1. במשך שנים ארוכות ישבתי מרותק לטלוויזיה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ראיתי כמעט את כל הסרטים הנוגעים לשואה, שמעתי בעודי דומע את סיפוריהם של השורדים הניצולים, את חלק מאלו שהופיעו על המסך וסיפרו על הזוועה שעברו, יצא לי לפגוש אישית. נסעתי לפריז לפגוש את דודה רוזה שעברה את "טיפוליו" של דוקטור מנגלה, פגשתי בדטרויט את דיוויד וולדשיין, בן דודה של אמי (שם משפחתה היה וולדשיין) ששרד את אושוויץ, שם "בילה" בהיותו בן 14. נפגשתי גם עם ד"ר שרה בנדר, שהתמחתה בחקר השואה, בעיקר באזור ביאליסטוק בפולין, שם התגוררה קהילה יהודית גדולה שהייתה מפוזרת בכמה עיירות קטנות ומשם הגיעו הוריי. ד"ר בנדר סיפרה לי על חלק מבני משפחתי - היכן נרצחו ומתי.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 


אבא שלי, יעקב זהבי גולדוויץ, אשכנזי, שמאלני, מפא"יניק ציוני, עלה לארץ ב־1925 מטעמים ציוניים. הוא הגיע באונייה לחיפה לבד, ללא פרוטה בכיסו, ונשלח כמו צעירים ציוניים אחרים לעבוד בבניית הארץ, בסלילת כבישים, בקטיף תפוזים ובייבוש ביצות. כמו חבריו הוא גר תחילה תחת כיפת השמיים, ואז באוהלים, בפחונים ומאוחר יותר בדירות חדר שכורות.

במונחים של היום, על פי ד"ר "זיין שכל" אבישי בן חיים וחבריו לדעה - אבי היה בן לישראל הראשונה הפריווילגית. ליעקב זהבי הפריווילג לא היה מעולם רישיון נהיגה וכמובן לא היה לו אוטו פרטי, לא הייתה לו וילה, הוא לא אכל במסעדות פאר ולא נסע לחו"ל לסופי שבוע. יעקב זהבי לא היה מעולם בקזינו, לא היה באולמות הקונצרטים. הוא לא ידע איך נראה סטייק פילה בצלחת ובטח לא לגם שמפניה ורודה. לא היה לו כרטיס אשראי, לא היה לו פלאפון. היה איש פשוט, יודע ספר, מכיר את המילים של כל התפילות, הלך בחגים לבית הכנסת השכונתי. הוא מעולם לא נחשד, לא נעצר או חלילה ראה איך נראה אולם בית המשפט, ובטח שהוא לא ידע איך נראה בית סוהר מבפנים. יעקב זהבי היה מענטש, בן אדם.

בשבוע שעבר, כאשר כולם דיברו מהשפה אל החוץ על השואה ועל ניצולי השואה, סיפרתי סיפור על אבא שלי בהקשר לשואה, סיפור אמיתי:
כאשר הגעתי לביקור אצל הוריי בבית האבות בפתח תקווה, מצאתי את אבי קורן מאושר, מחייך חיוך ענק. בגיל 100, מרותק לכיסא גלגלים, עיוור, בקושי שומע, עם גידול סרטני מפחיד על לחיו - והבן אדם זורח מאושר. "מה קרה, אבא, שאתה קורן ככה מאושר?", אני שואל.

"אל תשאל", הוא עונה לי. "אתמול הם הגיעו כולם לבקר אותי". ואז הוא פירט את שמות המבקרים - אחיו ואחיותיו וילדיהם, דודיו ודודותיו, בני דוד ובנות דודות. עשרות שמות של בני המשפחה שלו שנרצחו בשואה. "הם באו לבקר אותי", אמר לי ועיניו המתות דומעות דמעות של אושר. "נהדר", אמרתי לו והאכלתי אותו כמו תינוק בתפוחי אדמה מבושלים חמים ודג מלוח. "יש לכל האורחים?", שאל. "יש לכולם", עניתי ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.

2. לאורך השנים טיפלתי בהרבה ניצולי שואה. תמיד התייחסתי אליהם כאל הסבים והסבתות שמעולם לא היו לי. העניים המרודים שביניהם אמרו לי דברים נוראים על היחס של המדינה אליהם. הייתה לי סיבה טובה לקלל לאורך שנים את ראשי הממשלות, את השרים, המנכ"לים ואת הח"ככים בגין ההזנחה והטיפול הלקוי בניצולים, שנאלצו להמשיך במלחמת ההישרדות גם ב"מדינת היהודים".

