1. ברוח חג העצמאות החלטתי לשרטט קווים לדמותם של שלושה מדליקי משואות אלטרנטיביים, שמתארים בצורה הטובה ביותר את הפער העצום בין הכוח האלוהי שמייחסים לעצמם פקידים ופוליטיקאים, המשתפים פעולה עם תקשורת חנפנית ומתמסרת, לבין העוצמה האמיתית של כוחות השוק.

מובן שעסקינן במאמר מעט ציני, אבל לאור המציאות הישראלית העגומה הוא מתבקש, בעיקר כשאנחנו מצויים ביום הראשון של שנתנו ה־74. אחת הרעות החולות של המשק הישראלי בפרט ושל הפוליטיקה הישראלית בכלל היא התמסרות והתמכרות של פוליטיקאים ורגולטורים לעיתונאים ולכלי תקשורת מסוימים, עד שהם הופכים למריונטות בשירות הפלטפורמה. אז הנה שלושת הנבחרים האלטרנטיביים שלי להדלקת משואות:

2. איתן כבל: ח"כ לשעבר ממפלגת העבודה ואחד מעדי התביעה בתיקי האלפים של נתניהו. כמי שמכיר חלקים נרחבים מעדותו סביב נושא חוק "ישראל היום", אני מקווה מאוד שכבל יעלה בסופו של דבר על דוכן העדים. עשרות פעמים כיכבה בעדותו התשובה "לא זוכר",

הפליק־פלאקים של כבל בעדותו היו מרשימים ולוליינות של התחמקויות עטפה אותה דרך קבע. הלוואי שיספיק להעיד לפני שיהיה הסדר טיעון, אם יהיה. כך ייחשף הציבור לאחד מחברי הכנסת הפופוליסטיים שהיו בישראל, ח"כ שייחשף כמי שהתמכר לחלוטין ליחסי ציבור מהתקשורת האוהדת. זאת טעות להתמקד ביחסיו של כבל עם "ידיעות אחרונות", כי עיתון הבית האמיתי שלו היה כמובן "הארץ" (ו"דה מרקר" שבבעלותו). בשיאה של מערכת היחסים הפסולה הזאת הוא שיבח את עורכי העיתון ואת כותביו. אבוי למחמאות שכאלו, המעידות יותר על מי שנותן ומקבל אותן. הוא עטף אותן באהבה, והן עטפו אותו בכותרות נוטפות דבש.

כיו"ר ועדת הכלכלה כבל לא רק הפגין חוסר ידע כלכלי ופיננסי, אלא גם הציג לעיני כל את הרעה החולה של יחסי פוליטיקאי־תקשורת. הוא ניהל שלושה פסטיבלים תחת שרביטו: פסטיבל מתווה הגז, שבמסגרתו הוא פלרטט עם הביטוי "מושחת" בנוגע למתווה; פסטיבל חוק העישון; ופסטיבל ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין האשראי ללווים גדולים. המטרה של כבל לא הייתה לקדם תהליכים כלכליים לטובת המשק הישראלי, כי אם עוד כותרת ועוד כותרת ועוד כותרת, שיציגו אותו כגיבור שנלחם למען החלשים ומתעמת עם הכוחות החזקים במשק, והוא אכן קיבל אותן מלוא החופן. ומה יצא מכל הפסטיבלים האלה? כלום ושום דבר. הרבה חנופה תקשורתית לכבל, אבל במבחן הצרכני־אזרחי - אפס אחד גדול.

בפסטיבל ועדת החקירה הפרלמנטרית לבנקים היו דיבורים לרוב - דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. נדמה לי שכרתו לא מעט עצים בשביל דבר כה חסר שיניים וכה חסר כל מסקנה אופרטיבית. היחיד שהרוויח מהקרקס היה כמובן כבל עצמו. בחוק העישון הציג עצמו כבל כאילו הוא גיבור שהצליח לכופף את חברות הטבק למען בריאות הציבור: "זה אחד החוקים הכי קשים שהעברתי בימי חיי. עמדנו מול כוחות אדירים בעלי השפעה עצומה, והצלחנו למרות הכל להוביל מהפכה של ממש שתסגור את שער העישון בפני צעירים. החוק הזה הוא בשורה לבריאות הציבור ויציל חיי אדם...".

כבל וחבורתו חשבו שאם הם יצבעו קופסאות סיגריות בצבע דוחה ויחסמו פרסומות (רק לא בעיתונות הכתובה משום מה), הצרכנים ייבהלו ויברחו מעישון. במקום להילחם בהתמכרות מלכתחילה, החוק עסק בעיקר בנראות. הנתונים מלמדים שצריכת הסיגריות לא ירדה בעקבות החוק, אלא אפילו עלתה. כבל לא הציל חיי אדם, הוא פשוט היה מסוחרר מהאהבה התקשורתית שעטפה אותו - הוא התמכר לה, וממש כמו בהתמכרות לניקוטין, היה קשה לגמול אותו ממנה.

בעבר קראתי ליחסי תקשורת־פוליטיקאים או תקשורת־רגולטורים "שיטת הליטוף והזמבור". בשיטה הזאת כלי תקשורת ו"עיתונאים" מלטפים פוליטיקאים או רגולטורים שהם חפצים ביקרם ומזמברים אחרים, משום שהם לא מיישרים איתם קו. אותם "עיתונאים" בטוחים שהפוליטיקאים והרגולטורים הם בסך הכל בובות על חוט שאפשר להפעיל, לתת להן הוראות ולעודד אותן לחוקק חוקים המתאימים לאג'נדה שלהם. אם הם מתיישרים, הם זוכים לליטוף ולמאמרים נוטפי דבש, ואם לא, הם חוטפים באבי אביהם. אותם "עיתונאים" בטוחים שהם נולדו למשול באמצעות המילה הכתובה או המשודרת, וחברי הכנסת הם שליחיהם. מדובר בעיוות ובשיבוש חמור של הדמוקרטיה: מצד אחד "עיתונאים" כוחניים, ומצד שני פוליטיקאים שצמאים לחשיפה תקשורתית ומוכנים לעשות ה־כ־ל כדי לקבל אותה.

3. דוידה לחמן־מסר: אני מניח שרוב קוראינו הצעירים לא מכירים את אחת הפקידות רבות העוצמה לשעבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים כלכליים לשעבר וגם אשתו של עו"ד אורי מסר, מקורבו לשעבר של אהוד אולמרט, שניצל בעור שיניו מכתב אישום. לחמן־מסר תפסה בעלות על הסדרת שוק השידורים, ובזמנו התפארה כהאי לישנא: "התחלתי לפעול ב־1991 נגד בעלויות צולבות בשוק התקשורת, כיוון שחשבתי שריכוזיות בשליטה בתחומים אלה עלולה לפגוע בדמוקרטיה ובחופש הביטוי".

לחמן־מסר הייתה חסידת האמונה כי יש למנוע ריכוזיות כוח בתקשורת בידי מעטים, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא בעלות צולבת. התפיסה שלה היא כי בעולם של בעלויות צולבות (החזקה של "גם וגם" - גם עיתונות כתובה וגם ערוץ טלוויזיה, למשל) יש סכנה אמיתית לפגיעה בעקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

לחמן־מסר, כצפוי, זכתה לתדמית הרואית בעיתון האוהד וה"נכון" על מלחמתה ללא חת בבעלי ההון, בריכוזיות ובכוחות האופל. היא הועלתה לדרגת אבירת חופש הביטוי, זו שמצילה אותנו מכוחות המעוניינים להשתלט על מוחנו. לכאורה, יש בתפיסה שלה מן ההיגיון: כל ריכוז כוח בידי מעטים הוא מסוכן ולרוב הוא גם נוטה להשחית - אין ספק בכך. אולם, לחמן־מסר לא הביאה בחשבון את ההתנהלות של כוחות השוק, ובייחוד התפתחות הטכנולוגיות. הכוח של העיתונות הכתובה ירד פלאים, והכוח של הרשתות החברתיות עלה פלאים. אם יש תוצאה רעה אחת

מהקיבעון המחשבתי של לחמן־מסר ומריכוז כוח עצום בידי פקידים היא המונופוליזציה שנוצרה בשוק הטלוויזיה (קשת, הבעלים של ערוץ 12), אבל גם היא נשחקת בזכות הרשתות החברתיות. ובאופן כללי, הטכנולוגיה וכוחות השוק עשו הרבה יותר למען חופש הביטוי והדמוקרטיה מאשר פקיד כזה או אחר, שמקבל במה גדולה וחסרת פרופורציה בתקשורת רק בגלל יחסיו הפסולים איתה.

אני מציע לכל אותם נושאי שם הדמוקרטיה וחופש הביטוי לשווא, אלו שמרביצים בנו מוסר ודרך ארץ, אלו שפרצופיהם הניבטים ממסכי הטלוויזיה מודאגים כביכול מהתרת הרסן ברשתות, אלו שמקוננים על השיח ה"מסית" ברשתות החברתיות אף שחלקם מסית בעצמו, אם כי במילים גבוהות ושקולות יותר, כל אלו שמבקשים להשית רגולציה על הרשתות ולרסן אותן - לשאול את עצמם: "מה בדיוק מפחיד אתכם? הדאגה המזויפת לאיכות חופש הביטוי או העובדה שהמונופול שלכם על חופש הביטוי התערער לחלוטין?".

והתשובה ברורה: הן הפקידים הן אנשי שלומם בתקשורת לא ממש מודאגים מביטויים כאלה או אחרים ברשתות החברתיות. הם מפחדים מכוחות השוק, שמאפשר לציבור הרחב לומר עליהם את דעתם. זאת הסיבה שרוב ה"רגישים" לחופש הביטוי הם חוסמים סדרתיים ברשתות החברתיות. הם אינם אוהבים את כוחות השוק, הם אוהבים לסתום פיות.

4. אורית פרקש־הכהן: היום שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה, לשעבר רגולטורית שכיהנה בתפקיד יו"ר רשות החשמל בזמן סערת מתווה הגז. בזמנו קראתי לה "הרגולטורית הכושלת ביותר בשוק האנרגיה" - דוגמה מצוינת למי שקיבלה סיקור אוהד מהתקשורת, בייחוד מעיתון אחד - אתם כבר יכולים לנחש לבד - שהציג אותה כלוחמת ללא חת, כרגולטורית "אמיצה" ש"דרסו" אותה לטובת אישור מתווה הגז והדיחו אותה מתפקידה. וראו איזה פלא: ההדלפות מרשות החשמל לעבר המפרגנים שלה זרמו כיין בזמן כהונתה.

פרקש־הכהן קנתה את עולמה, כאשר הסתייגה לכאורה ממתווה הגז, הודחה לכאורה מתפקידה כיו"ר רשות החשמל והפכה לכאורה לגיבורת־העל של כל המתנגדים למתווה. למה אני כותב "לכאורה"? כי כל האמירות האלו מנותקות מהמציאות - היא לא ממש הודחה והיא לא ממש גיבורת־על. לאחר ש"הודחה" (היי, מותר להזיז פקידים מתפקידם!), היא התראיינה לעיתון הבית שלה תחת הכותרת ההרואית "האישה שנתניהו הדיח באה לסגור חשבון". שימו לב לטרמינולוגיה בעיתון האהוב על הפקידים: פקידה שבאה "לסגור חשבון" עם ראש ממשלה. זה בדיוק משקף את התפיסה המעוותת של שלטון הפקידים - הם מעל לראש ממשלה, הם סגני אלוהים, הם ורק הם צריכים לקבל את ההחלטות, אבל אין להם שום אחריות. אם ההחלטות גורמות לנזקים קשים, הם ימשיכו לג'וב הבא.

אורית פרקש הכהן  (צילום: ינאי יחיאל)אורית פרקש הכהן (צילום: ינאי יחיאל)


פרקש־הכהן אמרה בראיון: "צריך להגיד את האמת לציבור, והאמת היא שכשמדובר בהסדרים שנעשו במתווה הגז - ביחס למחיר הגז בהסכמים הבעייתיים שנגדם התרעתי, הנזק נעשה". ובכן, ניחא שהפרוטוקולים של ועדת הכלכלה של הכנסת ביולי 2012 מציגים תמונה אחרת לגמרי ממה שתיארה פרקש־הכהן, ניחא שפרקש־הכהן מציגה את עצמה כמונופול על האמת. אבל במבחן התוצאה והאמת מחירי הגז העולמיים גבוהים כרגע מהרמה הנמוכה מאוד של מחירי הגז בישראל, ועובדה היא שהמשק חוסך ויחסוך מאות מיליארדים כתוצאה מכך. זאת האמת העובדתית שמגובה במספרים ואין בלתה. כל השאר, כולל ה"תהליך" והסגידה לו, לא צריכים לעניין. העניין הוא בדבר אחד ויחיד - מבחן התוצאה.

פרקש־הכהן גם טענה בעבר ש"לו האווירה הייתה שונה, אפשר היה לסגור מתווה... ניהול תהליך אחר, רשות החשמל לא נכחה בדיונים בנושא". כלומר היא מחלקת ציונים ל"תהליך", שזה כאמור פסגת השאיפות של הפקידים - לבצע "הליך" כמו שצריך, לא להתעניין ממש ב"מהות" וב"תוצאה" שלו, העיקר שה"הליך" יהיה על פי הספר שהם קבעו לעצמם (אגב, אין שום הגדרה חוקית לדרך שבה עושים רגולציה, וזאת הגדרה שנולדה בדמיונם של הפקידים שכל אחד חייב להביע את דעתו, לסכל תהליכים ואחר כך לרוץ לתקשורת או למבקר המדינה ולצעוק: "שחיתות, שחיתות").

עם זאת, גם פה טעתה פרקש־הכהן. צוות מתווה הגז כלל הרכב מקצועי ומגוון של מיטב אנשי המקצוע של הממשלה, נציגי רשות הגז הטבעי, משרד האנרגיה, המשרד לאיכות הסביבה, הממונה על ההגבלים העסקיים, משרד המשפטים, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (אבי ליכט), המועצה הכלכלית, משרד החוץ, המל"ל ויועצים מקצועיים מהארץ ומהעולם. קרוב לוודאי שראש הצוות פרופ' יוג'ין קנדל לא נדרש לתרומתה המקצועית של עו"ד פרקש־הכהן ולידע המקצועי של רשות החשמל (בנוגע לגז). זאת בעיקר בין היתר לנוכח הצהרותיה בעבר, שהרי היא לא רשות הגז והיא לא אמורה להבין בתחום הגז הטבעי, וגם על פי החוק היא אמורה לעסוק רק בתעריפי החשמל (שאומנם תלויים גם במחירי הגז). בכל מקרה, פרקש־הכהן לא יכולה לומר שכל הנציגים שהשתתפו בצוות היו לא מקצועיים, ורק היא - עורכת דין שלא באה מתחום האנרגיה ולא היה לא ניסיון מובהק בתחום זה - רק היא המקצועית והאחרים לא.

גם הקביעה שלה ש"אישור המתווה היה הליך לא תקין" היא מוזרה. רגולטור לא אמור לחלק ציונים ל"תהליכים" שנראים לו או לא, אלא רגולטור אמור בעיקר לבצע מדיניות - הבעת דעות לכאן או לכאן היא בסדר, אבל בסופו של דבר מי שמקבל את ההחלטה הוא הדרג הנבחר ולא הדרג שלא נבחר מעולם. אני רק רוצה לדמיין מה היה קורה לו פקיד במשרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה, בכיר ככל שיהיה, היה אומר שתהליך מסוים במשרד שעמדה בראשו פרקש־הכהן "לא היה תקין".

אני בטוח שגברת פרקש־הכהן הייתה קוראת לו, נוזפת בו ואולי אף עורכת לו שימוע. וזה מספר את סיפורה של אחת הבעיות במשק הישראלי: השתלטות המשפטנים על העולם הכלכלי בישראל. משפטנים בהשכלתם, ללא השכלה כלכלית־פיננסית רחבה, מטפסים בסולם הדרגות והופכים לרגולטורים בכירים במשק.

5. ברמה הכללית יותר משקפת ההתנהלות של פרקש־הכהן ושל דוידה לחמן־מסר את העיוות של הדמוקרטיה. דמוקרטיה אינה יכולה להיות שמירה בכל מחיר על "עצמאות" הפקידים, כי אחרת ה"עצמאות" הזאת תהפוך במקרים רבים לעריצות, למשיחיות ולפנאטיות (וגם לאג'נדות פוליטיות, למרבה הצער), המנווטות יחדיו על ידי עיתונאים שהופכים את הפקידים לשבויים שלהם ביחסי תן וקח: "אנחנו נספק לך מאמרים מחמיאים ומלטפים על פעולותיך הנשגבות למען הציבור, ואתה תקדם את האג'נדות הפרטיות שלנו".

אולי צריך להזכיר לכולם שפקידים, עיתונאים ותנועות בעלי שמות מפוצצים על דמוקרטיה אינם אלה שנבחרים בקלפי ואינם הריבון במדינת ישראל. ממשלת ישראל היא הריבון, ואפשר להחליף אותה מדי תקופה, קצרה או ארוכה, כפי שלמדנו בחיים הפוליטיים בישראל. לכל המעגל שמסביב לממשלה יש משקל חשוב בביקורת על השלטון ובחשיפת שחיתויות, בין היתר של פוליטיקאים, אבל לא בהתוויית מדיניות, בין שפוליטית ובין שכלכלית.