דווקא באותו היום לא הגיע העיתון. זה היה מוזר. הייתי אז בן 10, והעיתון היה אחד הדברים הכי קבועים שיש בחיי. כבר קרה כמה פעמים שהאוטובוס של בית הספר לא הגיע. גם הגנן שהגיע לטפל בגינה פעם בחודש לא הגיע כמה פעמים. אפילו קבוצת הכדורסל של מושב אחווה לא הגיעה פעם אחת למשחק מולנו בליגה של המועצה האזורית.

היא ספגה הפסד טכני כמובן. אבל העיתון, עד לאותו היום לא קרה דבר כזה שהוא לא הגיע. זה היה מאוד מוזר, ומה שהיה עוד יותר מוזר היה הדרך שבה אמא שלי השיבה לאחר ששאלתי אותה למה העיתון לא הגיע. משהו בדרך שבה היא ענתה נראה לי חשוד. אחר כך, כשהיא הודיעה לי שהיום אני לא אלך לבית הספר, היה לי עוד יותר ברור שמשהו קורה. בצהריים הגיע הרגע והיא ניגשה אליי ובידה העיתון. היא התיישבה לידי והגישה לי אותו. על הדף הראשון של העיתון התנוססה כותרת ראשית באדום שאמרה ש״אסי דיין נעצר בחשד להחזקת סמים אסורים״.

האמת היא שאני לא ממש זוכר איך היא הסבירה לי את זה ומה היא אמרה. מה שאני כן זוכר זה שכשהגעתי לבית הספר ביום המחרת המורה פנתה לכל התלמידים בכיתה ואמרה שיש ילדים שההורים שלהם ידועים ולפעמים שומעים עליהם כל מיני דברים וגם לילדים כאלה - שההורים שלהם ידועים - לא תמיד קל עם הדברים שההורים שלהם עושים וצריך להיות נחמדים אליהם ולהבין שהם לא מה שההורים שלהם. משהו כזה.

זה לא שינה כל כך לעודד ולשחר, שאיך שנשמע צלצול ההפסקה ניגשו אליי ואמרו לי ״אבא שלך מסומם״. הם חזרו על זה שוב ושוב ושוב. אני רצתי לקצה המסדרון ובכיתי. הייתי בן 10, ובגיל הזה ילדים כבר לא בוכים בדרך כלל. מי שבוכה נחשב לתינוק מפונק. אך לא יכולתי לעצור את הדמעות ואת תחושת המחנק שהתגלגלה לי בגרון ולא הרפתה. מאז אני פותח כל יום את העיתון בחשש.

״זה לא מגיע לילדים שלי, בגלל זה אני פה״, כך הצהיר ג׳וני דפ בפתיחת המשפט שלו נגד אשתו לשעבר, אמבר הרד, שהוציאה - לטענתו - את דיבתו וגרמה לחורבן הקריירה שלו ולהפסדים בגובה של 50 מיליון דולר. ״לא מגיע לילדים שלי״, הוא המשיך להגיד לאחר שעלה על דוכן העדים לראשונה, ״שילדים בבית הספר יגידו להם דברים לא נכונים על אבא שלהם. ילדים יכולים להיות אכזריים״.

״אתה צריך להבין״, אמרה לי אורטל עמר בתוכנית הרדיו שלנו (אם כבר, אז אלך על פרסום גלוי ובלתי מתפשר ואכריז שהתוכנית החדשה משודרת כל יום בין 18:00 ל־20:00 ב״רדיו לב המדינה״), ״בן־אל (תבורי, בן הזוג שלה לשעבר ואבי בנה) לא רוצה שהפרצוף של הילד שלנו יהיה חשוף לכולם, והוא לא מסכים שאפרסם באינסטגרם תמונות שלו, אז אני מעלה רק תמונות שלו מהגב״.

״והוא אמר לך למה בדיוק הוא לא רוצה?״. ״כן״, היא השיבה, ״הוא אומר שהוא גדל עם אבא מפורסם וזה לא תמיד היה לו כיף והוא לא רוצה שזה יקרה גם לבן שלו״.

