שבוע שעבר ראיתי את העתיד, ואני לא משוכנע שאני רוצה להיות חלק ממנו. לא שמישהו שואל אותי, כמובן. כדי להגיע אליו לא נדרשתי למכונת זמן, או לסיבוב במכונית הדלוריאן של ד"ר אמט בראון, רק לטוס ללונדון לחופשה משפחתית. כמה ימים בעיר המטורפת הזאת, שנמצאת במצב צבירה טכנולוגי מתקדם בהרבה מאיתנו, הספיקו כדי להבין את התמונה.

העולם הולך והופך לדיגיטלי, וממש פולט מתוכו בחורים אנלוגיים כמוני (או כמו אלון אולארצ'יק). זה מתחיל בכך שבמרבית החנויות כבר לא מקבלים מזומן, רק כרטיס אשראי. אם תרצו למחות על העניין, תצטרכו לעשות זאת במייל, או בצ'אט, או בהשד יודע באיזה עוד פורמט, כי בחלק ניכר מהחנויות כבר אין מוכרים אנושיים.

בסופרמרקטים הגדולים הדרך היחידה לקנות היא בקופות ממוחשבות, באמצעות ברקוד, לפחות בשעות המאוחרות שבהן פקדנו אותם. וגם ברשתות אופנה מרכזיות, ברובן המוחלט של הקופות הסורק החליף את האדם. אפילו במערכת האינסופית של הרכבת התחתית, לבה הפועם של העיר, תתקשו למצוא קופאים אנושיים. המענה היחידי שתקבלו יהיה ההסברים הכתובים בקופות הממוחשבות.

ברמת היעילות זה עובד יופי, לפחות ברוב המקרים. אין כמעט תורים, וכל הליך הקנייה פשוט בהרבה (רק לחשוב שלא לפני המון שנים עוד נדרשנו להציג דרכון בכל עת שבה ביצענו עסקת אשראי בחו"ל). אבל, יש לא מעט אבל־ים. קודם כל, המציאות הזו חוצה באופן חד - ולפרקים כמעט אכזרי - בין דורות.

הבן שלי, בן 14 וחצי, הסתובב בכרך הענקי בחופשיות מוחלטת, ניווט בעצמו (הודות לגוגל, כמובן), קנה בחנויות וריחף במבוכי הרכבת התחתית כאילו נולד שם. מאידך, ההורים שלי שיחיו - אנשים שטיילו שנים ארוכות בעולם - מצאו את עצמם פתאום מובלים בעקבות הנכד שלהם. לא פעם בחוסר אונים. וזו לא תופעה שפוקדת רק תיירים, כמובן. גם בחיי היומיום השינויים הטכנולוגיים מותירים את המבוגרים מאחור, באופן דרמטי יותר ממה שקרה בדורות הקודמים.

אפשר לטעון שזהו מחיר הכרחי, שיסתיים ברגע שבו הדורות יתחלפו. אבל הבעיה עמוקה בהרבה. קודם כל, היעילות הזו שאני מדבר עליה באה על חשבון החלשים. אלה שמתקשים לעמוד בקצב, שנקבע עבורם מראש בידי מערכות ענק שמקדשות רק מספרים. אלה שזקוקים לפנים אנושיות, שיסייעו להם בשעה שהם נדרסים בידי המון נטול פנים. אפשר כבר לזהות אותם בקלות ברחבי העיר, עומדים נבוכים למול המסך, כשמאחוריהם תור ארוך של אנשים עצבניים שרואים בהם לא יותר ממטרד.

במובן מסוים, מדובר בכולנו. דמיינו חיים שבהם את כל הפעולות היומיומיות של קנייה במכולת, קבלת שירות או הזמנה בבית קפה תעשו מול מסך דיגיטלי. אין ספק, זה יכול לחסוך זמן. תודה לאל, למשל, על סיום הצורך לחכות בתור בבנק. אבל זה גם מדכא. ומנוכר. ומוציא מהחיים חלק ניכר מהטעם הייחודי שלהם. וכן, מיומנים ככל שתהיו בטכנולוגיה גם יכול להביא אתכם לסיטואציות מתסכלות שבהן תיאלצו להתעמת עם בוט. זה קורה כבר על בסיס יומי, בכל מוקד שירות.

בעיה אחרת שמתעוררת כאן היא שהמציאות הופכת להרבה פחות גמישה, וחשופה לבלת"מים. מה קורה בזמן הפסקת חשמל, או נפילת האינטרנט, למשל? אנחנו הרי הולכים ומאבדים חלק ניכר מהיכולות שלנו, כמו יכולת הניווט. וברגע שאין בני אדם ממשיים שמעורבים בתהליך, גם יכולת האלתור קטנה בהרבה.

אבל השינוי הכי מרחיק לכת, באותו עולם דיגיטלי ויעיל לתפארת שמתהווה מול עינינו, הוא בשוק העבודה. כל מיני תחזיות, שנראו תמיד אוטופיות ומשויכות לתחום המדע הבדיוני, על היעלמותם של מקצועות שלמים לטובת המכונות, הולכות ומתממשות כבר בהווה. ומדובר בתהליך חד־סטרי שבסופו - הלא רחוק - לחלקנו הגדול כבר לא תהיה עבודה, לפחות לא במתכונתה המסורתית. ממה אנשים יתפרנסו, מה הם יעשו בזמנם הפנוי שיגדל ללא שיעור, ואילו מהפכות וסערות השינויים האלה ייצרו בעולם, כנראה שכבר לא אחיה כדי לראות. אני מודה שזה לא מצער אותי. 

על הסכין

1. התמונות המבישות של הכאת המשתתפים בהלווייתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה צריכות להזכיר לכולנו שכיבוש ומוסר לא יכולים לעבוד יחד. אפשר לטעון שהפלסטינים הביאו את זה על עצמם, שאין פרטנר, שמדובר בנחלת אבות - הכל חלק מדיון לגיטימי. אבל כזה שצריך להביא בחשבון גם את המחיר של שליטה בכוח בעם אחר.

2. שיטת הבחירה של הנציג והשיר הישראלי לאירוויזיון פשטה את הרגל. החיבור בין מבצע ושיר שלא הוא בחר בו הוא כפוי ומלאכותי. וההסתמכות האוטומטית על זוכה טרי של תוכנית ריאליטי מיצתה את עצמה. יש כל כך הרבה אומנים ישראלים שהיו יכולים להשאיר חותם באירוויזיון (תחשבו למשל על מארינה מקסימיליאן). למה לא להשתמש בהם?

3. "42 ימים באפלה" (נטפליקס) היא סדרת מתח צ'יליאנית, בהשראת מקרה אמיתי. אישה יוצאת לחיפוש אינטנסיבי אחרי אחותה הנעדרת, על רקע גלי שמועות וחקירה משטרתית כושלת. הסדרה עצמה יעילה ומעניינת, והבונוס הוא הנופים של אזור האגמים בדרום צ'ילה, שלא ראיתי מאז הטיול הגדול של אחרי הצבא בדרום אמריקה.