על הכביש מוטל משהו ואני נדרכת. אנחת רווחה מגיעה כשמתגלה שזו סתם שקית מפונצ'רת. אם מתברר שהמשהו הוא בעל חיים דרוס ששוכב ללא ניע, המועקה מתגברת. כמה מטרים לפני כן אני מסיטה את המבט ועוצמת את העיניים. מותר לי, הרי אני לא הנהגת.
בהתחלה, כשהוא עדיין נראה כמו משהו עם ישות, לנהגים לא נעים ככה לגהץ אותו והם מעדיפים לעקוף את האומלל. אם זה לא כביש מהיר, יחידי סגולה עוצרים. למי יש זמן בעולם הזה לקחת בעל חיים דרוס לווטרינר. הרי ידוע לכל שביקורים אצל וטרינר כרוכים בתעריפים בשמיים ובדרך כלל מסתכמים בנזק כספי כבד. אחר כך, ככל שהדבר הזה שמוטל על הכביש מאבד מצורתו, המכוניות ממשיכות בשעטתן.


בשונה ממה שאפשר להסיק, טור אישי זה אינו עוסק בבעלי חיים דרוסים, אלא על בעלי חיים בכלל ועל העובדה שהם נעדרי צלם בעיני בני אדם רבים מדי. בשבוע שעבר, למשל, הרחובות שלנו התרוקנו מחתולים. אחרי כמה ימים נפוצה השמועה שמישהו זרה רעל. מיהו המישהו ובאיזו זכות בכלל החליט לעשות מעשה וליטול את חייו של יצור אחר? שאלה טובה. זה לא מפליא אותי, כי אולי מדובר בחלק מתהליך רחב בהרבה, שבמסגרתו יותר מדי בני אדם הפסיקו לראות ביצורים חיים אחרים בעלי נשמה.


מאחורי חלק מהמקרים עומדים זדון ורוע, אבל לפעמים, כידוע, דווקא הסטת המבט היא שיוצרת עוולות גדולים. לא מזמן שמעתי מאדון אחד שקנה לכבוד יום ההולדת של הילדה כלב דמוי גזע. הוא דיבר על הגור בחיבה גדולה ובאותה נשימה אמר שהפרווה שלו מתאימה למזנון עץ המייפל החדש בסלון שלה. "ככה גם אשתי מרוצה וגם הילדה מסתובבת איתו בגאווה כאילו זה אייפון חדש!". רוב הסיכויים שהגור שקנו בכמה אלפי דולרים הוא תוצאה של הרבעה ומכירת כלבים.


"מטחנות גורים" (Puppy mill), זהו שמה של תעשייה שלמה שמגלגלת מיליוני שקלים בשנה, ורוחשת במחסנים ובמקומות מלאים בכלובים מזוהמים ונסתרים מעיני הציבור. הוא עצמו, סביר להניח, לא נחשף בזמן הקנייה אל מקום החזקתו. ברוב המטחנות מוחזק מספר גדול של אימהות וכמה זכרים להרבעה בכלובים צפופים ומזוהמים בצרכים, לפעמים בלי חשיפה לאור יום. האימהות מורבעות פעמיים בשנה ורוב הזמן נמצאות במצב גופני ירוד. ככה זה כשההרבעות מתבצעות בתכיפות, לפעמים גם בין בני משפחה, מה שגורם לתחלואה גבוהה בקרב כלבים אלה ולפגמים גנטיים קשים. העיקר שיש לילדה כלב ננסי עם כריות אוויר.


קל להסיט את המבט ולא להתמקד בעובדה שיש ערים שמחלקות קנסות על האכלת חתולים. קל גם להתעלם מהבהלה של הכלבה של בעל המכבסה, למשל, זו שצמודה אליו כמו איבר נוסף. שמעתי את אחת הלקוחות מציינת בחיוך שהכלבה חמודה, אבל נודניקית. "היא לא", הסביר בעלבון בעל המכבסה שאימץ אותה מאחת העמותות אחרי שחולצה מכנופייה שהתעללה בה, "היא פשוט מפחדת". אחר כך סיפר שנחטפה כשהייתה גורה ונמצאה יחד עם עוד כלבים במצב שלא העין ולא הדעת סובלות.


