לפני שבוע וחצי, בבוקרו של ערב יום השואה, טלפן אליי נדב רוזמן שעובד איתי ב־103FM. “מרסל", הוא אמר, “חשבנו בתחנה להשמיע רק שירים בערב יום הזיכרון לשואה, כמו בכל התחנות. אבל אז עלה לי רעיון, תרצי אולי לשוחח עם ניצולת שואה?".

הערב נפל בדיוק על משבצת השידורים שלי, אותו היום, אותה השעה, יכולתי לקחת חופש לעצמי, בכל השבוע של לפני הייתי מאושפזת עם חשד לדלקת קרום המוח, שהתברר בסוף ככאבי תופת בראש המעידים על לחץ ועייפות מצטברת. נזקקתי לחופש הזה ובכל זאת, רגע לפני שסירבתי לו, נזכרתי בידיד שלי שרצה לקיים השנה, בביתו רחב הידיים, ערב של “זיכרון בסלון". ולמה הדבר לא קרה בסוף? כי לא מצא ניצול, מעט הניצולים שנשארו כבר נתפסו, ואלו שהיו פנויים הם כלל לא ניצולים, אלא בני הדור השני שבאו לספר את סיפור הוריהם. אז הנה, הרדיו שבו אני משדרת כבר תשע שנים מצא לי ניצולה המוכנה לספר את סיפורה אצלי, היחידה בארץ שתשדר באותו הערב. אף כאב ראש לא יכפה עליי לסרב.


“מרסל", הוסיף נדב, “היא מבוגרת ולא תוכל להגיע לתחנה בערב, זה אומר שבעוד כמה שעות ניסע להקליט בביתה". היו לי כמה שעות לקרוא עליה, להכיר אותה, להכין פתיח לתוכנית, לבחור שירים ולנסוע לביתה בהרצליה. וכך עשיתי. ידעתי שאם אמי, אבי ואחיותיי ישמעו על כך, אחרי שבוע שבו הם מתחננים אליי, בין ביקור בבית החולים למשנהו, לנוח קצת ולהשיב לעצמי כוחות - הם יהרגו אותי.


שמה הלינה בירנבאום. אם השם מצלצל לכם מוכר זה כי היא מהראשונות שהעזו להעלות את סיפורן על הכתב ולספר אותו מבלי לייפות או לנסות למצוא חן בעיני אף אחד. היא דיברה על השואה עוד כשזה היה מוקצה. בקיבוץ עין שמר, כך היא מספרת, כשהייתה נערה שהגיעה ארצה לבד, בלי הוריה שנרצחו באירופה, ישבה מדי יום על הדשא ודיברה על מה שעברה. על מנגלה, הסלקציות, הגופות שכוסו בעיתונים כי לא היה מי שיקבור. סיפרה על הנעליים המרופטות שהרסו את רגליה הקטנות ואת עורה המדמם והחשוף שזימן אליו זבובים ומחלות. היא סיפרה על כל מה שהיה אסור וגם חטפה על כך. אם שם, בגולה, הייתה יהודייה מסריחה, כאן, בארץ, בקיבוץ הנאור והחכם, גולת הכותרת של הצבר החדש, הייתה הגלותית המסריחה. כך קראו לה.

פעם, היא מספרת, בתורנות המטבח בקיבוץ, שפשפה את סיר הברזל הגדול ברצינות רבה, ביד שעליה מוטבע המספר שמתחיל ב־47, אחזה בצמר פלדה ושפשפה. פתאום הרגישה מכה על ידה, הייתה זו אחת המדריכות הוותיקות בקיבוץ: “לא כך אנחנו מנקים פה! את זה תשאירי לפולניה! פה אנחנו מנקים כמו צברים". לא משנה מה עשתה, בין שהיה זה יעיל או לא, ביקשו ממנה לחדול ולהמיר את דרכיה לדרכיו של הצבר החדש.

היא יושבת מולי בביתה היפה בהרצליה, שבכל פינה בו תלויה תעודת הוקרה, קירות מלאים בספרים ישנים, כאלו שהצהיבו וגיבוריהם עשו היסטוריות ונחים עכשיו. ומדף מלא בדיסקים, רובם של בנה, שאותו אתם מכירים, יעקב גלעד, שמאז גיל שנתיים שמע על שואת אמו, וברבות הימים הפך את זיכרון השואה למוחשי, מהדהד וקרוב אל כולנו פי כמה. נדב סיפר לי בדרך שפעם ביקר אצלה בבית, לראיון אחר, וכשהכינה לו תה, שאלה אם ירצה סוכר. כשהסכים, פתחה קופסה והוציאה משם גביש סוכר. נדב דמע, היא לא הבינה ממה הוא התרגש כל כך ואפילו צחקה ואמרה לו: “זה רק סוכר".

“לא", הוא ענה בקול חלוש, “זה גביש סוכר, כמו בשיר שכתב לך יעקב, אפר ואבק".

