליי, הג'וב. אז נפרדנו בחום.

עוד קראתי איזה ציוץ הזוי של דיירת באגם הדרעק - מיכל רוזין, שאף פעם לא הבנתי מה תפקידה בכוח, למעט ציוצים. אבל בשביל זה לקבל שכר? אוקצור, היא הודיעה שצעדת הכיפות (לא ראיתי צועדים בלי כיפה) לחומש, שהוא מאחז בלתי חוקי, זה ממש לא בסדר: "אלה אדמות פלסטיניות, ואסורה כניסה לישראלים. צה"ל התנגד לצעדה והדגיש שהיא מסוכנת. פניתי ליו"ר ועדת החוץ והביטחון כדי לקיים דיון ולברר מול צה"ל את ההחלטה לאפשר את הצעדה".

הנה, עוד אישה בהזיה, תכף היא תקרא לעצמה גאולית. מה היא מצפה שיקרה בדיון, אם יתקיים כזה? מה צה"ל יגיד: יש לנו כאן בעיה עם עשרות אלפי רבעל'ך, שעוברים על החוק ועושים מה בראש שלהם, אבל זו לא סיבה מספקת להפקיר אותם לחסדי הפלסטינים, חמאס, דאע"ש וכל החולירע יאסנה שיש לעראברים. הנה חסכתי לרוזין את הדיון, שחררי אותנו באמשל'ך עם כל הציוצים. המדינ'ע הזו מודבקת ברוק, ואת רוצה לדון, לכי מצאי לך חיים. וכדי לתת חותמת רשמית לבטלות הדיון, כתב האדמו"ר בן גביר: "ארץ ישראל שלנו, חומש שלנו, הר הבית שלנו". זהו, אלוקים שלהם סגר איתם עניין, אין על מה לדון. נקסט.

הייתי זרוק על הספה, בהיתי בדרבי החיפאי בחצי גמר גביע המדינה בכדורגל. כיפוש לקחה את הצדיק ללונה פארק וחזרה איתו מאוחר, כדי לאפשר לי מנוחה מלאה. פתאום הגיעו מכל עבר דיווחים על אמירה מטומטמת וגזענית של שלמה גרוניך בפסטיבל עין גב, וכל הפיד התמלא בתגובות ביקורתיות.

שלמה גרוניך  (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
שלמה גרוניך (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

שבתה את עיני השמאלית דווקא התבטאות של אדם שחי מגזענות, פילוג ושיסוי, אריה־גאנעב־סדרתי־זכאי־צדיק־תמיד: "הזמר שלמה גרוניך אומר כעת לקהל 'אתם קהל נהדר, כולם כאן אשכנזים ששרים יפה. אין כאן אפילו צ'חצ'ח אחד'. בושה וחרפה, גזענות עלובה ומחליאה. גרוניך אתה איש בזוי ויותר מזה: איך עוד לא גירשו אותו מהפסטיבל הזה?". האמת חייבת להיאמר. ישראל היא מדינה גזענית על מלא־מלא. לא רק בהתייחסות הרוב היהודי למיעוטים, אלא גם בין יהודים מארצות המזרח לאשכנז, ואף בין בני הארצות עצמם. בכל התלקחות כולם מעמידים פנים: איך זה קרה לנו?

אבל אצל החרדים יש בידול מובהק בין מזרחים ואשכנזים. כדי שלא תהיה "התבוללות", דאג הרב ש"ך שתוקם ש"ס; גם בכיפות הסרוגות קיימת התנשאות של האשכנזים כלפי המזרחים – כולנו זוכרים את המפד"ל ואין שינוי מאז, גם לא למראית עין; וכמובן המצב זהה אצל החילונים. כל אחד לפי כור מחצבתו, אבל לפחות אין הכוונה, כפייה ואיומים של שרלטנים עובדי אלילים, שהתחפשו לרבנים מורי דרך.

גרוניך הוא אומן יוצר, יש שיאמרו גאון ביצירתו. אף פעם לא עניינו אותי מחשבותיו בסוגיות חברתיות ואחרות כאן. אני מניח שגם הוא חושב עליי דברים זהים, שאיני מעניין אותו. חבל שהוא התנצל, כי ההתנצלות הייתה יותר פתטית מהאמירה המקורית. על מה הוא מתנצל? על דעה שלו, על דרך שהוא מאמין בה? נכון שזו גזענות, אבל זה האיש, וההתנצלות באמת מיותרת. בהתייחס להודעת משפחתו, שלפיה הוא דמנטי וסובל מניתוקים שמאפיינים את המחלה - זה רק עוד סיפור מיותר, שלא ישנה את המצב בחברה הישראלית. מה שהיה הוא שיהיה למאות השנים הבאות. גזענות זו תעשייה, לא מוותרים עליה כל כך מהר.

יותר מיותרות הן ההתבטאויות של דיירי אגם הדרעק: שמאל, ימין וצוותי הקרקע של אלוקים שלהם. הנה מנהיג גדול כמו ביבי מצייץ (או שמצייצים בשבילו כל מיני מאכערים שניתן לקנות בגעלט): "לאמירות האלה אין מקום בתוכנו. כל ישראל אחים". בסדרררר, גם ביבי לא מאמין לציוץ שנכתב בשמו, הוא רק רוצה לצאת בסדר, לפני העדות של הדס קליין בתיק המתונ'ס. ייתכן שכמה מתומכיו יטיחו בגב' קליין קצת הערות גזעניות בעתיד הקרוב, אבל הכל בבסיס האחווה ועובדת היותנו אחים, כי ביבי אמר.