על גל חטיפות הכלבים לצורכי קרבות מאולתרים להנאת הצופים, שמהמרים מי מהכלבים יישחט ראשון, מה בכלל יש להוסיף. בירושלים עירי כבר יודעים לא לשחרר את החתול לשוטט בחוץ, שמא ייתקל בחטיף טבול ברעל ולא ללכת על ציר הרכבת או ליד כביש עם הכלב או הכלבה. מבט אחד הצדה לשבריר שנייה - והם עלולים להיעלם.

טרם יבש הדיו בתיקון שהציעו ח"כ משה גפני וח"כ אורי מקלב ל"חוק הסדרת הפיקוח על כלבים": השניים, למקרה שהספקנו לשכוח, הציעו להטיל אגרה סביבתית על מי שמגדל בביתו כלב אחד או יותר. 3,500 שקלים על כלב ראשון, אגרה שנתית של 7,000 שקלים על כל כלב נוסף. האגרה הסביבתית, הם מציעים, תועבר לקרן ייעודית שתפעל תחת משרד החקלאות ותשמש לקידום הטיפול בחיות הרחוב.
החלק השני של ההצעה הוא חלק מתבקש. הגיע הזמן לקרן כזאת. בחלק הראשון, כמה מצער, בין שכאקט של מחאה במטרה לטלטל ובין שסתם אקט שיעזור להם להעביר את הזמן, מסתתרת התפיסה שלפיה בעלי חיים הם לא חלק מהבריאה. הם נטל או כלי ציני בידי האדם.


כשרבי יהודה הנשיא, כך מספר התלמוד הבבלי, לא ריחם על עגל שיועד לשחיטה, התגובה מהשמיים לא איחרה לבוא והוא נענש. הייסורים שנגזרו עליו חלפו רק כאשר למד לכבד בעלי חיים וגילה רחמים כלפי גורי חולדות ששפחתו רצתה להשליך. אני לא בעד ייסורים. אני כן בעד שכל אדם וכל אישה יכהנו כנשיאים של חמלה כלפי יצורים חיים אחר. 

 קריאה ראשונה

לא קל להיות חולד. הוא עיוור, חי מתחת לפני האדמה ונחשב לאורח לא קרוא בדרך כלל כי הוא מזיק לצמחייה. בספרות הוא מעט יותר פופולרי וזכה לספרים כמו "על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש" מאת וולף ארלברוך וורנר הולצווארת; "חולד והגוזל" מאת מרג'ורי ניומן; וכמובן חולד, גיבור סדרת ספריו של ג'ונתן אמט ("להוריד את הירח", "אין כמו בבית" וכולי). ב"חולד מחפש חבר", חולד מרגיש יום אחד שהקרקע נשמטת. לא מתחת לרגליו, אלא על ראשו. השינוי מותיר אותו חסר אונים והוא נאלץ לצאת החוצה ולפגוש אור יום. גם הלילה מחוץ למחילה המוכרת אינו מקל על הזרות והפחד, והנה מגיעה ההצלה ממקור בלתי צפוי: זאב רדוף ומבוהל. השניים חוברים זה לזה ונרקמת ביניהם חברות המבוססת על היותם משענת הדדית וגורמים המשלימים זה את זה. האיורים הנפלאים והעלילה נוגעים במצב של בדידות המופרת בהפתעה, ובלבד שתהיה פתיחות.  
"חולד מחפש חבר" מאת ננסי ארמו, הוצאת תכלת. 76 שקלים

חולד מחפש חבר (צילום: בני גמזו)חולד מחפש חבר (צילום: בני גמזו)


  המלצת תרבות

גלגולים על גלגולים עבר החתול במגפיים מאז נכתבו קורותיו על ידי שארל פרו אי־אז בשלהי המאה ה־17, כולל תחנה אצל האחים גרים שאימצו אותו. תיאטרוני הילדים הפכו אותו לבן בית, ועכשיו הוא מגיע בגרסה חדשה למדיטק במחזה שכתב עידו ריקלין וביים רפי ניב. בקצרה: בנה העני של הטוחנת חולם על חיי נוחות ועושר, אבל סיכוייו קלושים עד שהחתול המתוחכם של המשפחה מחליט לתת לו כמה שיעורים על תושייה שתהפוך אותו לנסיך אמיתי. בדרך יש, בין השאר, מפגש עם נסיכה מפונקת, קוסם מרושע ותהייה על המשמעות האמיתית של להיות נסיך או נסיכה.
"החתול במגפיים", תיאטרון המדעטק.

החתול במגפיים (צילום: בני גם זו)החתול במגפיים (צילום: בני גם זו)