הנה כמה מספרים שמתארים סיפור מאוד ברור: 30 עיתונאים נהרגו בזמן מילוי משימה מתחילת 2022, 17 מהם בנסיבות ברורות. חלקם הוזכרו בכותרת אחת או שתיים ב"ניו יורק טיימס", ורבים מהם לא הוזכרו כלל, גם אם נהרגו באוקראינה. החריג היה ברנט רנו, דוקומנטריסט אמריקאי שכתב עבור ה"ניו יורק טיימס", ולכן הוזכר בארבע כותרות בעיתון. אבל דווקא שירין אבו עאקלה, עיתונאית אל־ג'זירה, הוזכרה בלא פחות משמונה כותרות בעיתון, ואף אחד מאיתנו לא יתפלא אם בעתיד שמה יתנוסס בעוד.

אנחנו מתווכחים רבות בשאלות כמו האם ישראל הסבירה את עצמה כמו שצריך או לא, האם ישראל אשמה בסכסוך המתמשך או לא, האם המשטרה התנהגה בטיפשות או לא, ומי אחראי על "פיגוע הסברתי" כזה או אחר. אבל אנחנו ממעטים לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: מדוע דווקא שירין אבו עאקלה הפכה במותה לסלב עיתונאי בקנה מידה כזה? מדוע רק לגבי זהות היורה שפגע בה בשוגג נערכת חקירה מדוקדקת, ומדוע הלווייתה סוקרה בכזו אינטנסיביות?

קשה להגיד במה היא הייתה חשובה יותר מעיתונאים אחרים שקיפחו את חייהם במילוי תפקידם. אבל כשמחפשים בגוגל את השמות של רובם, מקבלים כמה עשרות אלפי תוצאות במקרה הטוב, בעוד חיפוש שמה של עיתונאית אל־ג'זירה המנוחה מעלה 27 מיליון תוצאות. אפשר לתהות אם זה נובע מקיומו של קהל מוסלמי ענק בעולם, או מרצון לרצות קהל קוראים פרו־פלסטיני (או שמא קהל אנטישמי במסווה כזה או אחר), אבל גם על כך קשה לענות תשובה ברורה. מה שברור מעל לכל ספק הוא שכרגע קיים פוקוס תקשורתי מוגזם ביותר על ישראל. בזה אנו צריכים להתמקד.

האיחוד האירופי מגדיר אנטישמיות כתפיסה של שנאה כלפי יהודים, קהילתם ומוסדותיהם, כמו גם ביקורת על מדינת ישראל ברמה שאינה פרופורציונלית לביקורת על מדינות אחרות. המקרה של אבו עאקלה הדגים באופן ברור את ביקורת היתר כלפי ישראל ואת סיקור היתר שלנו, שכן אחרת היחס כלפי אבו עאקלה לא היה שונה בהרבה מהיחס לעיתונאים אחרים שמצאו את מותם הטרגי בשטח.

כיסוי יתר

התפקיד שלנו הוא לצמצם משמעותית את הפוקוס המוגזם עלינו ועל הסכסוך. ביקורת זה בסדר, אובססיביות והיטפלות – לא. ביקורת לגיטימית על ישראל היא רק כזו שמתקיימת באותם היקפים לגבי מדינות ועמים אחרים. הסאבטקסט הברור של כיסוי היתר הוא שמעשיה של ישראל הם הגרועים ביותר בעולם, והמטרה שלנו היא להחזיר את הסיקור המוגזם לפרופורציות.

לאובססיביות שלילית כלפי מעשיו של אדם או של קבוצה יש השלכות. קל להיסחף עם תעמולה "צודקת" ובדרך לשכוח שה"צדק" הזה יכול להפוך בקלות לקמפיין של שנאה. מצד אחד אנחנו רואים בבירור איך התעמולה הלכאורה פרו־פלסטינית משרתת בסוף את ההגדרה של האנטישמיות, אבל מצד שני קצת מפספסים את ההשלכות של היסחפות קבוצות ישראלים לשנאה יוקדת כלפי קבוצות ישראלים אחרות.

השנאה הזו חרגה מגבולות הטעם הטוב כבר לפני שנים, אבל לאחרונה היא מביאה אותנו למחוזות הזויים ולתפיסות רדיקליות של "צדק" שאמור להצדיק כל התנהגות. רמת הניצול לרעה של חברי כנסת את מעמדם, למשל, הפכה בלתי נסבלת. כזו שפשוט אסור להכיל. אחרי שבוע שבו עופר כסיף הכה שוטר, ואחמד טיבי סייע לחשוד לברוח מהמשטרה, ושניהם סירבו אפילו להתנצל, די ברור שהם לא ראויים לחסינות.

עם כל הכבוד לזכות לבחור ולהיבחר, החסינות אינה יכולה להפוך להרשאה לעבור על החוק, ולא משנה כמה נדמה לך שאתה צודק. זה כולל כמובן גם את איתמר בן גביר, שמעולם לא שירת בצבא, אבל משתלח חופשי בשב"כ במקום לציית להוראותיו. לא הכל מותר.

אולי המצב הזה נוצר משום שהתקשורת שלנו עטה בעיקר על גידופים, קללות ודברי הסתה. אמירות מתונות לא מספיק מעניינות אותה. אבל זה לא תירוץ. אלמנתו של לוחם הימ"מ נעם רז ז"ל אמרה השבוע הרבה דברים משמעותיים לראש הממשלה נפתלי בנט שהגיע לנחם אותה, אבל רק המשפט הקשה שאמרה לו מצא דרכו להתפרסם. גם אחרי שהיא אמרה שהפרסומים הוצאו מהקשרם, אף אחד לא ציטט אותה.

אחמד טיבי (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90)אחמד טיבי (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90)

הסבתא המעורערת

התנהלות התקשורת הזרה כלפינו יוצרת אווירה נפיצה ביחס לישראל, אבל גם ההתנהלות הפנימית שלנו יוצרת אווירה הרסנית. כשיש אווירה כזו, כל מה שצריך זה פסיכי אחד (או פסיכית אחת) שייקח את העסק צעד אחד רחוק מדי. אנחנו יודעים לבוז לאויבינו על ההסתה השקרית שהם מפיצים, ומצביעים בקלות על הקשר הברור בין הטינופת שיוצאת מהפה של יחיא סנוואר, לבין איזה מעורער נפשית מהשטחים שיוצא להרוג יהודים עם גרזן ולממש את ייעודו בעולם. אז איך קרה שאנחנו מתקשים לשים לב שגם אנחנו נגררנו לשם?

גם אצלנו יש שוליים בעייתיים, וגם אצלנו יש מעורערי נפש. עודף הפרובוקציות לא משפיע עליהם לטובה, בין שהם חרדים שרבנים מעודדים אותם להגיע למירון בניגוד לתקנות הבטיחות, בין שהם ערבים שמשוכנעים שגונבים להם את אל־אקצא, ובין שהם סתם שמאלנים מבולבלים.
השבוע נודע שאילנה ספורטה חניה, ה"סבתא מהדרום" שחשודה בשליחת מכתבי איומים ברצח לאשתו ולבנו של בנט, היא בעלת ניסיון.

לא רק קמפיין ה"נוכלות" של בנט לכאורה הניע אותה לפעולה. מסתבר שגם קמפיין ההשמצות המופרע נגד אביחי מנדלבליט השפיע עליה באופן דומה. כתב היד באחד ממכתבי האיומים שנשלחו בזמנו למנדלבליט היה זהה למכתבי האהבה שקיבלה משפחת בנט. יפה מאוד שבליכוד החליטו להדיח את ספורטה, שכנראה השתכנעה שזו הדרך הנכונה ביותר להיות אקטיביסטית מטעם המפלגה, אבל זה מס שפתיים. השאלה היא אם הם גם ימתנו את הקמפיין המטורף שלהם, שבמסגרתו מפמפמים כבר שנה ללא הרף שבנט "נוכל", שהוא "אינו לגיטימי" וגם "מוכר לערבים את מדינת ישראל".

אין ספק שאיבדנו פרופורציות, ונקלענו למצב שבו אנחנו תלויים בחסרי הפרופורציות שיחזירו את הגבולות לעצמם, ואת הפרופורציות למדינה. האם יימצא רוב במליאה הזו לשפויים? צעד ראשון הוא לקבוע שחברי כנסת חייבים להישמע לשלטון החוק, ולא – הם לא ראויים לתפקידם. צעד שני הוא להסכים שזה שמישהו אחר עוסק בקמפיין שנאה, לא מכשיר קמפיין שנאה תגובתי כלפיו. מי שמאמין שקמפיינים של שנאה הם הרסניים, שפשוט לא יעשה את זה, גם אם מישהו אחר התחיל.

אחרי שנסכים על זה, אפשר יהיה לדבר על כל השאר.