על מאיה קובבה צריך לכתוב בזהירות. יש הרבה מוקשים בדרך, הרבה דרכים גלויות ונסתרות להיכשל. זה לא היא, או הוא, זה אני. הנה, כבר בעיה. קובבה היא לא ״היא״ ולא ״הוא״. קובבה היא ״איי״. באנגלית Ey. תשאלו מה זה איי. ובכן, איי היא המילה הניטרלית המתארת את מי שאיננו מעוניין או איננה מעוניינת (הנה, תקלה שנייה) לבחור במגדר כלשהו. ״איי״ במקום ״הוא״ ו״היא״. ״אמ״ במקום ״איתו״ ״איתה״. ״הייר״ במקום ״שלו״ ״שלה״. עידן חדש, אפשרויות חדשות, מילים חדשות.


אם קשה להתרגל, ובכן, זה אתם - זה לא ״טיי״. באתרים של קהילת ה־+LGBTQ תוכלו למצוא עצות טובות למקרה שטעיתם. כמו: ״זה בסדר! כולם טועים מדי פעם. הדבר הטוב ביותר לעשות אם אתם משתמשים בכינוי הלא נכון עבור 'מישהם' הוא לומר משהו מיד כמו 'סליחה, התכוונתי (הכניסו כינוי מתאים)'".

טעות בכינוי המגדרי של קובבה היא צרה קטנה. הצרה הגדולה - שיש בה כמובן גם לא מעט יתרונות - היא ההחלטה של עשרות מחוזות באמריקה - לפי אחת הספירות האחרונות מדובר ב־30, אבל מחוזות חדשים נוספים לרשימה כל הזמן - להוציא את ספרה ״ג׳נדר קוויר״ מספריות בתי הספר. 30 מחוזות בלפחות 11 מדינות. הספר של קובבה הוא כיום אחד מהספרים המודרים ביותר באמריקה ויש לצדו לא מעט אחרים. הדרת ספרים זו המילה האחרונה במלחמת התרבות האמריקאית.

ג'נדר קוויר מאת מאיה קובבה (צילום: יחצ)ג'נדר קוויר מאת מאיה קובבה (צילום: יחצ)


במחוז סאפולק במדינת ניו יורק, לדוגמה, התקבלה לאחרונה תביעה של אחד ההורים לאסור על החזקת הספר של קובבה בבתי הספר. הנוהל המקובל הופעל. אם יש תלונה, קודם מורידים מהמדף, אחר כך בוחנים את התלונה. ג׳קלין דילורנזו הגישה את התלונה. לדעתה, ״בספר יש תוכן למבוגרים שלא אמור להיות זמין כל כך לקטינים. יש לדון בתוכן עם הורה או אפוטרופוס לפני שלילד תהיה גישה אליו. ספריית בית ספר עוקפת את הצעד הזה״. ובמילים פשוטות: אם הספר בספרייה ילדים יכולים לקרוא בו בלי לשאול את רשות הוריהם. והספר לא קל לעיכול לכל הורה. הוא עוסק במיניות. מדובר בספר מאויר, קומיקס העוסק במיניות ולא במיניות הטרוסקסואלית שהייתה המיניות המקובלת הנפוצה, ולעתים קרובות היחידה, בדור ההורים.

הפתרון של הורים לאתגר הזה הוא להסיר ספרים מהמדף. אלה נתמכים כמובן על ידי קבוצות שמרניות, ועל ידי פוליטיקאים שמרנים. לדוגמה, מושל קרוליינה הדרומית, הנרי מקמאסטר, שכינה את הספר של קובבה ״פורנוגרפי״ ו״מגונה״. שהרי אי אפשר לתאר מאבק תרבותי בלי כמה פוליטיקאים שנדחפים אליו כדי להרוויח משהו מהצד. וכמובן, פוליטיקאים יש גם בצד השני. הצד של מגיני הספרים או של מגיני הספרים האלה, שמעדיפים לתקוף ספרים אחרים. מצד אחד אוסרים על ספרים שיש בהם ביטוי למיניות אלטרנטיבית או לטענות נגד גזענות. מצד שני אוסרים על ספרים שנתפסים כגזעניים, בדרך כלל משום שנכתבו בעידן אחר, קצת פחות תקין מגדרית וגזעית.

מדובר במרוץ איסורים שלא היה נרחב כמותו זה זמן. ארגונים המנסים לזהות כל ספר שנאסר בכל מחוז או בית ספר, סופרים בין 1,500 ל־2,000 ספרים שנאסרו בחודשים האחרונים. חלקם ספרים שקל להבין למה יש הורים שמתקוממים נגדם. חלקם ספרים שקשה יותר, כמו ״רודף העפיפונים״ של חאלד חוסייני (שנאסר בכמה מקומות כבר בעשור הקודם).


