הזיכרון הראשון שלי הוא זיכרון כואב. מאוד. אני ילד בן 5 בקיבוץ דביר וזה אחר הצהריים. אני הולך עם אמי לחנות הכלבו של הקיבוץ, היא נכנסת, אני מחליט לחכות בחוץ ולנצל את הזמן בשביל לטפס על העץ הגדול שבחזית הכלבו. אני מטפס על העץ, ענף אחד ועוד ענף ועוד אחד ואני כבר משקיף על גג הכלבו מגובה צמרת העץ. אני אפילו מצליח לתפוס זווית כזו שאני רואה כמה גגות של הבתים שמאחורי חנות הכלבו. אני מחליט לבצע מהלך אקרובטי ולזנק לענף אחר במרחק של מטר וחצי ולהיתלות עליו כמו טרזן. הדבר הבא שקורה זה שאני מזנק אבל לא מצליח לתפוס את הענף כמו שתכננתי ואני נופל למטה במהירות והרגל שלי - למען הדיוק הירך - משתפדת על עמוד הברזל החלוד שצמוד לעץ ונותן לו תמיכה. יש המון דם ובכי, ואמא שלי שמה אותי בתוך לול תינוקות של הקיבוץ ומתחילה לרוץ איתי במהירות מטורפת אל עבר המרפאה של הקיבוץ.
“הבא בתור", הכריז הרופא, ואני הוצאתי את דף תוצאות הבדיקות שעשיתי לפני שבועיים ונכנס לחדרו. על פי הדף אני בן 39, שוקל 81 קילו, מתנשא לגובה של 1.74 מ' ואני מעשן קופסת סיגריות ביום. האמת היא שדחיתי את הבדיקות האלו כבר כמעט חצי שנה. זה לא מפתיע. יש לי פחד עצום מבדיקות רפואיות. אני אפילו לא מסוגל לראות בכל מיני סדרות בטלוויזיה תהליכים רפואיים. אם אני אביט, אני עלול להתעלף. זה עד כדי כך. כרגע, נכון לנקודה זו בחיי, אין מי שיחזיק לי את היד, אבל בעבר, בבדיקות הדם שעשיתי לפני שבע שנים, הייתה זו אשתי לשעבר שהחזיקה את ידי ונתנה לי כוח לעבור את האירוע הקשה.
בבדיקות שעשיתי כמה שנים אחרי הייתה זו כבר אמא של אשתי לשעבר, חמותי, שהחזיקה לי את היד. אפילו בחיסוני הקורונה שעשיתי לפני חצי שנה לקחתי איתי את בני בן ה־8 והוא החזיק לי את היד בזמן שקיבלתי את החיסון ישר לזרוע. כמובן שהמראה הלא שגרתי של ילד בן 8 שמחזיק את היד של אביו המבוהל והמפוחד ואומר לו ״אל תדאג, אבא, זה יעבור ממש מהר״ הפך לאטרקציה בקרב צוות עובדי מתחם החיסונים, שהפנו מבטם אליי וצחקו מהמחזה המוזר.
אבל בבדיקות האחרונות לא היה מי שיחזיק לי את היד והגעתי לבד, נטול תגבור. אחרי שהאחות ראתה איך אני מחוויר ומתמלא בהלה בזמן שהיא מכינה את המזרקים לפעולה, היא הציעה לי לשכב על המיטה בזמן שהיא לוקחת לי דם. הסכמתי להצעה, נשכבתי, עצמתי עיניים, ניסיתי לחשוב על דברים טובים ומרגיעים (מפלי מים עוצמתיים ויפים בטבע, אוזניות איירפודס שלא הולכות לאיבוד, בני יהודה לפני ההתפלפות של ברק אברמוב) וככה הצלחתי לעבור את התהליך הקשוח. ״הבדיקות לגמרי בסדר גמור״, אמר הרופא לאחר שהביט בדפי הבדיקה שהבאתי עמי, ״כבר ראיתי אותן במחשב, ואם הייתה איזושהי בעיה הייתי מתקשר אליך ואומר לך לבוא, חבל שבאת״.
