נדיר שמנהיג של מדינה ריבונית, שנחשב לרציני בדרך כלל, מצליח לזקוף גבות אצל רבים, כפי שקרה בשבועיים האחרונים למלך ירדן. עבדאללה השני, מתון, רציני ושפוי, פתח במסע תוכחה כלפי ישראל בעקבות אירועי הר הבית. אחר כך התקרר קצת, אבל התמיהה נותרה בעינה. מוזרה, אולי קצת מדאיגה. דווקא פחות בגללו.

המתיחות האחרונה בהר הבית הייתה מדאיגה במיוחד. היא הדאיגה לא רק את המלך, אלא גם שתיים מן השותפות שלו בהתמודדות עם הבעיה הפלסטינית: הרשות ברמאללה וישראל. השילוב של רמדאן ופסח, ביחד עם הרצון של חמאס לנכס לעצמם את ירושלים, נראו לפני חודש מתכון בטוח לפיצוץ.

קיצונים במזרח ירושלים יתלכדו עם קיצונים יהודים, ובעידוד חמאס - יעלו את ירושלים על ראש שמחתנו כולנו. ברבת עמון עוקבים תמיד אחר המתרחש באל־אקצא בגלל החשש מפני גלישת המהומות אליהם, אבל לא רק בגלל זה. המשפחה ההאשמית היא האפוטרופוס הרשמי מטעם העולם המוסלמי על המקום הקדוש. מאז כינונה של ממלכת ירדן הופקד המקום בידה, ומרגע שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, השיבה לה ישראל את המעמד המיוחד בהר הבית. המעמד הזה הטיל על בית המלוכה אחריות רבה, אבל גם העניק לו מעמד גבוה בקרב הערבים.

בשבועות שקדמו לרמדאן ניהלו המלך ואבו מאזן שיחות נמרצות כדי למנוע הידרדרות. בשיאן, הגיע עבדאללה השני לרמאללה להתייעצות פנים אל פנים. כבר אז הורגשה בהילות כלשהי אצל השניים. הם ניסו לגייס את שר הביטחון גנץ, ואת עמיתיהם בשב"כ, כדי שיבינו את הדחיפות ויפעלו לצמצם את הסיכוי להתלקחות. המלך והראיס מתואמים ביניהם כבר שנים. שניהם חולקים את השליטה על אוכלוסייה פלסטינית משני צדי הנהר, ומרבים להזהיר מפני הפיכת אל־אקצא לסוגיה דתית. הם אף מיודדים מאוד, ועבדאללה מעריך את אבו מאזן ומתייחס אליו כאל אב.

מהומות בהר הבית (צילום: REUTERS/Ammar Awad)מהומות בהר הבית (צילום: REUTERS/Ammar Awad)


שניהם ראו בדאגה את שלוש מתקפות הרצח של ערבים בשטחי ישראל – בבאר שבע, בבני ברק ובתל אביב - וחשו כי הסחרחרה החלה לנוע. עוד מעט יגיע רמדאן, ומיד איתו פסח, ובעקבותיהם הפגנות זעם ברבת עמון, השתוללות מפגינים ברמאללה, בחברון, בבית לחם, כניסה של כוחות צה"ל לערים הפלסטיניות, ומכאן ועד להידרדרות המרחק קצר.

ביום שישי השני של רמדאן, 15 באפריל, עוד בנה הארמון הירדני על ישראל שתשתלט על המצב, אבל אז החלה להתגבר המחאה ברחובות הערים בירדן. ברבת עמון יזמו מבצע תודעתי. ארבעה ימים אחרי אותו יום שישי הופיע ראש ממשלת ירדן, בשר אלחסאונה, בפני הפרלמנט, והצדיע למשליכי האבנים בירושלים. סגנו של שגריר ישראל בירדן, סאמי אבו ג'נב, נקרא לשיחת נזיפה במשרד החוץ הירדני, והמלך עצמו, בשיחה עם סיסי, האשים את ישראל ביצירת פרובוקציה. כל זאת בתוך שעות מעטות של יום שלישי. המחאה הירדנית השיגה את שלה. הכותרות שהולידה כלפי ישראל היו שמנות.

מי שקרא בין השורות, מצא תופין מעניין בהודעה הרשמית שיצאה מירדן בעקבות זימונו של הדיפלומט הישראלי. משרד החוץ הירדני הביע דאגה, בפעם הראשונה, מפני כוונותיה של ישראל לחלק את המתחם הקדוש בהר הבית. להקצות את חלקו ליהודים, ואת השאר למוסלמים, ולקבוע לכל צד זמנים מוגבלים לתפילה. הדאגה הזו חזרה פעמים רבות בפי בכירים ירדנים. היא ביטאה חשש מפני שינוי חמור בסטטוס־קוו בהר הבית, ולמעשה האשימה את ישראל בפרובוקציה חמורה שתכשיר את הקרקע לפיצוץ רבתי.