כריסטופר פינן, מנכ"ל ארגון המכנה את עצמו ״הקואליציה הלאומית נגד צנזורה״, אמר לעיתון "ניו יורק טיימס" שלא ראה שטף כזה של ניסיונות לאתגר ספריות, מאז פרץ השמרנות של שנות ה־80 של המאה הקודמת. הוא מזכיר שהאנרגיה השמרנית הזאת מוצאת מולה הפעם גל גדול של ספרים בנושאים מגוונים, ובעיקר ספרים על שני התחומים שמושכים את רוב האש - מין וגזע. הוא מודאג מההתפתחות הזאת, כפי שמודאגת גם הסופרת אזאר נפיסי, שבמאמר ארוך הסבירה שבעיניה איסור על קריאת ספרים הוא כמו ״ציפור קנרית במכרה״, המבשרת על אסון מתקרב. הקנרית שימשה את כורי הפחם כדי להתריע על נוכחות של גזים רעילים במכרות. נפיסי יודעת משהו על אסונות מתקרבים. אומנם, לא במכרות. היא סופרת ממוצא איראני, מחברת רב־המכר ״לקרוא את לוליטה בטהרן״. ספרה הבא נקרא באנגלית ״ Read Dangerously״, שאפשר לתרגם בכל מיני דרכים. אולי ״קריאה בסיכון גבוה", אולי ״קחו סיכון וקראו״. כך או כך, זהו ״מדריך לספרות כפעולה של התנגדות״ החוקר ״את השאלות הגדולות של ימינו״ באמצעות ספרים של טוני מוריסון, סלמאן רושדי, מרגרט אטווד ואחרים.

פינן הזכיר את שנות ה־80 של המאה הקודמת, וזה אזכור ראוי. הפעם האחרונה שבה נרשם גל כזה של ניסיונות צנזורה הייתה בשנות ה־80, כאשר הקבוצות האוונגליסטיות החלו לצבור כוח ציבורי ופוליטי בימי ממשל רונלד רייגן. לא רבים זוכרים שעד לשנות ה־80 חלק ניכר מהקבוצות האוונגליסטיות בחרו במודע ובמכוון לרחוק מפוליטיקה, ולהתמקד בפעילות תרבותית רק בקרב הקהל הטבעי שלהן. ימי רייגן, וכמה מטיפים נמרצים כמו ג׳רי פלוול, הוציאו אותן מהמערה הקהילתית לזירה הציבורית. האוונגליסטים החלו לצבור כוח במפלגה הרפובליקנית ולהשתמש בו בהשפעה על מחוקקים - בין שבוושינגטון, בעניינים לאומיים, ובין שבבתי מחוקקים מדינתיים, בעניינים של חברה ותרבות כל אחד במדינתו.

כאז כן עתה, תוקפיהם של ספרים מתמקדים בהוראה ״ביקורתית״ הנוגעת לגזענות, מעלים טענות על ניסיון מכוון לרסק את הפטריוטיות האמריקאית, תובעים לחדול מללמד על מגדר, נטייה מינית ומודלים חלופיים של משפחה. המאבק בא בגלים ומתנהל בגלי־גלים. קודם באו הטענות מימין על ״תרבות הביטול״ של השמאל, המבקשת לצנזר את השיח בשמם של ערכים חשובים יותר ובטקטיקה של פסילה ערכית של כל מה שלא מתיישר עם המילה האחרונה של התורה הפרוגרסיבית. זעקה קמה כאשר כמה מספריו של ד״ר סוס הוצאו ממחזור הייצור, בגלל טענה שיש בהם אלמנטים גזעניים.


זעקה דומה נשמעה כאשר החל להצטבר לחץ להוריד מהמדפים את ״בית קטן בערבה״, שיש בו תיאורים מיופייפים של המתיישבים הלבנים ותיאורים קצת פחות מחמיאים - וגם פחות נאמנים לאמת ההיסטורית - של מה שקרה בערבה האמריקאית לילידים האינדיאנים. ״אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת״, זה משפט שחוזר על עצמו בספר. לא בהכרח כהמלצה, אך בהחלט כשיקוף של הלכי רוח. פסיכולוגים טענו שמשפט כזה מעורר ״דיסוננס קוגניטיבי״ בתודעתו של תלמיד שמוצאו ילידי. טענה שאפשר להבין, טענה שבשמה אפשר להוציא מהמחזור עוד הרבה מאוד ספרים.