הפעם שתקה גם היא. אתם יודעים, אנחנו כבר אחרי יום העצמאות, אני תמיד כותבת בשבחה של מדינתי כי אני אוהבת אותה כל כך, נדירות הפעמים שכתבתי על עדתיות וגם כשכתבתי - חטפתי על כך. ניחא, היום זה כבר לא כל כך מזיז לי. אבל הפגישה איתה, עם הלינה, חוץ מזה שזעזעה אותי והשיבה לי את כאב הראש שחשבתי שנפטרתי ממנו (ברגע שבו סיפרה על הסלקציה ועל הפעם האחרונה שראתה את אמא, הבנתי כי הנה, אני קורסת שוב), נתנה לי פרספקטיבה אחרת על תקומת המדינה.

הרי נהוג כל כך לחשוב שאלו “אנחנו" המזרחים “מולם" האשכנזים, שהמזרחים סבלו מאוד שם בקיבוצים, הם היו ילדי חוץ נלעגים ולא נספרים בכלל, בני חסות. אבל כשהיא סיפרה לי שגם אלו שבאו מהתופת, מהשואה הנוראה, ללא משפחה או מישהו שיעמוד בשבילם על רגליו האחוריות ויגן, קיבלו את אותו היחס וזכו לישון בחדרונים קטנים צמודים לרפת על מזרני סוכנות, שסיפרה לי שהיו לילות שבהם התעוררה קופאת מקור וצועקת “אין אמא, אין אמא", כשהיא מלוכלכת מבוץ וצואה של פרות שנכנסו לחדרון־צריף בגלל מזג האוויר, הבנתי את הכאוס הנורא שהיה פה, ואת הפציעה הגדולה שאין דבר שיוכל להעלים.

בסוף הראיון הודיתי לה. למען האמת, היא כמעט ולא נתנה לי לשאול שאלות. שצף הדיבור שלה, הזיכרונות שצפו, הצלילות שבה דיברה, אישה פמינסטית, חזקה, יפה, חכמה בת 92 (“וחצי", כדבריה) - לא נתנו זמן ולא מקום לשאלות שהכנתי. בסוף התעקשתי להגיד לה שיש לה אור בעיניים שלא כבה.

פתאום שבה להיות ילדה. “באמת?", שאלה אותי והסתכלה בי, לא הוסיפה מילה.

“באמת", עניתי לה והרגשתי את כאב הראש דופק בי חזק כל כך. היא נתנה לי כמה ספרים שכתבה ותורגמו למעל עשר שפות, חיבוק אחד ארוך ויצאתי לדרכי. בדרך לקחתי שני אדוויל והשמעתי מוזיקה רגועה, כאב לי כל כך, גם פיזית וגם נפשית. הסיפורים שלה, הבדידות הגדולה, התקומה מרפש הפרות לרבי־מכר בינלאומיים, לשני ילדים מוצלחים נורא, לבעל שאהב אותה כמו נער עד יומו האחרון - התערבבו לי בחיי. דמעות כאב זלגו לי במכונית ורציתי רק את ביתי ואת בתי, רק את ביתי, ואת בתי.

השעה הייתה 14:00. טלפנתי לגננת של גפן: “היא כבר ערה במקרה?", התעניינתי. “בטח, אבל עוד מוקדם, תתפנקי לך עוד שעתיים", אמרה הגננת.

“אני מגיעה", החלטתי ואספתי את בתי. בבית, כאב הראש קצת דעך. הדלקתי את הרמקולים הגדולים והשמעתי בפול ווליום את השיר שלי ושל גפן, יום השואה טרם נכנס, אף שהאווירה שלו כבר הורגשה והשיר, בניגוד מוחלט, שמח ועליז, ובכל זאת, הוא אורך רק שלוש דקות, לא חשבתי שמישהו יתלונן על כך. כשגפן שמעה את תחילת השיר, זיהתה אותו מיד, מלמלה “אמא, אמא, אמא" וזחלה עליי, נשאתי אותה בידיי וכך רקדנו לקולה של חוה אלברשטיין:

אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא, אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם, אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמיים. אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?

אם יש עוד קרקסים וליצנים ולא בספר, אם צחוק הילדים נשמע צלול ולא רחוק צוחק השוק, הים, הפעמון של בית הספר, אז למה גם אנחנו לא נלמד לצחוק

ואני אוחזת בה ושתינו רוקדות, ואני קופצת בבית וגופה קופץ איתי, והיא פתאום מתחילה לשהק אז זה מצחיק אותה ואותי פי כמה, ותוך כדי אני דורכת על לגו ומשמיעה אנקת כאב והיא שוב צוחקת עם שיניה הצומחות ואנחנו שרות יחד, וכל החיים טובים, כולם טובים! אין רוע בעולם! וגם לא היה רוע בעולם, הכל שקר, כאב הראש לא יחזור שוב ואין לי ממה לדאוג, כי כל דאגה היא שקר, הרי כל העולם כולו נמצא בידיים שלי עכשיו, לא הייתה היסטוריה ולא יהיה עתיד, אנחנו כאן, בעכשיו, והוא הכי טוב שיש.

כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים לא לקמץ בחיוכים והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב, כדאי גם לחייך, מותר לכעוס אך בזהירות לא להרוס אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר.

שלוש פעמים שמענו את השיר הזה ורקדנו, בפעם הרביעית נפלנו שתינו עייפות על השטיח, היא הניחה את ראשה עליי וקרן שמש נכנסה אל הבית שלנו, ליטפתי את ראשה, אני צריכה לשמור עלייך מהעולם הזה גפן, אני צריכה לשמור עלייך. 