לא מזמן ראיינו אותי לעיתון “לאשה". ממש כתבת עומק, עם מאפרת, ספרית, צילומים בסטודיו והבטחה לשלושה עמודים לפחות. הרגשתי כל כך בנוח עם המראיינת, עד שנפלטו לי כמה משפטים שרצוי שלא היו נאמרים. חשבתי שאני יודעת להתראיין, אבל כנראה שהסחבקיות המוגזמת שלי גוברת על כל חוק או גינון.

כשהגיע יום פרסום הכתבה רצתי לקנות את המגזין. בראשי רצה הלוך ושוב השורה מ"ישנן בנות" של יורם טהרלב: “ישנן בנות אשר קוראות ללא בושה, את השטויות ב'לאשה' וזה אם תשאלו אותי, כל עולמן התרבותי". חייכתי לעצמי, כן, יש שטויות ב"לאשה", אבל בשנים האחרונות העיתון מפאר נשיות, פמיניזם, יש שם כתבות עומק ונשים שיצאו מהחושך לאור, ואם מדי פעם נתקלים באיזו תקרה שקופה, בועטים בה עד שזו מתנפצת ומוציאה אותן אל החופשי. כך קיוויתי שיהיה גם איתי וכך אכן היה, חלקית לפחות.

הכתבה הייתה מפרגנת, בהירה, קולחת מאוד, השאלות ששאלה אורית ריבלין המראיינת היו קולעות וחכמות. איך מחליטים להתגרש? מה עושים עם העול הכלכלי? יוצאים לדייטים אחרי? על מה אני כותבת ומה דעתי על מבקרי הספרות שלא תמיד מחבבים אותי. אבל כנראה שבין כל אלו הכנסתי את המשפט “אני אמא, פיתחתי קריירה, אני מרוויחה כסף ואני יודעת שאני סקס טוב".

משפט אותנטי לחלוטין, באותו הרגע הוא נאמר אחרי ויכוח קל ולא נספר בכלל עם אבא של גפן (אנחנו תמיד משלימים אחרי 20 דקות בבדיחה גרועה שאחד מאיתנו זורק), ובכל זאת, כך אמרה לי הפסיכולוגית שלי, שבכל ריב כזה, כדי שלא אעלה על טורים כי אני יודעת שאני הרבה יותר אימפולסיבית ממנו, לעמוד מול הראי ולהזכיר לעצמי את המעלות שלי.

אז הפעם לא היה ראי אבל כן הייתה שיחת זום עם המראיינת, וזה המשפט שיצא באמצע. הבעיה היא שכדי למכור עותקים מהעיתון וכדי ליצור טראפיק וכניסות לאתר, זה המשפט שבחרה העורכת להגדיל ולקבוע ככותרת הכתבה. ידעתי שהוא יביא תגובות, אבל לא ידעתי עד כמה. התגובה הראשונה הגיעה מאבא של גפן: “את אמא היום, למה את אומרת דברים כאלו?".

לא הגבתי. התגובה השנייה הגיעה מאבא שלי: “זה נכון מה שאמרו לי בבית הכנסת?". גם עליה לא הגבתי וחשבתי לעצמי, מי בבית הכנסת קורא “לאשה" והאם הרב יודע מזה? התגובה השלישית, הרביעית והחמישית היו מחברות שלי שרוח התגובות שלהן הייתה: “סחתיין עלייך, מלכה".

אף שנמנעתי מלהעלות את הכתבה לדף הפייסבוק שלי בגלל כותרתה המחפיצה, קיבלתי הודעות פרטיות בלתי פוסקות מכל מיני גברים שהגיעו לאתר ynet ודרכו קראו את הכתבה. אף פעם לא קיבלתי כזו כמות הודעות מגברים. אחרי שהודעתי על הגירושים הייתה התעניינות זהירה, אחריה זהירה קצת פחות.

אבל מעל 100 הודעות בפחות מ־24 שעות שחלקן ישירות עד כאב (“את באמת סקס טוב?"), גם מכאלו שהכרתי לפני, קוראים של שנים, וחלקן קצת יותר זהירות אבל מוכוונות מטרה לגמרי “מרסל, בא לך לצאת לדרינק מתישהו? אפשר גם אצלי". כמעט הקאתי. היו גם גברים טובים, מכבדים, אבל ידעתי שלא במקרה כולם כותבים לי באותו היום. מכאן, שאת הקיצונים ביותר חסמתי ואת הקיצונים קצת פחות קטלתי, ואת אנשי הדרינק - להם לא עניתי בכלל.

הדף של עיתון “לאשה" בפייסבוק העלה את הכתבה, והתגובות לא איחרו לבוא. המון נשים יצאו נגד הכותרת, לא הבינו למה עיתון שמפאר נשיות, הצלחה ושבירה של כל ההתניות בוחר בכותרת הכי ניאנדרטלית שקיימת. שמחתי על התגובות הללו ואפילו סימנתי להן לייק.

