לו אני עמיחי שיקלי, הייתי נזעק אל מול הקואליציה המוזרה שהקים ראש המפלגה שלי, שיושבים בה מגדולי היריבים האידיאולוגיים של ימינה. אלא שהתבוננות ריאלית במציאות הפוליטית הייתה מחייבת אותי לאמץ נתיב שמתנהל בין שתי האלטרנטיבות הגרועות, ובוחר ברע במיעוטו. לכן הייתי מציב קווים אדומים לראש המפלגה והממשלה, נפתלי בנט, שיעמידו במבחן את התמיכה שלי. גם בנוגע להתיישבות וההתנהלות ביו"ש ובירושלים, גם בתחום המאבק בטרור וההסתה הערביים, וכמובן ברוח הכלכלה החופשית שימינה נשאה על דגלה.
אלא שעמיחי שיקלי לא עשה דבר מכל אלו. עם הקמת הממשלה הוא סיפח את עצמו ללא תנאי לבנימין נתניהו, נכנס תחת כנפיו ומשרת את האינטרסים האישיים שלו. שיקלי התבטא בעבר ברורות נגד נתניהו כשזה היה ראש ממשלה, מודע היטב לעובדה שאין קשר בין ביבי לבין האידיאולוגיה שהוא מתיימר לייצג. הוא הכיר את נתניהו כחונק ההתיישבות ביו"ש, כמטפח הרשות הפלסטינית וכמונע בניית שכונות בירושלים כמו עטרות וגבעת המטוס.
שיקלי גם ידע שהגורו החדש שלו טיפח את שלטון בג"ץ וגיבה את פעולות היועצים המשפטיים נגד עמדות הימין, עד שהאש התחילה לגעת בו אישית. כמובן שהוא לא החמיץ את פרשת תיק 2000, שהמחישה עד כמה ביבי מוכן להשמיד את הכלים האידיאולוגיים של הימין, ולו כדי לדאוג לעצמו לסיקור חיובי אישי.
בד בבד, שיקלי ידע שנתניהו ניסה ארבע פעמים להקים קואליציה ונכשל, ולכן רק הסירוב שלו לפנות את המקום לבכיר אחר מהליכוד מסכל את שלטון הימין, מסכסך ומרסק אותו.
למרות כל אלו, עלה שיקלי דווקא על הספינה האישית של נתניהו, כאשר במקביל הוא זועק מרה שפוגעים בדמוקרטיה ובניסיון הטהור שלו לדבוק בתפיסת העולם של מפלגת ימינה. אבל מי כמוהו יודע שבספינה של ביבי אין משקל לרעיונות הימין, רק לרווחת נתניהו. ולגבי הדמוקרטיה, שיקלי יודע שמי ששורף כל דמות ומוסד ממלכתיים, כשאלו מסכנים אותו אישית, זה ביבי. האיש שמנדנד את אדני הדמוקרטיה הישראלית לצרכיו האישיים.
מעל הכל שיקלי המחיש מה באמת מניע אותו, כאשר הצביע נגד חידוש התוקף של חוק האזרחות, יחד עם נתניהו, סמוטריץ', החרדים והמשותפת. מה הקשר בין זה לבין נוטר הערכים והאידיאולוגיה של הימין? מי שהצביע בעד הצפת המדינה בערביי יו"ש, פעל רק לטובת מחנה נתניהו תוך קריאת תיגר על השקפת העולם של ימינה.
מכאן, בניגוד לשיקלי שנושא את שם הימין לשווא, לו אני חבר כנסת של ימינה ותקווה חדשה, הייתי ניצב על הקווים ומצביע רק באופן ענייני. מודע למלכוד הפוליטי, הייתי ממשיך לתת צ'אנס לממשלה הנוכחית כל עוד נתניהו בסביבה. אבל הייתי מתייצב בלשכת שר הביטחון וראש הממשלה ומציב אולטימטומים נוקשים: 30 יום להעברת אישורי תכנון ביו"ש, לפחות בהיקף שאישר נתניהו. 60 יום להגשמת מתווה אביתר. 90 יום להקמת כוח משימה שימנע פלישה של פלסטינים לשטחי C.
בד בבד הייתי עומד על אכיפה דרקונית נגד הפורעים הערבים בהר הבית וירושלים. בנוסף, הייתי דורש רפורמות כלכליות ומשפטיות. אם הדרישות היו נענות, זו הייתה ממשלה טובה בהרבה מכל ממשלות נתניהו. אבל אם הדרישות היו נדחות, הייתי הופך לסטודנט חופשי, ובכל מקרה לא שפוט של משפחת נתניהו. בכל נושא הייתי מצביע על פי השקפתי האישית ולפי ההישגים שאני יכול להנחיל לתפיסת העולם שלי.
את כל זה עמיחי שיקלי לא עושה, כי לא האידיאולוגיה הלאומית ולא הדמוקרטיה מניעות אותו.
