לפני שיצאנו לטיול באירלנד, שמעתי לא מעט על העמדות האנטי־ישראליות השכיחות שם. אבל לאורך קרוב לשבועיים ברחבי האי הקסום הזה, לא הרגשנו דבר. הינו בעיקר באזורים כפריים, ונתקלנו באנשים סופר־ידידותיים שהגישה שלהם לא השתנתה בשום צורה גם כששמעו מהיכן הגענו. בשלב מסוים פגשנו בבחור ישראלי במקור שמתגורר כבר שנים ארוכות באירלנד, ורק ממנו שמענו על נכונות השמועות.
הוא סיפר על התמיכה הגורפת של מרבית האירים בפלסטינים, שנובעת בעיקרה מהעובדה שהאירים עצמם היו עם כבוש במשך 800 שנה. ועל השימוש הקבוע בדגלי פלסטין בכל סוג של הפגנה או מחאה במדינה, כולל במצעדי גאווה. כדוגמה לעוינות האירית, הבחור סיפור על אחד מעיתוני המוזיקה הנחשבים במדינה, שפרסם בסוף 2020 סקר של נבחרי השנה - הזמר המצטיין, פריצת השנה וכו'. הקטגוריה שחתמה את הסקר הייתה: האירוע הקשה של 2020, והקוראים התבקשו לבחור מתוך שתי אופציות: מגיפת הקורונה העולמית והפצצות צה"ל בעזה.
ועדיין, כל זה נשאר מבחינתנו תיאורטי לחלוטין, עד שהגענו לדבלין. וכאמור, האירים מימשו לחלוטין סטריאוטיפ אחר שדבק בהם - זה של עם חביב ומסביר פנים. אבל שעתיים לתוך השיטוט הראשוני שלנו בבירה, הכל השתנה. נכנסנו לשוק מקורה והתעכבנו בדוכן שמכר טי־שירטס מוזיקליות. זה היה דוכן איכותי במיוחד, עם מבחר מרשים ואפילו מפתיע, ובהתאמה הפגנתי התלהבות ועניין בכמה וכמה חולצות. המוכר, אדם כבן 60, הריח עסקה מכובדת וקשר איתנו שיחה ידידותית. ואז שאל את שאלת ה"מאיפה אתם".
מהרגע שנענה, פניו השתנו באחת והוא הפטיר: טוב, אתם במילא לא תוציאו הרבה כסף. באותה שנייה הדם עלה לי לראש, מתודלק בתמצית מרוכזת של אלפי שנות אנטישמיות. למה אתה אומר את זה, שאלתי, כי אנחנו יהודים? עם היהודים אין לי בעיה, הוא ענה, זו המדינה שלך שמעצבנת אותי. ומאותו רגע, עוד לפני שהספקתי להגיד או'סליבן, זכיתי לנאום תוכחה ממושך על רצחנותו של צה"ל. אבל החלטתי - במידה רבה של תמימות - לא לוותר ולהתווכח איתו עד שיראה את האור. בטיעונים הגיוניים ובמתן עובדות.
הם זורקים אבנים, אתם יורים עליהם ממטוסים, הוא פתח. זה ממש לא נכון, הם יורים טילים על אוכלוסייה אזרחית, עניתי. טילים מסכנים שמתפרקים באוויר, מה אתה משווה. אוקיי, נשנה גישה, חשבתי. תשמע, גם לי יש הרבה ביקורת כלפי היחס שלנו לפלסטינים - הופה, הוא מתעניין. ותמיד האמנתי שהם זכאים למדינה עצמאית. אבל בכל פעם מחדש, המנהיגים שלהם מפוצצים הכל רגע לפני סיכום. אוי, זה בולשיט! האירי צעק. זה התירוץ הכי עלוב בספר!
זה ממש לא תירוץ. ותשמע - החלטתי ללכת על הרגש - יש יסוד רצחני בתוך החברה הפלסטינית. כמה ימים לפני שבאנו לכאן ישבתי בבית קפה במרכז תל אביב, כשפתאום עבר לידנו פלסטיני חמוש והתחיל לרסס בירי אנשים תמימים שישבו בפאב. שמעת על זה? כן, שמעתי. זה היה מקרה בודד. ממש לא בודד! נרצחו 17 ישראלים בלפחות שבע תקריות. אה, כשזה ישראלים, אז הם “נרצחו"? ומה תגיד על כל הפלסטינים שרצחתם בהפצצות? למה אתם בכלל מפציצים בתי מגורים, מאיפה יש לכם החוצפה? אנחנו מפציצים מקומות שיורים מהם טילים, ומשתמשים באזרחים כמגן אנושי. נו, בחייך, זה בדיוק מה שהרוסים אומרים כשהם שוחטים אוקראינים מסכנים!
אתה רציני? הרגשתי שהפה שלי מתחיל לרטוט מזעם. אתה באמת משווה את אוקראינה הדמוקרטית לחמאס? בטח שאני משווה, הוא חייך בניצחון. שניהם הקורבנות. בשלב הזה הבנתי שהקרב אבוד. מראש. ניסיתי לחשוב על שורת סיום מנצחת, אבל מרוב עצבים התערבבו לי המילים. פשוט הלכתי משם, אחרי שהנחתי בהפגנתיות את שתי החולצות שבחרתי - של שינייד או'קונור ואלביס קוסטלו. שני אומנים שאני מחובר למוזיקה שלהם מעומק לבי וביטלו את הופעותיהם בישראל בגלל לחץ פוליטי. יצאתי לרחוב היפה, המטופח, הירוק, הזרוע לכל אורכו לאות סולידריות בדגלי אוקראינה, וכל מה שרציתי היה רק לצרוח.
על הסכין
האירים באמת מאוהבים בקטע הזה, של סולידריות עם אוקראינה. שוב, בעיקר בתוך דבלין. על חלון אחד הפאבים במרכז העיר אפילו כתוב בענק "פאק פוטין", וכולם מבסוטים. אהדה לאוקראינים היא יותר מלגיטימית בעת הזו. אבל קשה שלא להיות ציניים כלפי האירים, הידועים היסטורית במדיניות החוץ הניטרלית שלהם, כולל במלחמת העולם השנייה, שבה החליטו לא להשתתף.
ועוד שוני בולט בין דבלין והפריפריה - חוויית הישיבה בפאב. הפאב האירי הוא אחת ההמצאות האנושיות המופלאות מכולן. רחם מערסל שמורכב מאלכוהול, מוזיקה וחברות. רק שבתוך דבלין, אין ספור התיירים הפכו אותו לדיסנילנד. אתה יושב בפאב, מוקף בתיירים כמוך ששותים גינס, אוכלים פיש עם צ'יפס ומריעים עם המוזיקה, כאילו היו בקומיטמנטס, ומתכווץ במבוכה.
ועדיין, דבלין היא עיר מקסימה ומלאה בתרבות. וגם יודעת להצדיע לגיבורי התרבות שלה (אוסקר וויילד, ג'יימס ג'ויס, ג'ונתן סוויפט ועוד ועוד) בשמות רחובות ובפסלים שלהם. מה שעורר בי את הפנטזיה לעשות דבר דומה בתל אביב ובירושלים. פסל של אהובה עוזרי בכרם, מילות השיר “מעל פסגת הר הצופים" בהר הצופים וכו'. כל כך פשוט, כל כך משמעותי.