עוד הבנתי, כמה לילות אחרי זה, כשההודעות נותרו חסרות מענה וההתלהבות קצת ירדה, שהפכתי ליותר מדי צהובה בשנה האחרונה, הייתה יותר מדי רכילות לגביי לדון בה - מתי זה נגמר, למה זה נגמר, איך כתבה לי מישהי בתגובה על סיפור שפרסמתי בפייסבוק לפני כמה ימים: “מרסל, משהו קטן שלא קשור לסיפור, איך התגרשת ממנו? פעם פגשתי אותו במקרה, והוא העריץ את האדמה שעליה את דורכת".

ספרה של מרסל מוסרי (צילום: יחצ)ספרה של מרסל מוסרי (צילום: יחצ)

לא הגבתי על זה. ישראלים, יש להם אף שמגיע לכל חור. החלטתי להתמקד בכתיבה, לחזור לספר סיפורים מדמיוני הקודח ולא מחיי הסוערים. קיבלתי הצעה מפסטיבל תיאטרון קצר של צוותא לכתוב להם מחזה ולהגיש, ועליו אני שוקדת בימים אלו, ומלבד סדנאות הכתיבה חיפשתי עוד פרויקט קטן. הסתכלתי על הספרים בחדר העבודה שלי, חיכו שם ארבעת ספריי והביטו עליי חזרה.

האחרון שבהם, “עיניים טובות" יצא רק לפני שנה, אבל כמה עברתי בשנה הזו. יכולתי למלא עוד 200 דפים בלי הפרעה. וכך היה, שלוש שעות אחרי המחשבה הזו, פניתי להנהלת הדסטארט (שעמם אני עובדת בפעם השלישית כבר) ושאלתי אותם אם נראה להם שכדאי לי לפתוח עוד פרויקט, שנה אחרי הפרויקט האחרון שהסתיים בהצלחה אדירה (ביקשתי 40 אלף שקלים כדי להוציא את “עיניים טובות" ואחרי חודשיים קיבלתי 120 אלף שקלים). “כמובן!", ענו לי וייעצו איך לעשות את זה.

נבהלתי, סגרתי את המייל והחשכתי את הבית. גפן הייתה בגן והשעה הייתה שעת צהריים, נכנסתי לחדר השינה שלי ובהיתי בתקרה. פעם, אצל דודה שלי ברמלה, אהבתי לעשות את זה מאוד, היו לה תמיד סדינים לבנים עם ריח חזק כזה של כביסה ומכונה שסחטה כשהיא מרעידה חצי בית וונטילטור שהיה תלוי על התקרה, ובזמן שהמבוגרות שיחקו רמי אבנים בסלון והגברים ניסו להדליק את המנגל בשאריות של “מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אני בהיתי בוונטילטור ורקמתי לעצמי סיפורים. כך היה גם הפעם, רק פחות ונטילטור, כי היום יש מזגן והמבוגרים כבר כמעט לא נפגשים.

והנה הגיע לי אל הדמיון, לבוש יפה, ציורי, פיוטי מאוד, הסיפור הראשון. סיפור על אהבה כמעט נכזבת ומיד אחריו הגיע עוד סיפור, על אהבה בלתי אפשרית. ועוד רעיון לסיפור הגיע כשעיניי כמעט נעצמו והפעם הוא היה כולו עליי, מה חוויתי בזוגיות של לפני הלידה ומה קרה לאהבת הנצח שבה כה חשקתי רגע אחרי שאחזתי תינוקת בידיים.

ועלה בי גם משפט, מתוך שירו של יהודה עמיחי, “וכל אחד לחוד" וידעתי שזה יהיה שמו של הספר, הרי מה זו אהבה? אנדורפינים, סם, הליכה על ענן ובסופו של דבר, כשכל אלו יורדים וחוזרים אל כיסו של קופידון, מה קורה לנו? וכל אחד לחוד, איש לעצמו, וכך קרה גם לי וכך קורה גם ל־90% (סליחה אם אני מפריזה, זה לצורך גוזמה ספרותית) מהזוגות בעולם.

בערב כבר פרסמתי את הפרויקט שלי, ביקשתי 40 אלף שקלים, והיום, אחרי שבועיים ונכון לשעת כתיבת הטור, הוא כבר עומד על 70 אלף שקלים והיד עוד נטויה. יהיה לי עוד ספר, לא יהיה בו צהוב, אבל כריכתו צהובה ועל הכריכה שני אנשים, הוא מביט בה והיא בו ואז הוא מפנה אליה את הגב והיא עושה את אותו הדבר.

“אהבתי הפכה אותי כנראה
כים מלוח לטיפות מתוקות של יורה;
אני מובא אלייך לאט ונופל.
קבליני. אין לנו מלאך גואל.
כי שנינו ביחד וכל אחד לחוד".

אולי אני עוד דברים חוץ מסקס טוב ואולי לא, מה שבטוח הוא שקוראיי לא ויתרו על הכתיבה שלי, והנה שנה וקצת אחרי הלידה, עם המון צלקות וקצת שחור תחת העיניים, אני יולדת שוב, ספר בוגר, מבין וחזק פי כמה. וכל אחד לחוד.

לרכישת הספר היכנסו לאתר הדסטארט וחפשו “מרסל מוסרי" או “וכל אחד לחוד". 