טרגדיה אמריקאית־ישראלית
שהות בארצות הברית בימים אלו מעלה סימנים מכאיבים של דמיון בין המלכוד הפוליטי שלנו לזה של ידידתנו הגדולה שמעבר לאוקיינוס. בארה"ב, כמו בישראל, שוררת אי־נחת נרחבת ממדיניות הממשל, גם מצד מי שהצביעו בעבורו. סימני חוסר התפקוד של הנשיא לא נעלמים גם מעיני מצביעי הדמוקרטים, ומדובר בסממנים מפחידים במיוחד לנוכח האירועים הגלובליים.
בכלל, אמריקאים שדיברתי איתם לא מבינים מאיפה צנחה עליהם פתאום סכנה של מלחמת עולם שלישית וממש לא בטוחים שהמנהיגים שלהם אוחזים בהגה בתבונה. אבל מעל הכל מעצבנת אותם הכפלת מחירי הדלק ועליית המחירים, שבהם מואשם השלטון הנוכחי.
נפגשתי עם מצביעים דמוקרטים שמודאגים מההתנהלות של הבית הלבן ומאוד לא נוח להם עם הכניעה לתכתיבים התרבותיים של קיצוני הפרוגרסיבים. רבים מהם מתחברים דווקא לדגלים שמניפים הרפובליקנים בענייני כלכלה, חברה ותפיסת החירות. לכן הם היו שוקלים להצביע למועמד רפובליקני רציני וכריזמטי בעתיד, כל עוד לא קוראים לו דונלד טראמפ. מבחינתם קיימת הבחנה ברורה בין הרעיונות הרפובליקניים ואפילו המפלגה עצמה, לבין טראמפ עצמו שמאוס עליהם.
לכן אם טראמפ יהיה שוב מועמד הרפובליקנים, הם יחזרו להתייצב בקלפיות בניסיון לחסום אותו. גם במחיר עליית מועמד דמוקרטי שהם לא מעריכים ולא מסכימים עם עיקר תפיסת העולם שלו. הם יעשו את זה משום שדונלד טראמפ, אישית, מעורר בהם חרדה עמוקה.
הגישה הזו מחלקת את אמריקה ועלולה לגרום למלכוד ולהפסד רפובליקני נוסף גם בעוד כשנתיים וחצי. מאחורי טראמפ עדיין ניצב מחנה תומכים גדול, אבל ספק רב אם יספיק לניצחון. מאידך, אם יתייצב בראש המפלגה אחד מהמועמדים הרפובליקנים הכריזמטיים, המוכשרים והאחראיים, כמו מייק פנס, ניקי היילי או רון דה־סנטיס, הרפובליקנים עשויים לנצח בגדול. לפחות באווירה הנוכחית.
מכאן קשה שלא לערוך את ההשוואה בין התסמונת האמריקאית לזו הישראלית, בין מלכוד טראמפ לנתניהו. קללה מקבילה מוטלת על הפוליטיקה והחברה בארה"ב ובישראל, שתי מדינות שצריכות למצוא דרך להרחיק מעמדות הכוח את מי שממלכד אותן.
קו דיסני־טוויטר
קו ישר מחבר בין ההחלטה של אילון מאסק לקנות את טוויטר לבין החלטת הסנאט של פלורידה לשלול את זכויות היתר של דיסני במדינה. שני המהלכים, השונים כל כך במהות, הם חלק ממתקפת הנגד של הימין מול השמאל, אבל הם הרבה יותר מכך. הם ממחישים את ההתגוננות של אנשי המחשבה החופשית בארה"ב מול משטרת המחשבות וההתנהגות הפרוגרסיבית, שקצרה הישגים מרחיקי לכת בעשור האחרון.
המהלך בפלורידה מובל בידי פוליטיקאי רפובליקני מבטיח, המושל רון דה־סנטיס, שהכניס סנוקרת לתאגיד הענק שהעז לנסות להכתיב לתושבי המדינה אילו חוקים לחוקק ואילו נורמות לאמץ. אבל הוא חודר לשכבות עמוקות יותר והודף את הרוח המנשבת משמאלני קליפורניה. אלו שהצליחו לעשות שימוש בתאגידי הענק ובהוליווד כדי לשלוט במחשבות ובמעשים של כולנו.
אילון מאסק, מאידך, הוא לא פוליטיקאי, ולא החרמת ציוצי טראמפ בטוויטר הניעה אותו לגייס סכום מטורף כדי לרכוש את מניות הרשת הציוצית. מאסק מתקומם נגד התכתיבים של טוויטר, הנטועים בתוך הפסיפס הכולל של ההשתלטות הפרוגרסיבית על השיח והמחשבה. זה מתחיל בנורמות שמנסה השמאל להנחיל אל מול ועדי העובדים והמשק החופשי, ונגמר בצנזורה פוליטית של הימין. למשל החרמת התחקיר ערב הבחירות שעסק בשחיתות מצד בנו של ג'ו ביידן. כך או כך, שני האירועים מסמנים שלב חדש במלחמת התרבות האמריקאית, שלב של מעבר הימין החופשי למתקפת נגד אפקטיבית.