בגיל 17 עשיתי טסט נהיגה בפעם הראשונה. כשהתיישבתי מול ההגה הסביר לי הבוחן שאם הוא לא אומר כלום פשוט להמשיך ישר. ככל שאני גדל אני שם לב שהרבה דברים בחיים עובדים בצורה הזו. אלא שהרבה פעמים בחיים אני מתעקש לשאול: ״להמשיך ישר? לפנות? ימינה? שמאלה?״, ואלו שאלות מיותרות שגורמות לכך שהחיים שלי לא ינועו ישר וחלק. החיים יכולים לזרום בקצב אחיד וקבוע ויציב כל עוד אתה לא שואל שאלות מיותרות.
״אוקיי״, אמרתי לרופא. ״אז אם הכל בסדר, אני מניח שמה שאני צריך לעשות עכשיו זה פשוט ללכת ולדעת שהכל טוב״. ״הכל טוב באמת״, אמר הרופא והוסיף: ״כלומר, אתה יכול להפחית בעישון סיגריות, זה תמיד מומלץ, וגם יש לנו סדנה מיוחדת בקופה בשביל זה, אם תחליט. אבל מעבר לזה הכול בסדר גמור״. ״טוב, אז המון תודה, דוקטור״.
כשיצאתי מהמרפאה והלכתי לכיוון החניה, נזכרתי איך בגיל 6 חליתי בשעלת ופעמיים בשבוע הלכתי למרפאה של הקיבוץ - שם חיכה לי חדר חמצן עם בלון חמצן גדול שחובר למסיכה שהולבשה עליי למשך שעה. אסור היה לי להוריד את המסיכה אף לא לשנייה, ואני שנאתי כל שנייה ושנייה בשעה הבלתי נגמרת הזו. קצת אחרי שסיימתי את הטיפולים התחילה מלחמת המפרץ ושוב ביקשו ממני לשים מסיכה כשיש אזעקה. לא הסכמתי בשום אופן. ממש התנגדתי לזה בכוח. מלחמת המפרץ הייתה בשבילי מלחמה אישית כנגד עולם שהחליט בשבילי איך נושמים חמצן.
בדרך הביתה במכונית עברתי ליד משתלה והחלטתי להיכנס אליה. הרבה זמן אני חושב על שתילת צמחים אצלי בגינה. קניתי כל מיני פרחים וגם עץ לימון די רציני. מכיוון שגדלתי בקיבוץ, אני מכיר טוב הרבה מלאכות מתחום החקלאות. כמו שתילה למשל.
הצעתי לבן שלי להצטרף אליי לשתילה. חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות פעילות חיובית ומגבשת של הורה ובן. שמחתי שהוא הסכים לעזוב את לברון ג׳יימס באקס בוקס ולהצטרף אליי. התחלנו עם הפרחים. חפרתי במעדר באדמה, ואז הילד המשיך עם כף שתילה ואחר כך שמנו ביחד את הפרחים בבורות שחפרנו להם. חפירות הן פעילות מועדפת ואהובה אצלי במשפחה.
אחר כך ניגשתי לטפל באתגר הגדול יותר - עץ הלימון. חפרתי בור די גדול, ואני והבן הרמנו יחד את העץ והכנסנו לבור הגדול. לאחר מכן כיסינו את שורשי העץ באדמה, ואני הבטתי בעץ ונזכרתי איך אז בקיבוץ טיפסתי על העץ ושיספתי את כל הירך. הסתכלתי על הילד וחשבתי להגיד לו משהו על זה, לספר לו מה קרה לי כשאני הייתי ילד, בתקווה שזה יגרום לו להימנע ממהלכים מסוכנים וטיפשיים כמו שאני עשיתי, אבל החלטתי שעדיף שלא.