הו, הנה התפתחות שלבטח תוסיף לנו ניקוד גבוה אצל הגויים יימח שמם וזכרם, אחרי שיצפו באירוע בטלוויזיה העולמית. השר לבט"פ החליט למנוע מאיתמר בן גביר, כהניסט, להגיע לשער שכם לצעדת הדגלים. בן גביר הודיע בתגובה שיגיע לשער שכם. יופי, זה ממש מארגן לי קצת נחת מצפייה בשידור הישיר של העימות בינו ובין כוחות הביטחון. זו אנרגיה חיונית, האירועים האלה. אני בדרך להחלמה, אני חש את זה.

התערוכה של הצ'יף

יותר מעשר שנים שאני מכיר אותו, מאז שכיפוש שיכנה אותי בשיכון ל'. יושבים בבקרים, הוא מראה לי תמונות שצילם בחופים, במדבר, בשקיעות, בשלוליות אחרי הגשם, ואני מתפעל בכל יום מחדש, מהכישרון העצום שלו. עשר שנים אני שואל אותו, כמעט בכל יום: "מתי תפתח תערוכה, מתי תעשה משהו עם הכישרון הנדיר שלך?". ואז הוא מצית עוד סיגריה ועונה: "עובדים על זה, קוף. עובדים על זה, אל תדאג".

אבל השבוע זה קרה. ערן ירושלמי, "הצ'יף", עם מראה של אינדיאני משבט הנאבחו - קוקו אסוף בתוך הכובע - פתח גלריה אצלנו בשיכון, במרכז המסחרי ברחוב אפטר 9 בתל אביב. כמו האומנות שלו, הסגנון של הגלריה מינימליסטי. פרקט, תמונות ענק על הקירות, תאורה הולמת וזהו. העבודות מדברות בעד עצמן, כל תמונה מדברת הרבה יותר מאלף מילים. אנשים עוברים, עוצרים ושותקים מול כל אחת מהתמונות, שמספרת סיפור.

הוא בן 49, אב לשתי בנות, טייל בכל העולם, עשה אומנות בעור ועיצב כל מיני תכשיטים. לפני 20 שנה, עם הולדת בתו הבכורה, התחיל לצלם – רק באמצעות טלפון סלולרי – בלי שום עדשה נוספת. קשה להאמין שהציוד המינימלי הזה מפיק כאלה צילומים. הוא כבר זכה בפרסים. תמונה שלו, שהוצגה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול" במה שנקרא שם "נסט" (קן), גרפה רבע מיליון לייקים ואת המקום הראשון. הייתה גם תערוכה בקניון רמת אביב, שזכתה לתגובות מרשימות, אבל עכשיו זה צעד משמעותי בשבילו.

כשסיפר לי על הרעיון לפתוח גלריה, נדהמתי מהקטע של היציאה מהשאנטי־באנטי. "תגיד, ערן, מה קרה שהחלטת להתבגר, להתקדם? הפתעת אותי, לוקח לי זמן לעכל". "שמע קוף, התחלתי להקשיב לכם. התפנה כאן חלל שרציתי, התאים לי לכל הדרישות המקצועיות, הלכתי על זה, ומקווה לטוב".

מתוך התערוכה של ''הצ'יף'' (צילום: ערן ירושלמי)
מתוך התערוכה של ''הצ'יף'' (צילום: ערן ירושלמי)

התמונה המפורסמת ביותר של הצ'יף, נמצאת בשימוש גם של עיריית תל אביב, והיא השתקפות בשלולית של בניין לשימור בשדרות רוטשילד בתל אביב. הגלריה נפתחה רק השבוע להרצה, השקה תהיה אחרי החג, אבל שלוש תמונות כאלה כבר נמכרו. "לפעמים אני מחכה לתמונה גם שנה ושנתיים, עד שאני מבסוט מהתוצאה", הוא מסביר. "הכל עניין של תזמון. אני צריך את העננים, את המים, ההשתקפות, ולעתים גם אנשים בתוך התמונה. אם פספסתי, צריך לחכות להזדמנות הבאה, אז אני מחכה. את הרעיון כבר יש לי".

את גודל התמונה הוא מתאים לבקשת הלקוחות. הצילום מכוסה בפרספקס ממוסגר במסגרת עץ. המחיר כמובן נקבע לפי הגודל. ירושלמי צילם עד כה כ־30 אלף צילומים, לא כולם למטרות מסחריות. חלק גדול מהם הם משפחתיים, חלק מוזמנים בידי לקוחות שביקשו ממנו לקבוע את האתר ולסדר אותו כרצונו. גם הסידור הוא לא הפקת ענק - למשל, צילום ענק של גל שמגיע לחוף, על רקע גולות צבעוניות שמשתקפות במים.

"מה הלאה, בנאדם? נתקדם לאירופה, שאר העולם?" "עזוב אותך, קוף. יש לנו הכל פה: מדבר, ים, מזג אוויר. בעולם כבר עשו הכל לפניי, אני טוב לי פה. אגב, אני מקבל הזמנות לתמונות באמצעות האינסטגרם שלי, אז הקשר עם העולם סבבה".

אז זו ההמלצה השנתית שלי. אם אתם בעיר החטאים, תנו קפיצה לשיכון ל', התמונות האלה שוות הכל, גם אם רואים אותן בלילה, אפילו מאוחר בלילה. ושיהיה לצ'יף בהצלחה, כי מגיע לו, הוא יופי של איש.

[email protected]