תמיד התגאיתי בעובדה שכישראלי, החיבור הרגשי שלי למדינה ולמעגלים שאני חי בתוכם חזק במיוחד. לטוב ולרע, כמובן. גודש האירועים שמסביב, מגוון הקונפליקטים הבלתי נדלה והמטענים הכבדים שמאחורי כל סוגיה מחברים אותך באופן בלתי פוסק לאקטואליה, וגורמים לך להיות מעורב בדברים שהם הרבה יותר גדולים מחייך הפרטיים.

החיים ב"סתם" מדינה תמיד נראו לי, בהקשר הזה, הרבה פחות מרגשים ובעלי משמעות. אבל בשנים האחרונות, ובייחוד בחודשים האחרונים, אני מרגיש שהמעורבות הרגשית הזו הולכת והופכת למחניקה, ולפרקים אפילו לבלתי נסבלת. אין במדינה הזו יום אחד שלא מתחוללת בו סערה.

זה יכול לבוא ממקום ביטחוני של פיגוע, איום איראני וגו'; פוליטיקה קטנה ואכזרית שלא נרגעת לעולם; קרבות חברתיים אינסופיים, בנושאים של מוצא עדתי, פריפריה ומרכז, ערבים־יהודים ומה לא; קיטוב על רקע דתי; ורק התחלתי. אם חלילה מגיע יום שמסתמן כרגיל או משעמם, תמיד אפשר לסמוך על זמר מזדקן שיפלוט איזו שטות שתדליק את המדינה. או על הכרס הקטנה של עומר אדם, שתצית את האש.

אלוהים אדירים, אני כל כך צמא לשגרה משעממת ובנאלית. בוקר שקמים אליו, כשהשאלה היחידה שמרחפת ממעל היא מה מזג האוויר. ויותר מכל, למה שנגזר מכל אלה: תחושת יציבות. כי זה בדיוק המחיר של מגורים על לועו של הר געש. זה אולי מרתק, ומחבר אותך למקום באופן חריג, אבל גם הופך את החיים לאי־ודאות אחת גדולה. מצב שאי אפשר לסבול לאורך זמן. ואני אומר את זה כמישהו שהיה מכור כל חייו לאדרנלין שהמקום הזה מייצר בנדיבות אין קץ.

ניסיתי לחשוב מה הביא אותי לתחושה הזו, של קוצר נשימה. האופציה הראשונה היא אולי גילי המתקדם, שבאופן טבעי דוחף אותי לחפש קצת מנוחה ונחלה, במקום לרדוף אחרי כותרות. אשם מיידי אחר הוא הרשתות החברתיות, שלקחו את הקונפליקטים העמוקים גם ככה במדינה הזו, והפכו אותם למכרה זהב של ממש. כשאתה נכנס לפייסבוק או לטוויטר, התחושה היא של שדה קרב אמיתי. ובלתי פוסק. זה קשה, זה מחניק, לפעמים אפילו מגעיל, אבל אי אפשר להיגמל מזה. כי אחרת אתה מרגיש שאתה מנותק ממה שקורה סביבך. עוד הסבר הגיוני לתחושת הכאוס הנוכחית הוא המשבר הפוליטי המתמשך. ברגע שאנחנו חיים תחת משוואת התיקו האינסופית, כמעט כל סוג של קואליציה אפשרית נידון לארעיות ולסערות יומיומיות, שמשליכות על כל תחומי החיים.

כל ההסברים האלה נכונים, ורלוונטיים, אבל אני חושב שהעניין פה עמוק בהרבה. מדינת ישראל קיימת כבר 74 שנים, ועדיין לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. הביטוי המעשי לכך הוא שכמעט בכל קטגוריה, אין בישראל החלטה סופית ומוסכמת. ומכאן, ודאות. בתחום המשפט, לא הצלחנו לעצב חוקה שממנה ייגזרו החוקים הרגילים. היעדרה של חוקה כזו, שקובעת כללי משחק בסיסיים, יצר ואקום שלתוכו נכנס למשל אותו אקטיביזם שיפוטי, שקורע אותנו מבפנים: הוא אפשר לקבוצה מסוימת באוכלוסייה להשליט את ערכיה על הרוב, ולא בדרך של בחירה.

מבחינה טריטוריאלית, עדיין אין לנו גבולות מוסכמים. לא רק בעיני העולם, אלא בינינו. לא צריך להסביר אפילו עד כמה המצב הזה מקשה על חתירה ליציבות. מספיק להזכיר שבתוך המדינה הזו חיים מיליוני אנשים שהם לא אזרחיה, בדיוק בגלל חוסר היכולת להחליט על גבולות. גם במישור של יחסי דת ומדינה, בהיעדר כל הסדרה אנחנו מוסיפים להתבחבש סביב אותו “סטטוס קוו" מדומיין, שמייצר ללא הרף עימותים וכעסים.

כל צד מנסה לשפר עמדות וחי בחרדה מתמדת מפני כפייה של הצד השני. כשאתה חי במדינה שלא מסוגלת להחליט לגבי העקרונות הכי בסיסיים שלה, מדינה ב"כאילו", כמו שחרצו הגששים עוד בשנות ה־70, לא פלא שאי־הוודאות הופכת לצל שלך. אבל מה שהיה פעם נסבל, ואפילו חינני, מסתמן עכשיו כגזירה שאי אפשר לעמוד בה. הגיע הזמן להחליט מי אנחנו, לפני שיהיה מאוחר מדי. 

על הסכין

מה גורם לאישה מן היישוב לשלוח על פי החשד מכתב לאשת ראש הממשלה, ובו כדור רובה, תוך איום שהכדור יפגע בבעלה ובבנה (!). נניח שמדיניותו של בנט אכן מרתיחה את אותה אילנה ספורטה חניה, שנגדה הוגש כתב אישום - זכותה. ונניח שזאת מבחינתה רק הבעת מחאה, ולא איום אמיתי. עדיין - איך אפשר להגיע לממדים כאלה של שנאה ושפלות? זה פשוט מחריד.

יש הרבה ברכה בדיונים על חיצוניות שמייצרים סיפורי עומר אדם ויעל שלביה, או “חתונמי". וגם הרבה צביעות. שיפוטיות על רקע של מראה חיצוני היא לא רק לגיטימית, אלא משהו טבעי שטבוע בכולנו. מעצם העניין הזה, שנקרא משיכה מינית. להגיד לכולם שהם יפים ונראים נפלא כמות שהם זה אולי פוליטיקלי קורקט, אבל גם שקר.

"The Lincoln Lawyer" (נטפליקס) היא סדרת מתח חדשה של דיוויד אי קלי, המבוססת על רבי־המכר של מייקל קונלי. במוקד הסדרה סנגור שנמצא בשפל של חייו וזוכה להזדמנות חד־פעמית לקאמבק, שכמובן תסבך אותו בשלל הרפתקאות ולבטים מוסריים. אין פה שום דבר שלא ראיתם בעבר או עומקים יוצאי דופן, ועדיין - בידור מהוקצע וראוי בהחלט.