אחרי השיעור שקיבלנו בצניעות בתקופת הקורונה, חזרו השמחות להיראות כמפגני כוח וראווה. לא רק של החוגגים, אלא גם של האורחים.

לא תפילה לשלום החתן והכלה, ביחד ובנפרד. לא איחולים כנים להצלחה בסבב ב' שלהם, רגע לפני שהם קושרים את גורלם זה בזה. אפילו לא דיבור על הבחירה לערוך את מסיבת החתונה על אי קטן, שפרט לחברת הקייטרינג היוקרתית וההפקה רגל אדם כמעט שלא דרכה בו. הדיון התמקד בשאלה כמה לשים במעטפה.

"אנחנו נשים לפחות 3,000. הם הלכו על הפקה ומנות יקרות מאוד", אמרה אחת החברות. אחרת אמרה שממעל מרחפים יחסים עסקיים והיא צריכה לשדר עוצמה, כך שהיא מוכרחה לתת סכום הרבה יותר מכובד. "חבל שבביט מגבילים את הסכום", אמרה והתנחמה: "מזל שהם השאירו את מספר חשבון הבנק בהזמנה".

אני לא יודעת איך קרה שמה שחשבנו שעזב את העולם חזר בגדול, והשמחות שוב מסתמנות כמפגני כוח וראווה. לא רק של החוגגים, אלא גם של האורחים שמרגישים שעליהם ליישר קו עם גובה ההשקעה באירוע. "תסלחו לי", אמר אחד נוסף, "אנחנו באמת צריכים לתת פייט לחשבונות הבנק של החתן והכלה? הם הרי מפורקים בכסף. למה אני צריך לפצות אותם על הבחירה שלהם לערוך אירוע יקר? מה רע במתנה?". שתיקה השתררה.

"כן? שאל אחד אחר, "ותתבזה כמוה?". כמוה, כלומר כמוני, ביום שבו יצאתי בפרץ יצירתיות למסע קניות מפנק לכבוד אירוע ברית מילה. קניתי מתנה שימושית לתינוק, מתנה לאחותו הגדולה וגם לאמא. השקעתי מחשבה, אהבה, זמן וגם די הרבה כסף. הגעתי לגן האירועים בחיוך גדול של סיפוק, אבל ככל שנקפו הדקות הוא הלך וגווע. רחמים. אלה בוודאות היו מבטים של רחמים. בכל גן האירועים לא נמצאה תיבת מתנות. "את מתכוונת לתיבה של המעטפות?", שאלה אותי המארחת. "לא של המעטפות. של המתנות", אמרתי במבוכה. "תעזור לה", הבליעה המילניאלית חיוך של מי שקלטה את סנטה קלאוס תקוע בארובה ומנסה להיחלץ ממנה עם המתנות שלו.

באמת האמנתי שהקורונה חוללה פה שינוי ולרגעים היה נדמה שזה אכן קרה. תקופה ארוכה שמעתי על התגייסויות של חברות וחברים להפקת מסיבות חתונה ואירועים מצומצמים. האירועים העצומים, אלה עם היונים, הסוסים, מפגני פסנתרי הכנף עם כלת בת המצווה רכובה עליהם, נעצרו לזמן מה ונדדו בחלקם לבתים. אני לא מתכוונת לאחוזות רחבות ידיים, אלא לדירות עירוניות.

גם הקהילתיות קיבלה פנים אחרות: פגשתי זוגות שהנחו את אורחיהם להימנע ממתנות ולהעביר תרומה לעמותה שקרובה ללבם. אחרים העבירו רשימה של דברים שהיו שמחים לקבל, יד שנייה במצב טוב. אירועים מסוימים זרקו אותי ליישוב הישן עם תיאוריו של יעקב יהושע בספרו "הבית והרחוב". נהגו אז להביא לבני הזוג חפץ שהוא בר שימוש כגון: מכתש, נפה, קדירת חרס וכיוצא באלה. ואת המתנה לא הגישו בסתר, אלא הכריזו עליה קבל עם ועדה בריקוד ובשיר. "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּו". לא כיסו. לבו. האם ייתכן שהשיעור שקיבלנו בצניעות ובטעם טוב היה ארעי והקפיטליזם שחיבקנו, שחדר כל כך עמוק לספירה הפרטית, חזק יותר מהכל?

אברהם אבינו נתן מתנות לבני הפילגשים. הענקת מתנות הייתה חלק ממערכת היחסים הדיפלומטיים המקובלים בין שליטי העולם הקדום, ובני המעמדות הנמוכים נתנו לשליטים חפצים יקרי ערך כחלק מדרישתם או כמסים.

ב"מסה על המתנה" של האנתרופולוג מרסל מוס משנת 1924, שעסקה ביחסי הגומלין החומריים בין בני האדם, מוס הניח כי מתנה היא מאבני היסוד האנושיות שעליהן בנויות החברויות שלנו. מתנה היא צלמו של המעניק, טען. לרכוש של אדם יש כוח מאגי, לא פחות, ולכן מתנה אינה רק חפץ. חוץ מזה, אין נתינה ללא נתינה בתמורה שמשקפת את ערכה. מוס, אם הבנתי נכון, אומר דבר נוסף: מתנה יקרה לעולם אינה באמת נדיבה. מתנה אף פעם לא תעמוד בפני עצמה, כי היא נושאת בתוכה שלוש חובות: לתת, לקבל ולהחזיר. לכמה מאיתנו יש טבלאות אקסל מאירועים שמתעדות את מה שהם קיבלו? כמה מאיתנו מרגישים מתחת לפני השטח שהם משועבדים לחוזה שלא נפרע?

אני כותבת את הטור הזה בזמן שמציץ עליי זוג יונים עשויות כסף, פרי יצירתה של אומנית צעירה. את היונים האלה קיבלנו לחתונה והן מונחות על הפסנתר שקיבלתי גם אותו במתנה. לא משנה עד כמה עבה הייתה המעטפה עם הכסף או כמה כלכלת הרגשות השתלטה על העולם שלנו, אותן אני זוכרת בלי טבלת אקסל. תקראו לי מיושנת, אבל במתנות האלה הייתה תשומת לב, וזו לטעמי נדיבות אמיתית.

  בדק בית:

"אמת או חובה", שנושא את שם משחק המעגל הספונטני הזכור לטוב, מגיע בגרסה חדשה ומתוכננת. בבקבוק עם תחתית לפתיחה חוזרת מחכות 40 כרטיסיות שבכל אחת מהן שני חלקים: משימת "חובה" משעשעת ("צחק את הצחוק הכי מרושע") ושאלה להעמקת ההיכרות ("מה הדבר הכי מביך שההורים שלך תפסו אותך עושה?"). אנחנו הלכנו על המשחק שמתרכז בנושא המשפחה, וגילינו כמה דברים חדשים ומעניינים.

שתי הערות בונות עלו במהלך המשחק: הבנות בחבורה שאלו למה ההוראות כתובות בלשון זכר, ועלתה שאלה נוספת - למה הבקבוק לא עשוי חומר ממוחזר. אמת.  

"אמת או חובה? משפוחה", מבית הפרה הסגולה והקובייה, ל־3 משתתפות/ים ומעלה, מגיל 7. 39 שקלים. להשיג בחנויות.

אמת או חובה (צילום: רנה יוגבת)אמת או חובה (צילום: רנה יוגבת)

המלצת תרבות:

זומו הוא מוזיאון אומנות פרי יוצרות ויוצרים, אנשי חינוך ומפיקים עצמאיים, שנודדים איתו ברחבי ישראל עם תערוכות ענק מתחלפות. אחרי ערים שונות הגיע תור נהריה עם תערוכה בחללי מפעל זוגלובק שפונה לאחרונה, וכעת מוצגות בו כ־50 עבודות אומנות חדשות מבוססות קהילה. מדי יום בשעה 16:30 יתקיימו סיורים וסדנאות לכל המשפחה, הצגות לילדים כמו "האביב של חפרפר" של המדיטק, "האגדה על השיח הקטן" בביצוע תיאטרון הבובות של ניקי, הפעלות ספורט, תהלוכה עם תזמורת ועוד.

זומו, א'־ה' 08:00־20:00; ו' 08:00־16:00, שבתות וחגים: 10:00־16:00. שדרות הגעתון 8, נהריה. הכניסה חופשית.

מוזיאון זומו (צילום: יאיר מיוחס)מוזיאון זומו (צילום: יאיר מיוחס)