לשיטתם, הודעת נתניהו באה כמענה טקטי הולם לתחנוני ראשי מפלגות הימין בקואליציה כלפי מי מחבריהם האומרים נואש מסיכויה של הממשלה לשרוד, לאמור: בואו נחזיק מעמד עד ספטמבר, שזהו המועד שבו נתניהו יחתום על עסקה, ואז יעלה בידינו להרחיב את הקואליציה. ואכן, ללא עסקת טיעון בקצה המנהרה, הסיכוי של הקואליציה לצלוח את מושב הקיץ – קלוש.
בחירת מקום ההודעה שנועדה לסלול את הדרך להקמת ממשלה בראשות הליכוד בכנסת הנוכחית או להקדמת הבחירות לא הייתה מקרית. בית ז'בוטינסקי הוא ביתה בן 14 הקומות של הליכוד. הוא ממחיש את היות הליכוד מפלגה של ממש, עם עור, גידים ושורשים, שבוחרת את מנהיגיה בקלפי, להבדיל מהמפלגות הווירטואליות שמקימים לעצמם מנהיגים בקואליציה, וממנים את עצמם ואת שלוחיהם בכנסת.
הבעיה היא שמי ששם את האצבע על הפלת הממשלה כמניע המרכזי לוויתור על עסקת הטיעון, מעריך את הפוליטיקה קצת ביתר. כי עם כל חשיבות המשחק הפוליטי, ההכרעה אם ללכת לעסקה שבה אתה מודה בעבירה שלשיטתך לא היה צריך להגיש כתב אישום בגינה - היא הכרעה אישית קשה כשאול: מצד אחד הפיתוי לסיים את הסיוט ולהיפטר מהעננה מעכירת השלווה שתרבוץ מעל ראשך עוד שנים רבות, ומנגד המחויבות לציבור. הפרשנים, ברוב שטחיותם וגם ברוב השטחיות שהם מייחסים לנתניהו, מחמיצים לגמרי את המשקל העצום שראש הממשלה לשעבר מעניק לציבור ולעמדותיו.
אם יש מי שנתניהו לעולם ובשום תנאי לא יוליך שולל, אלה הם המיליונים ששומרים לו אמונים ורוצים בשובו לראשות הממשלה. החשש הגדול שלו הוא שהם יראו בעסקת טיעון שתוציא אותו מהפוליטיקה עוולה שהוא נתן לה יד במקום להילחם בה, ברוח אמרת הפרישה הבלתי נשכחת של מנחם בגין: "איני יכול יותר". אלא שבגין באמת חש שכוחותיו נטשו אותו. זה ממש לא המקרה של נתניהו.
אי אפשר להתעלם גם מהתחושה - שהייתה קיימת עוד לפני הקריסה הטוטאלית שלשום - שהחקירה הנגדית של שלמה פילבר מקעקעת את מה שנותר מ"העבירה החמורה מסוג פשע" האחרונה שנותרה מכל האישומים נגד ראש הממשלה לשעבר. אבל אפילו נתניהו לא צפה ביום ראשון, כשהודיע כי לא ילך לעסקת טיעון, את קריסתה המוחלטת של עדות פילבר, שבלעדיה לא היה נולד תיק 4000.
התרעות פיקוד העורף