הרשות הפלסטינית איחדה שורות עם הירדנים, והדהדה את התסריט הזה בהודעותיה הרשמיות. המלך לא הסתפק בכך. הוא התקשר לרוב מנהיגי מדינות ערב, סיפר להם על הסכנה שהולכת ומתרגשת על כולם, ותבע מהם ללחוץ על ישראל לחזור בה מן התוכניות הללו.

כמו מכרז תפור

מילא אם נשענה ההאשמה הזו על יסודות מוצקים. אבל היא לא הייתה כזו. למעשה, מדובר בחרדה פלסטינית־ירדנית מופרזת ונטולת יסוד. אלא שהיא החלה לתפוס תאוצה, ומאחר שיצאה מפי דרג מלכותי, נהנתה מאמינות רבה. ישראל הבינה כי התסריט שאותו קידמו הירדנים עלול לתפוס תאוצה, ויצאה למבצע סיכול נגדי. המטרה: להוכיח שאין לנו אחות. ראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד ושר הביטחון גנץ הכריזו בזה אחר זה כי אין לישראל כל כוונה לשנות דבר בסטטוס־קוו. לפיד כינס שגרירים זרים והתחייב בפניהם שאין תוכנית כזו.

יממה בלבד אחרי אותו יום שלישי סוער, הגיעה לאזור משלחת מטעם משרד מזכירות המדינה (משרד החוץ) בוושינגטון, כדי לבחון את המתיחות מקרוב. שליחיו של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן תהו בפני הירדנים מהיכן שלפו את הגרסה המדאיגה. בלחצם של האורחים, ירדה רבת עמון מטענתה בנוגע לכוונות ישראל לחלק את הר הבית.

אין לחשוד במלך הירדני בהבנה בלתי נאותה של המציאות. ולמרות זאת, הוא שיווק את עמדתו הנחפזת לכל אחיו הערבים מן המפרץ ועד האוקיינוס. אפשרות אחת היא שהמלך הוטעה על ידי אבו מאזן. הרשות מכירה היטב את המציאות במערת המכפלה, שחולקה בין מאמיני שתי הדתות, וסבורה כי את אותו מודל עלולה ישראל, בלחץ קיצונים שתופסים כוח, ליישם על הר הבית. יועציו של אבו מאזן ראו כיצד יותר יהודים מאי־פעם מצליחים לטפס להר הבית ולהתפלל בו, בניגוד לשנים עברו, והגיעו למסקנה השגויה.

האפשרות השנייה מדאיגה קצת יותר. מעת לעת מתעוררת בישראל דרישה להעניק לסעודיה את האפוטרופסות על מסגד אל־אקצא. בצר לנו, אנו מעלים פתרונות יצירתיים. לפעמים יצירתיים מדי. ברבת עמון לוקחים אותם ברצינות. ירדן חוששת כי ישראל עלולה, תמורת כינון יחסים עם בית סעוד, להעניק לסעודים את אל־אקצא כמתנה. בין שזה על חשבון הירדנים, ובין שזה לצדם. כאשר המלך מוביל מסע פטריוטי שנועד להציל את אל־אקצא מפני חמדנות היהודים, הוא מחזק את מעמדו וצובר נקודות על פני הטוענים לנכס. חמאס, טורקיה, וכמובן סעודיה.

במאמציו לגייס אהדה לקמפיין שלו על חלוקת הר הבית, הצליח עבדאללה לרתום את איחוד האמירויות. לצד ירדן, אבו דאבי הייתה היחידה שזימנה את שגריר ישראל לשיחת מחאה. לאיחוד האמירויות סיבות משלה להפגין פטריוטיות כלפי ירושלים והבעיה הפלסטינית. אלו שתי סוגיות חמות, שהם, שליטיה, התרחקו מהן במשך השנים, או פיתחו כלפיהן יחס אדיש.

במקום זאת, קירבו אליהם את ישראל, והרחיקו את הרשות ואת חמאס. עתה, כאשר אל־אקצא בסכנה לכאורה, זו הזדמנות להתגייס להגן עליו. כך הרוויחה איחוד האמירויות פעמיים. היא צברה כמה נקודות ברחוב הערבי, עמדה לצד ירדן במשבר הנוכחי, והאפילה על האופציה הסעודית.

הדיבורים בישראל על הענקת הפיקדון באל־אקצא לסעודיה הם רעיון בלתי אפוי, שמתקיים לעת עתה בסלונים פוליטיים, ופחות אצל מקבלי ההחלטות. אם בשנים הקרובות תתעורר האופציה הזו ברצינות, צפויה מתיחות לא רק בין ישראל לירדן, אלא גם בין הערבים לבין עצמם. יהיה זה כמו מכרז תפור למשרה נחשקת ביותר. כזה שנפתח מחדש אחרי יובלות, אבל יובטח למקורבים בלבד.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל