1. בקרוב מאוד, אם תשאלו אותי לשלומי, אענה לכם ולא בהפלצה מילולית "הרסו לי את הבית". כן, כן, אני בחרדה. ביום שלישי הגיע שמאי לדירתי הצנועה, שבה השקעתי הון עתק בשיפוצים. הוא בא כדי להעריך את הסכום שבו תשתתף החברה ההורסת ובונה בשכר דירה למקום שאליו אעבור לגור, רגע לפני שטרקטורים ומנופים יכתשו את בית ילדותי. הכלים יעקרו עצים שנטענו אנחנו, ילדי השכונה, לפני 70 שנה. במעשיהם הם יבריחו את הציפורים והחתולים שבהם אני צופה באהבה מדי יום, מאכיל אותם ולפעמים אפילו מוצא את עצמי מפטפט איתם בשפתם, אף על פי שאינני ד"ר דוליטל או טרזן.

אני מבוהל ומבולבל עד כדי אובדן עשתונות כשאני חושב שהריהוט ה"ענתיקה" - בעיקר ארונות הספרים שהיו של הוריי ועברו אליי - יפורק. אני במתח מכך שאיאלץ להיפרד מיותר מאלפיים ספרי קריאה, חלקם חתומים על ידי המחברים, ממאות ספרי קודש ומהפירושים לתנ"ך ולספר הזוהר. מה אקח איתי לאן שלא אלך, מה אעביר ולמי? אני לא מסוגל להשליך מאות ספרים לרחוב. בעיניי זה פשע.

אף פעם לא הייתי חרדתי. גם לא חשבתי שאצטרך עוד פעם בחיי לעבור דירה. אבל ניסיון ההתמודדות שלי נגד הפינוי־בינוי נכשל. מי יכול להם, לכרישי הנדל"ן שהורסים ובונים אלפי דירות?

נכנעתי. עכשיו צריך להילחם על התנאים. בסיפור מעורבים שמאים ועורכי דין, ולפי איך שאני חש, כנראה שאצטרך להכניס לתמונה גם רופאים.
בגדול, אני מרגיש שהפוליטיקאים הורסים לי את המדינה שבה נולדתי וכרישי הנדל"ן הורסים את הבית שבו גדלתי. שלא לדבר על הבריאות. לחץ הדם שלי מרקיע שחקים, ובדיקות הסוכר מחורבנות.

אני מוציא ממעמקי ארון הקיר עשרות קלסרים עם כתבות שלי מ"העולם הזה", "ידיעות אחרונות", "נוער 71", "מעריב", ועוד עיתונים שונים ומגוונים שבהם כתבתי או פרסמתי צילומים שלי.

בין הערימות של מעטפות הנייר החומות, אני מוצא בהפתעה פילמים ישנים שצילמתי. למזלי, לנדב רוזמן, עורך שעובד איתי ברדיו, יש תחביב או יותר נכון שיגעון, לפילמים, לסרטים ולעיתונים ישנים. הוא מעביר מהפילמים למחשב את מה שצילמתי, ואני נדהם לגלות חומרים שהייתי בטוח שאבדו לי.

רצה הגורל והייתי באזור. שריפה בבית צים, 1966 (צילום: נתן זהבי)רצה הגורל והייתי באזור. שריפה בבית צים, 1966 (צילום: נתן זהבי)


אחת ההפתעות היא סרטי צילום שצילמתי בשנת 1966, לפני 56 שנים. הייתי באותן שנים צלם העיתונות הצעיר ביותר בארץ. עבדתי בשבועון "העולם הזה" ועשיתי צילומים כפרילנסר לכל העיתונים האחרים. רצה הגורל והייתי באזור רוטשילד־אלנבי בתל אביב כאשר הבחנתי באש המיתמרת מאחד הבניינים באזור. רצתי למקום. הגעתי תוך שתי דקות וראיתי את בית צים עולה באש. יללות הסירנות מילאו את חלל האוויר, מכונות כיבוי של פעם עשו את דרכן למקום וגם ניידות משטרה, אמבולנסים וכעבור זמן קצר גם מסוק חילוץ של חיל האוויר הגיע והחל לחלץ אנשים ששהו בבניין הבוער.

בית צים, בניין המשרדים המפואר אשר תוכנן על ידי האדריכל דב כרמי, הפך למאכולת אש. צילמתי כמו מטורף את האנשים מנסים להימלט מהחלונות, את המסוק שהעלה ניצולים. צילמתי אנשים מבוהלים צועקים בהיסטריה. זו הייתה חוויה קשה.

רצה הגורל והייתי באזור. שריפה בבית צים, 1966 (צילום: נתן זהבי)רצה הגורל והייתי באזור. שריפה בבית צים, 1966 (צילום: נתן זהבי)


אדם בן 70 שניסה להימלט מהבניין הבוער בטיפוס על הצנרת החיצונית, נפל ונהרג. 67 אחרים נפצעו בדרגות פציעה שונות. בעת שפרצה האש, היו בבניין כ־500 גברים ונשים. באותם ימים הגדירו את השריפה כאחת הגדולות שהיו בארץ.

רצה הגורל והייתי באזור. שריפה בבית צים, 1966 (צילום: נתן זהבי)רצה הגורל והייתי באזור. שריפה בבית צים, 1966 (צילום: נתן זהבי)


אחרי שנים רבות, כשנשאל הצלם האגדי מיכה ברעם, חתן פרס ישראל לצילום, מיהם לדעתו עשרת צלמי העיתונות הטובים בארץ, הוא הכליל אותי ברשימה. מאוחר יותר, כאשר פגשתי אותו, שאלתי מדוע הכליל אותי ברשימה, כשיש צלמי עיתונות הרבה יותר טובים ממני. הוא ענה לי שזה בגלל הצילומים של השריפה בבית צים.

כמו אחרי כל אסון, הוקמו ועדות כדי להסיק מסקנות, איך אפשר למנוע אסונות כאלו בעתיד. בין השאר הוחלט שיש להתקין בביתו של מפקד שירות כיבוי אש טלפון. הבנתם? למפקד הכיבוי לא היה המצרך היוקרתי - טלפון בבית.

אני נזכר שלאורך השנים עבדתי לצד או מול צלמי עיתונות רבים. עוד בימים שבהם לא היו טלפונים סלולריים ולא היה צילום דיגיטלי. זו הייתה עבודה קשה סביב השעון בשטח, במעבדה וליד שולחן העריכה. העובדה שאני זוכר את שמותיהם ומראה פניהם, מפתיעה אותי. אני זוכר את דוד רובינגר, יגאל מן, נחום גוטמן, דן הדני, יוסי רוט, שלום ברטל, מיכה ברעם, אברהם ורד, אורי קוגן, אסף קוטין, אלכסנדר זיסקינד, לובה קנפר, מיקי קרצמן, ורדי כהנא, אבי הזאב, ראובן קסטרו, שאול גולן, צחי אוסטרובסקי, מיכה קירשנר, אלכס ליבק, והרשימה עוד ארוכה וסליחה ממי שכחתי. שיזכו להנציח תמונות מפוארות אלו שעדיין פעילים, ויהי זכרם ברוך של אלו שנפטרו.

2. בין התמונות ששכחתי מקיומן, מצאתי תמונות שצילמתי בכפר הנפלא של רפי נלסון בטאבה. הכפר הלך, רפי הלך, וגם דודו טופז, שנראה בתמונה כשהוא שוכב בשאנטי וקורא ספר בחוף, הלך.

הייתי עם דודו בתנועת הנוער העובד והלומד קן צפון. היינו שני ילדים שובבים. רקמנו חלומות על עתיד מזהיר. כבר אז דודו חלם על הבמה, אני חלמתי להיות שוער נבחרת ישראל בכדורגל או רובין הוד או טרזן מודרני. דודו הגשים את החלום שלו בגדול. אני הייתי עומד מאחורי השער של מיכאל "לופא" קדוש במגרש "גלי גיל" ואוסף כדורים. כדורגלן לא יצא ממני. הקטע היחידי שקירב אותי לטרזן הוא שבטיולים שאני עורך באפריקה, אני לא שוכח לשאוג את השאגה האדירה שלו בכל פעם שאני רואה אריות ופילים. אבל זה לא מזיז להם. ובעניין רובין הוד, ניסיתי קצת אבל כנראה לא כל כך הצליח לי.

חלם בגדול. דודו טופז בכפר של רפי נלסון (צילום: נתן זהבי)חלם בגדול. דודו טופז בכפר של רפי נלסון (צילום: נתן זהבי)

3. עוד תמונה שמצאתי שמתחברת קצת לימינו אנו, היא תמונת מפגינים מול שגרירות אמריקה ברחוב הירקון מימי המלחמה בווייטנאם. כיום, כשהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה נמשכת וגובה קורבנות, הרחוב הישראלי דומם. פה ושם ארגנו הפגנה עם מעט משתתפים, הרוסים לא ממהרים לסגת ואפילו מאיימים שיעלו מדרגה בלוחמה.

הציבור הישראלי מנומנם בכל מה שקשור להפגנות נגד עוולות שמתרחשות בעולם ובארץ. נראה אותו ברחוב כנראה רק כשמחיר הלחם יעלה 50 שקלים לכיכר ומחיר האבטיחים יהיה 50 שקלים לקילו.