הבטתי בה ואמרתי לה שאני דווקא רוב הזמן נהניתי מזה שיש לי אבא מפורסם והאמת היא שזה שדרג אותי חברתית ועזר לי מאוד בתחום הצעת החברות לילדות בכיתה בעת ששיחקנו ״כרית האהבה״. מאוחר יותר, כשהייתי בחטיבת הביניים, בן דוד שני שלי, אביב גפן, הפך לאלוהים ולתאורן הראשי של ״ילדי אור הירח״, וזה בכלל כבר סידר לי המון אינטראקציות עם בנות. לדעתי אני יכול לרשום לזכותו של בן דודי אביב כמה שעות טובות של מזמוזים עם בנות שונות לאורך שנות ה־90. אולי אפילו יותר מכמה שעות. כשכולם בכיתה שרו ״עכשיו מעונן״, אני ידעתי שדווקא הולך להיות מאוד בהיר אצלי בחיים.

ביציאה מהאולפן לאחר שידור התוכנית, בעת שהלכתי לחניון שבו חיכה לי הרכב, נזכרתי באותו יום שבו העיתון לא הגיע. חשבתי לעצמי שלאורך כל השנים אני מאשים את העיתונים - בדיוק כמו דפ, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בן־אל תבורי, אבל בעצם אולי הבן אדם שצריך להאשים אותו באמת הוא אבא שלי, הוא זה שעשה את הדברים, העיתון רק דיווח. ואותו דבר אפשר להגיד על דפ ושוב להבדיל כמובן (לא אותו מקרה בכלל) גם לתבורי - שאולי שווה להתעסק פחות ב״עיתונות רודפת הכותרות והצהוב״ ופשוט לדאוג שלא יהיה לעיתונות האכזרית מה לדווח וכך לחסוך מהילדים שלהם ימים לא נעימים בבית הספר.

כמובן שזו אמירה קצת פופוליסטית, בדיוק כמו שלהאשים את העיתונות בלבד זה משהו מתחום הפופוליזם, ושמה שנכון נמצא איפשהו באמצע, בטווח שבין האמירות הפופוליסטיות. ואולי בעצם אין נכון או לא נכון בדבר הזה. אולי פשוט אנחנו חיים בעולם מאוד משונה שמאדיר ומפיל, מרומם ומפיל, אנשים מפורסמים, וזה פשוט חלק מהמשחק. אולי מה שצריך זה לחוקק חוק שמונע מאנשים מפורסמים להביא ילדים לעולם?

כשנכנסתי לאוטו והתנעתי, חשבתי לעצמי שזה מעניין שכיום אני עוסק בעיתונות. מה זה אומר עליי מבחינה פסיכולוגית ופסיכואנליטית? לא בטוח שאני יודע להגיד בוודאות, אבל ברור לי שהקו הנמתח בין אותו היום כשהייתי בן 10 והעיתון לא הגיע, לאותו היום, בגיל 21, שבו התחלתי לכתוב בעיתון, הוא לא מקרי. אולי זו הדרך שלי להתמודד עם הטראומה? אולי פשוט תמיד הרגשתי שאני שייך לעיתון, ששם מקומי, שזהו המגרש הביתי שלי?

לפני כמה חודשים הבן הרגיש והפיקח שלי בן ה־8 ניגש אליי ואמר לי: ״אבא, אני מעדיף שבפעם הבאה שאתה מדבר עליי בטלוויזיה תשאל אותי קודם מה אני רוצה שתגיד ומה לא״. ״מה זאת אומרת? מה אתה רוצה שאני אגיד?״.

״תגיד שארד דיין מכיתה ב׳1 בבית הספר נעמי שמר בתל אביב הוא הילד הכי טוב בכדורסל ושהוא ניצח את כל הילדים בכיתה שלו בתחרות קליעת שלשות״. ובכן, שמעתם? ארד דיין מ־ב׳1 הוא הילד הכי טוב בכדורסל והוא ניצח את כולם בתחרות של קליעת שלשות בכיתה. אני מקווה שזה ברור לכם. 