יש משהו בקבורה היהודית שלא משאיר מקום להתרפקות על המתים. הכל מאוד תכליתי. על קברי חיילות וחיילים אין מה לומר. בכל אזכרה של מישהו מהחברים שלנו, שטמון בהר הרצל, אנחנו מסתכלים זה על זו וקצת מתביישים. איך העזנו להתבגר כשהם כאן, נשארו לנו בני 19. רק שלא ימושו לנו מהזיכרון, כמו שהם נעלמו לנו באחת מהחיים. רק זה לא.

אז אני לא רוצה לכתוב עליהם, כי הכל נשאר כואב ומדמם. אני כן רוצה לכתוב על חלקת גדולי האומה. הסידור הזה תמיד נראה לי משונה מאוד. הרי הצירוף הלשוני, "גדולי האומה", הוא יצירה חדשה. במקורות היהודיים אפשר למצוא "גדולי עולם", "גדולי הדור" או "גדולי ישראל", אבל גדולי האומה? לא פחות? האם לא לכולנו, כמו שאומרת המשנה, ראשית כטיפה סרוחה וסוף ברימה ותולעה?

למרות התיאור שאינו מותיר פתח לדמיון, החוק קובע שיש דבר כזה, גדולי אומה. בחלקה המוקדשת להם זכאים להיקבר נשיאי מדינת ישראל, ראשי הממשלה ויושבי ראש הכנסת יחד עם רעיותיהם. יוצאי דופן בחלקה הם שר האוצר הראשון אליעזר קפלן וראש עיריית ירושלים טדי קולק. מן העבר השני, אי אפשר להתעלם מכך שהיו מי שביקשו במפורש לוותר על קבורה ממלכתית: הנשיא הראשון חיים ויצמן ורעייתו ורה, הנשיא השני יצחק בן־צבי ורעייתו רחל, דוד בן־גוריון ורעייתו פולה שקבורים על שפת המצוק של נחל צין, מנחם בגין שטמון בהר הזיתים לצד אהובתו עליזה וחבריו לדרך מאיר פיינשטיין ומשה ברזני ועוד.

לחלקת גדולי האומה, ששוכנת כבר עשורים רבים בהר הרצל, יש היסטוריה מוקדמת יותר. באוקטובר 1902 מצאו בני הזוג הבריטים, ג'ון וקרוליין גריי־היל, שהתגוררו באחוזה על הר הצופים, מערת קבורה עתיקה. ארכיאולוגים שהוזעקו למקום גילו חמישה חדרים חצובים ובתוכם שבע גלוסקמאות, כלומר ארונות קבורה אופייניים ליהודים בימי הבית השני. על אחד מהם הופיעה כתובת בעברית וביוונית עתיקה שפירושה: "העצמות של ניקנור (או "אנשי ניקנור") איש אלכסנדריה, שעשה את הדלתות". חוקרים הסיקו כי מדובר בניקנור המוזכר במסכת יומא בתלמוד הבבלי, מנהיג יהודי מאלכסנדריה שעלה לירושלים והביא עמו דלתות נחושת לבית המקדש.

כשב־1934 נודע להנהגה הציונית שבית הקברות היהודי באודסה מיועד להריסה, היא דאגה להעלות את עצמותיו של מבשר הציונות, יהודה לייב פינסקר לירושלים. מנחם אוסישקין, שהיה מנהל קק"ל, הציע לטמון אותן במערת ניקנור ולהפוך את המקום לפנתיאון לאומי ל"אישים בעלי שם יהודים". אוסישקין נטמן לצד פינסקר והיה האחרון שנקבר שם במסגרת התוכנית הגרנדיוזית שרקח הוא עצמו.