וכך אכן קורה. השמאל מוציא את מה שלא מוצא חן בעיניו, והימין מסתער על מה שלא מוצא חן בעיניו. אפשר לחזור עם הסיפור הזה עוד למאה ה־19, ולספר הראשון - כנראה - שהוסר ממדפי ספריות. "אוהל הדוד טום", של הרייט ביצ׳ר סטו עורר כעס במדינות הפדרציה של הדרום האמריקאי משום שתיאר את העבדות באור שלילי. הנה, אומרים מתנגדי הצנזורה משמאל - פעם התנגדתם לאנטי־גזענות של ביצ׳ר סטו, והיום אתם מתנגדים לאנטי־אפליה של קובבה. ויש להם דוגמה נוספת: ״בשנות ה־90 קמה זעקה שספרי 'הארי פוטר' מסוכנים לילדים״, נכתב במאמר מערכת של "הוושינגטון פוסט". ״אבל הספרים האלה נמכרו ביותר מחצי מיליארד עותקים ברחבי העולם, ומעוררים את אהבת הקריאה של צעירים רבים״.

אוהל הדוד טום (צילום: Library of Congress)אוהל הדוד טום (צילום: Library of Congress)


"הארי פוטר"? זו הרמה להנחתה, אומרים התוקפים מימין. מי ששורף ערימות של ספרי "הארי פוטר", אלה המשוגעים משמאל, שהאשימו את המחברת בשמרנות אנטי־להט״בית. ג׳יי. קיי רולינג בראה דמות של רוצח סדרתי, גבר הלובש בגדי נשים, וגם אמרה כמה דברים לא לגמרי ברגישות - או לא לגמרי ברגישות המצופה על ידי מי שמצפים לרגישות - על טרנסג׳נדרים. התוצאה הייתה קמפיין מתוזמר של הבערת ספרים והבערת הטיקטוק בסרטונים של הבערת ספרים, לא צנזורה של הימין השמרני, תוקפנות של השמאל הפרוגרסיבי. אבל האמת היא שעכשיו תורו של הימין להלום, בליווי תופי הטמטם של מחוקקים נמרצים במדינות ידועות מראש.

בטקסס, באוקלהומה, בקנזס. מספר ספרים מושכים אש שוב ושוב. "כל הבנים אינם כחולים" סומן להסרה מהמדפים בלפחות 14 מדינות. זה ספר שמרגיז את השמרנים פעמיים - גם על שחורים, גם על קווירים. יש בו סצינות של מין אוראלי ואנאלי. בפלורידה, הורים הגישו נגד הספר תלונה למשרד השריף. הוא דחה אותה, עניין פלילי לא מצא בזה, אבל בתי הספר מיהרו לפעול.

תחילה הוסר הספר. אחר כך נערכו פגישות, כולל אחת עם המחבר, בווידיאו. אחר כך התקבלה החלטה: להשאיר את הספר. אחר כך ההחלטה התהפכה, המפקח הודיע שעד שיהיו כללים חדשים הספר לא יוכל להיות זמין. אילו כללים? בפלורידה מבקשים כללים שיאפשרו להורים לפקח על מה שילדיהם שואלים בספריית בית הספר. אפשר לעשות מהבקשה הזאת בדיחה או להזדעק, כפי שעושים לא מעט בעלי טורים ליברלים.
אפשר לנסות להבין אותה, להורים יש משנה חינוכית. הם רוצים שמשנתם החינוכית לא תופר על ידי בית הספר. לפעמים, זה מבוך שלא קל לנווט בו ולא ברור עד כמה הדבר אפשרי. מה לעשות עם הורים שמסרבים שבתי הספר ילמדו את תורת האבולוציה? גם זה מחנה די גדול בארצות הברית. ומה עם אלה התובעים שבמקביל לאבולוציה - שאפשר ללמד - ילמדו הילדים גם ״תיאוריות חלופיות״ לאבולוציה, כאילו יש בנמצא תיאוריות כאלה שאפשר לכנות ״מדע״ (אין - התיאוריות האחרות הן ״דת״ ו״אמונה״, לא ״מדע״).

ומנגד, האם הורה השולח את ילדיו לבית הספר נדרש להסכים בכך גם לאפשרות שייחשפו לספרים שמתוארים בהם יחסי מין באופן גרפי או שיש בהם קבלה, אישור ואולי אפילו עידוד לאורח חיים ״אלטרנטיבי״ שאותם הורים רואים בו הפרה של ערכיהם? האם הורה השולח את ילדיו לבית הספר נדרש להסכים בכך גם לאפשרות שייתקלו בטקסטים שגורסים שאדם לבן הוא גזען, לא משנה מה עמדותיו, שאמריקה היא מדינה שנוסדה בחטא, שלאומיות היא פשע, שפטריוטיות היא רגש הראוי לגנאי?

לא רק באמריקה, גם במקומות אחרים מתנהלות מלחמות תרבות על השאלות הללו. מלחמות על ספרים יש גם בבריטניה, מאבקים על לימודי ליבה יש גם כאן. וכמובן, קל יותר למערכת מפוצלת כמו שלנו, שיש בה בתי ספר ״ממלכתיים״ ו״דתיים״ שאפשר פשוט להציע להם ספריות שונות עם ספרים שונים. קשה יותר למערכת מאוחדת, ממלכתית, מעורבת ומגוונת, שלומדים בה בניהן ובנותיהן של קבוצות שונות. ילדים אוונגליסטים עם ילדים אתאיסטים, ילדות לבנות קתוליות עם ילדות שחורות בפטיסטיות.


דיון שמתנהל מפוזיציה


לא קל להכריע בשאלה אילו ספרים צריך לקרוא באיזה גיל. יש הסבורים שילדים ידעו לבד מה טוב להם ומה לא, ושמוטב פשוט לתת להם לבחור בספרייה במה שירצו. יש מי שמעדיפים פיקוח של מבוגרים. וברור שמרגע שיש פיקוח, ישנה שאלה של קריטריונים. עירום - כן או לא? פורנוגרפיה - כן או לא? שפה פוגענית - כן או לא? והאם זה משנה כלפי מי היא פוגענית? האם זה משנה אם השפה הפוגענית עדכנית או מהמאה שלפני הקודמת? האם צבעם של גיבורי הספר חשוב? האם צריך להתחשב במסר הכללי של הספר יותר מאשר בפרטיו? מה עם ספר מיזוגיני (המינגווי)? מה עם ספר אנטישמי (דיקנס)?

זה דיון שתמיד מתנהל מפוזיציה ואי אפשר להכריע בו, אלא מפוזיציה. כלומר, אפשר לא מפוזיציה אם אומרים ״הכל מותר״, או שאומרים ״כל מה שמישהו מטיל בו ספק - אסור״. אבל קשה למצוא מי שסבור שבאמת הכל מותר בספריית בית הספר או שבאמת צריך לאסור כל מה שהורה אחד חושב שאיננו מתאים. לכן המחלוקת נמשכת. אלה צועקים ״גזענות יותר גרועה משפה גסה״ (ולכן יתירו את ״מאוס״ של ארט ספיגלמן, העוסק בשואה ושנוי במחלוקת באמריקה, ויאסרו על ״אל תיגע בזמיר״ של הארפר לי) - ואלה אומרים ״קלאסיקה יותר חשובה מרגישות מגדרית״ (ולכן יתירו את הארפר לי, אבל יאסרו על ״ג׳נדר קוויר״).

כריכת הספר מאוס (צילום: ללא קרדיט)כריכת הספר מאוס (צילום: ללא קרדיט)


מי צודק? כל אחת צודקת לשיטתה. הורים שלא רוצים לחשוף את ילדיהם לתיאורים של מעשים מיניים בגיל צעיר, לא קוראים לזה ״צנזורה״ אלא חינוך. הורים שלא רוצים לחשוף את ילדיהם לביטויים פוגעניים נגד שחורים בספרים נושנים, לא קוראים לזה ״צנזורה״, הם קוראים לזה ״חינוך״. כמו בנושאים רבים אחרים, השאלה אינה מי צודק אלא בידי מי ניתנת ההחלטה. האם פקידים, מורים ומנהלים של בתי ספר צריכים להחליט, כי הם בני־הסמכא בענייני חינוך? או שאולי ההורים הם שצריכים להחליט, כי מדובר בילדים שלהם. או הפוליטיקאים. איכשהו, לעתים קרובות מדי זה נגמר בפוליטיקאים.

בישראל, מקובל יותר שלטון של פקידים, לפחות בעניין הזה. באמריקה, מקובל יותר שלטון של הורים, לפחות בעניין זה. איזו שיטה טובה יותר? בשיטה הראשונה נפסלים פחות ספרים, אבל הקהילה מקדישה פחות זמן לשאלה חשובה: אילו ספרים ילדים צריכים לקרוא. בשיטה השנייה נפסלים יותר ספרים, אבל לפחות מתנהל ויכוח מעניין. ולא צריך להתבלבל: זה איננו ויכוח בין מצנזרים לבין מתירים. זה ויכוח בין מי שרוצים לחשוף מציאות אחת ולחסום מציאות אחרת - ובין מי שרוצים למנוע מציאות אחרת ולחשוף מציאות אחת.