באירועים הממלכתיים שנערכים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אני רואה אותם מגיעים במכוניות פאר, חלקן משוריינות. הם מוקפים בשומרי ראש, עושים את דרכם לשורת המכובדים, חנוטים בחליפות מפוארות ועניבות, עוטים על פניהם ארשת רצינית, כיאה למעמד. בכל שנה הם טוחנים את השכל על האחריות שלהם לדאוג לשורדים, על המאמצים שעושה המדינה עבורם ואיך הם - אישית - עמלים כדי לפתור את הבעיות של הקשישים חסרי הכל. משקרים במצח נחושה אל מול מצלמות הטלוויזיה, מהללים ומשבחים את עצמם. ואחרי שהפליצו את השקרים שלהם, הם שבים לביתם המפואר, במכוניות הפאר שלהם, מוקפים בשומרי הראש שלהם ומתפעלים מעצמם על נאומיהם המרשימים.

3. אני מקבל באופן קבוע טקסטים מאנשים, את הטובים שבהם אני מניח במגירה מיוחדת ומדי פעם אני שולף משם טקסט ומפרסם אותו במדור. חלק מהכותבים שולחים אליי גם דיסקים, ובהרבה מקרים השירים שלהם מושמעים בתוכנית שלי. הם שמחים, אני שמח.
אחד הכותבים שגם שר הוא עו"ד אהוד שטמר. ביוני 2021, לאחר האסון במירון, שבו נהרגו 45 גברים וילדים ונפצעו עשרות, הוא שלח לי את המכתב הבא:

"לפני כשבועיים הקלטתי שיר שקראתי לו 'מדינת לא טעינו'. את השיר כתבתי כבר לפני חמש שנים, על רקע תסכול מתמשך מחוסר היכולת והרצון של נבחרי הציבור ובעלי תפקידים בכירים לקחת אחריות ולהודות בטעויות. וכעת, כשקרה האסון במירון, שלפתי אותו מהמגירה".
נזכרתי במכתב ובשיר של שטמר, כאשר ראש הממשלה נפתלי בנט החליט (קצת באיחור) לקחת אחריות ולגמגם משהו על טעות ולשלם עבור האוכל והשליחים שממלאים בכל טוב את ביתו על חשבון כספי משלם המסים.
הנה מילות השיר:

במהלך ראיון שר הודה בטעות
הוסיף ואמר "אני לוקח אחריות"
הקהל הנדהם הבין מה קרה
ותוך דקות הארץ סערה
כי -
המילה "טעות" היא זיכרון רחוק
וכבר מזמן הוצאה אל מחוץ לחוק
והמילה "אחריות" היא מילה שלילית
השימוש בה נחשב - עבירה פלילית!

כתב אישום הוגש - שידעו כולם!
התובע ביקש מאסר עולם
השר ביושר טען שאמת אמר
ובכך נחרץ גורלו המר
כי -
המילה "אמת" היא מילה אומללה
והייתה ממשלה שנפלה בגללה
והמילה "יושר" מפריעה להון
לחבור לשלטון ולתת את הטון

ראש הממשלה לאומה נאם:
"חשוב לשמור על אחדות העם!
לכלא השלכנו את אויב הציבור
ושללנו ממנו את זכות הדיבור"

כי -
הציבור מטומטם ולכן ישלם
משירות לאזרח פשוט נתעלם!
נפלג, נשקר, נסלק כל מכשול
ועד קץ הימים בארץ נמשול

4. השבוע שוחחתי עם עידית שדה בעניין עזרה למישהו מוותיקי היישוב. שדה, שאותה אני מכנה "מאמא תרזה", הייתה בזמנו הרל"שית של מפקד מרחב שלמה תת־אלוף צורי שגיא. היא בת קיבוץ תל יוסף, הייתה "הבוסית" של רם 2 בבית חולים איכילוב ועבדה בתפקיד בכיר במוסד הרפואי רעות.

הרבה אנשים חייבים לעידית שדה רבות על עזרתה ועל יכולותיה לפתור בעיות לאנשים במצוקה. כמדי יום זיכרון לחללי צה"ל, שואלת אותי עידית אם אכתוב על דובי.

דובי, אחיה הצעיר של עידית, נהרג במלחמת יום הכיפורים. שנתיים לפני המלחמה הארורה הייתה תקופה לא קצרה שבה התגוררתי בקיבוץ תל יוסף, שם נוצר לי קליק עם דובי, שהיה נער מלא חיים, יפה תואר ושובב, שהיה מסוגל לפלח את טרקטור השדות של הכותנה כדי להגיע לדייט בקיבוץ השכן.

אני הייתי עוף מוזר בקיבוץ, בוהמיין תל אביבי מגודל שיער, שמכיר את כל המי ומי. לפעמים היינו יושבים ושותים (אלוהים ישמור) ברווקייה, והייתי מספר להם על העיר הגדולה. שלושה מבין השובבים הצעירים יצאו למלחמה ולא שבו: יצחק'לה תמיר, איל הפטר ודובי שדה. הנה עידית, כתבתי משהו.
יהיה זכרם ברוך. 

יצחק'לה תמיר, דובי שדה ואיל הפטר. שלושת בני קיבוץ תל יוסף שנפלו במלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון פרטי, נתן זהבי)יצחק'לה תמיר, דובי שדה ואיל הפטר. שלושת בני קיבוץ תל יוסף שנפלו במלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון פרטי, נתן זהבי)