ובינתיים בווינה, בשנת 1904, נפרד מהעולם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ונקבר שם. כשנה לפני מותו, כתב בצוואתו: "אני מבקש שיקברוני בארון מתכת ליד אבי, עד שהעם היהודי יעביר את גופתי לארץ ישראל". כך היה. בקיץ 1949 הוצב ארונו מול האופרה על חוף הים של תל אביב, ומשם יצא מסע לירושלים, אל גבעה במערב העיר. על מצבתו נחקקה מילה אחת: "הרצל". כמו שאמר נשיא הסנהדרין באושא, רבן שמעון בן גמליאל: "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זיכרונן". בלי תשבחות ותיאורים מפליגים. רק המעשים מדברים.

מי שיזם את הרעיון לקבור את מנהיגי האומה בהר הרצל היה בן־גוריון שביקש לטמון שם את שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן, שנפטר באיטליה בעת ביקור. עד אז היה הר הרצל בית קברות צבאי לאומי. בן־גוריון היה גם שר הביטחון, והרשה לעצמו לסטות מהחלקה הצבאית ולהקים שם את חלקת גדולי האומה. מאז, הכל היסטוריה.

הר הרצל הוא תזכורת שקטה ומכאיבה: אם בדרך כלל בתי קברות נמצאים מחוץ לתחום מרחב חיי היומיום, בית הקברות הזה שוכן בתוככי הקהילה שהולכת ונבנית סביבו. נבנית, נגדעת, נבנית וחוזר חלילה בדיוק כמו הסיפור של הארץ הזו, שאנשיה יודעים הרבה יותר מדי שכול ואובדן. בשבילי, כל אחד מהקברים שם הוא של גדול או גדולת אומה. כל אחת מהמשפחות היא גדולת אומה שנושאת את היגון ואת החלל לתמיד בשביל שאנחנו נוכל לחיות פה. ובין המצבות, יש מצבה אחת, של חוזה המדינה, שמזכירה ענווה מהי.

  קריאה ראשונה

כתיבת ספר שקורא ליצירת שקט זו משימה אחת. כתיבת ספר שמבוסס על תיאור תרגילי מיינדפולנס ויוגה זו משימה נוספת, וכאשר מדובר בקוראות ובקוראים צעירים - זו כבר משימה גדולה מאוד. קירה וילי ואנני בטס עומדות בה בכבוד: הן ניגשות עם הרבה מאוד סבלנות וידע אל הקהל הצעיר, ומתוך היכרות מעמיקה איתו הן יוצאות מנקודת הנחה שלכולנו יש קוצים בישבן, אבל לא חובה לחיות איתם. עם הסברים רכים ובהירים ואיורים שובבים נולד ספר שמטרתו לעזור למצוא את השקט הפנימי באמצעות תרגילים שונים: לדמות סופת גשם, לנשום כמו נחש או דוב, לתרגל נשיפות, לדמיין יצירה של משהו חדש ועוד.  

כריכת הספר ''לנשום כמו דב'' (צילום: יחצ)כריכת הספר ''לנשום כמו דב'' (צילום: יחצ)


"לנשום כמו דב", מאת: קירה וילי, איורים:  אנני בטס. הוצאת ספר לכל. 84 שקלים


  המלצתרבות


"ארכיאולוג ליום אחד" היא פעילות חדשה לכל המשפחה בגן הלאומי בית גוברין, בתל מרשה, המקום שבו גדל הורדוס. באתר, שהוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, כאלפיים מערות מעשה אדם. הפעילות כוללת חפירה ארכיאולוגית וסינון של הממצאים, וביקור במערת זחילה סמוכה ששימשה בעבר כמחצבה לחציבת אבנים לבנייה, בהדרכת מדריכים מקצועיים מהמכון לסמינרים ארכיאולוגיים ובפיקוחו של ד"ר איאן שטרן ותחת המטרייה האקדמית של אוניברסיטת חיפה.

ארכיאולוג ליום אחד (צילום: ענר גרין)ארכיאולוג ליום אחד (צילום: ענר גרין)


"ארכיאולוג ליום אחד, בית גוברין", א'־ה' 09:30־17:00, שישי ושבת 09:30־13:00. 95 שקלים למבוגר/ת, 72 שקלים לילד/ה. 
03־9150080