כך או כך, רק מקום שבו קוראים ספרים הוא מקום שבו ייתכן תפקיד משמעותי לספרים ושבו עשויה להתעורר מחלוקת על ספרים. אם רק מעטים קוראים ספרים, הסיכוי שתהיה לספרים חשיבות שחורגת מהנאתו של הפרט יורד, גם אם לא מתבטל. לעתים לספרים יש מרחב השפעה החורג ממספר קוראיהם, מכיוון שהקוראים הם דווקא מי שמשתייכים למעגלים של השפעה. לדוגמה, אם הציבור לא קורא ספרים ולא מושפע מהם, אבל רוב מנהיגיו קוראים ומושפעים, לספרים תהיה השפעה על החברה, גם אם לרוב חבריה של החברה לא תהיה ידיעה מכלי ראשון על האופן שספרים משפיעים עליהם. לעתים לספרים יש מרחב השפעה החורג ממספר קוראיהם, בגלל שהם שם, בעצם נוכחותם, בעצם האיום שיש בהם על מי שמזהה בהם או בחלקם, פוטנציאל נזק.


בסקר שערכנו לא מזמן באתר המדד גילינו שכמחצית מהישראלים לא קוראים בכלל או קוראים מעט מאוד ספרים (עד ארבעה ספרים בשנה, שכמובן, בעיניי זה מעט, אבל אולי יש שיאמר שזה מספיק או אפילו הרבה). כשליש מהישראלים אמרו לנו שהם קוראים יותר מעשרה ספרים בשנה. השליש הזה, הוא השליש שמחזיק את תעשיית הספרים. ישראלים שקוראים ספר בחודש או קצת פחות מזה.

מיהם? הם קודם כל נשים. יחסית מבוגרות. אפשר להבין מדוע. ישראלים בגילאי ההורות הפעילה והטיפוס בסולם הקריירה, קוראים פחות. אין להם זמן. דתיים קוראים יותר כי יש להם זמן. מה זאת אומרת יש להם זמן? זאת אומרת שיש להם השבת. יום שקריאה מתאימה לו, אם אתם לא נוסעים, לא יוצאים לבלות, לא מדליקים טלוויזיה. על פי הנתונים שלנו (המבוססים על שקלול סקר של כ־1,000 ישראלים), בערך רבע מהחילונים אומרים שהם קוראים יותר מעשרה ספרים, לעומת כמחצית מהדתיים והחרדים.

וכאן אפשר לייצר חיבור שאולי יש לו משמעות בין ישראל לבין מה שקורה באמריקה. בישראל - הדתיים קוראים יותר. באמריקה - הדתיים (הנוצרים) הם כרגע מי שמצנזרים יותר. ואולי זה בעצם חיבור הגיוני. דווקא מי שספרים נראים בעיניו יותר חשובים, דווקא מי שסבור שלספרים יש יותר כוח והשפעה, הוא גם מי שיטרח לצנזר חלק מהם. כלומר, לסנן את מה שעלול להשפיע לרעה (בעיניו כמובן) על קוראים וקוראות.

קייט כהן, שכתבה בעיתון ״וושינגטון פוסט״ על תופעת הצנזורה המתרחבת, הביעה מידה של שביעות רצון מגל הצנזורה בדיוק בגלל הטענה הזאת. לא - היא לא הביעה עמדה בעד צנזורה. מה שכן כתבה הוא שלדעתה להתפתחות הזאת יש גם אספקט חיובי, כמעט מעורר עליצות. היא מעידה על כך ש״הרבה מאוד השתנה, אבל כוחם של ספרים לא השתנה״. לכן, היא כותבת, הייתה קצת מרוצה, כאשר קראה על ניסיונות למנוע כניסה של ספרים לספריות. ״מספרים למדתי על מין (בערך) לפני קיום יחסי מין, מהם למדתי על התאבדות, התמכרות, מחלות נפש, מלחמה, הזנחת ילדים״. 

במאמר זה השתמשנו בחומרים מתוך המיזם הספרותי ״הקיפוד והשועל״, במאמרים מהעיתונים "וושינגטון פוסט", "ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג׳ורנל", במגזינים "אטלנטיק", "סלייט", "ווקס", "ניוזוויק", באתר דה קונברסיישן ובאתר המדד.