ראשי עירייה באים והולכים, אנשי שלומם של ראשי עירייה באים והולכים. דבר אחד אינו משתנה בירושלים: העקביות שבה אוהביה מתחזקים את חלומותיהם. מבלי להיכנס לסיבות, בעוד מרבית המקומות הקדושים בעולם שמורים לדת אחת בלבד, ירושלים מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות, וזה כשלעצמו פוטנציאל להרבה עניין.
אדם החתום בשם “דוד המלך" נוהג לשלוח אל כיכר ספרא נבואות. משיח מאינדונזיה שולח קריאות לאסוף את הקהל לקראת בואו, ויש אחד שחולם להקים ימה באזור בית זית באמצעות צינור שיעבור מאשקלון. בחלומו הוא מניח את המטה של משה רבנו בתחתית הים התיירותי. הרי לשם כך שמר אותו.
אחר, שבחר בשם הסמלי “השם", נוהג להגיע לעירייה עם שרטוטים אדריכליים במטרה לקדם היתרי בנייה להקמת בית המקדש השלישי באמצעות גביית מס מהתושבים. הוא לא לבד. ברובע היהודי פעיל כבר ארבעה עשורים “מכון המקדש" לכינונו של הבית החדש, מתוך תפיסה שזהו מרכז החיים ומה ששומר על הקשר החי בין עם ישראל לאלוהיו, תנועת נאמני הר הבית שואפת להקים מקדש שלישי, ותנועות צעירות, נמרצות לא פחות, חולמות על אותו דבר בדיוק.
גם הספרות מפלרטטת עם הרעיון. בכל אחד מהעשורים האחרונים יוצא ספר שמעלה את האפשרות של הקמת הבית השלישי. האחרון הוא כמובן הנובלה “המקדש השלישי" של א"ב יהושע. קדמו לה הרומן הדיסטופי הקשה של ישי שריד, “השלישי", שמתרחש בישראל של שנת 2025 שבה מוקמת ממלכה דתית ובהר הבית נבנה בית המקדש השלישי.
בשלהי שנות ה-90 ראה אור הרומן “קץ המילניום" מאת דב פוקס, שבו חבורת קנאים מנסה להקים את בית המקדש השלישי ולהצית את כל העולם, ואיך אפשר כמובן בלי “פונדקו של ירמיהו" מאת בנימין תמוז שיצא בעשור שלפני, שבו בית המקדש השלישי עדיין מצוי בתהליכי בנייה.
כל אחת ואחד שיאמינו במה שהוא רוצים. אבל למה לנו בכלל בית מקדש? בקושי בקופה בסופר אנחנו מסוגלים לעמוד יחד בתור, אז שנתכנס שלוש פעמים בשנה? האם אנחנו באמת צריכים שוב לחזור למעמדות של כוהנים, לוויים וישראל? איך נתעלם מאות הקלון של הכוהנים שהוכיחו מעל לכל ספק שאינם ראויים לכהונה וסחרו בה?
והמשפט, מה יהיה עליו? האם נכנס שוב את הסנהדרין, שדייניה ישבו למרגלות המקדש כמו בימי הבית הראשון? והקורבנות, מה איתם? הרי הרמב"ם בעצמו כתב ב"מורה נבוכים" שמדובר בשלב ביניים. דבריו משקפים את דעתו על מצב העם בזמן מתן תורה אך יש בהם גם מחשבות על המצב העתידי: “קורבן" מלשון קרבה לאל ולאו דווקא בעלי חיים שמקפחים את חייהם בשם האמונה.
אפשר להבין את הרציונל: עד לסיפור עקידת יצחק, הורים נהגו להעלות את ילדיהם לקורבן בשם האמונה לאלים שונים. בא סיפור העקידה ואמר לאברהם: “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", קדושת החיים היא מעל לכל מבחן אמוני ומעל לכל הבטחה לרשת משהו, עצום ככל שיהיה.
בספר מלכים אפשר למצוא את התיאור שעל פיו נבנה בית המקדש הראשון, ובספר יחזקאל תיאור מפורט של המקדש, שונה מהתיאור של הבית הראשון והשני. במדרשים כמו תנחומא ובמקורות נוספים, דיון סביב בית שלישי. רש"י ועוד מפרשים חושבים כי המקדש השלישי יבוא משמיים כאשר נהיה ראויים לו מבחינה מוסרית, וכך גם טרח הרב שלמה גורן להדגיש בכנסים שונים.
רק כאשר נהיה ראויים לכך, נוכל לפענח את התיאור המעורפל שמופיע בספר יחזקאל. נכון, חובה עלינו להקים מקדש, הוא טען, אבל כל עוד לא יתוקנו הסיבות שגרמו לחורבן הבית השני וימשיכו קלקולים בחברה, שנאת חינם ולשון הרע, מקדש חדש יישאר בגדר חלום.
שאלתי את הרב יוחנן פריד, יו"ר בית הרב קוק, מה דעתו על בית שלישי. “יש הרבה מאוד תנאים מקדימים שלטעמי טרם התמלאו, ולכן אני שולל עלייה להר הבית ובכל מקרה אני לא מדמיין את עצמי משתלב בנושא הקורבנות", אמר לי. “כדי להיות ראויים לעלות להר הבית צריך להיטהר, לדעת את הגבולות של הבית עצמו, ורחבת הר הבית של היום מכילה שטח שהוא גדול יותר מ'מקום המקדש' ולגבולותיו כפי שההלכה מתייחסת אליהם.
"האסכולה שלי אומרת שיש להתאזר בסבלנות מוסרית ורוחנית. התפילה בבית הכנסת היא התחליף הזמני לאורך החיים. אנחנו מתפללים ומקווים תוך הישענות על הפסוק מיחזקאל יא, טז: ‘ואהי להם מקדש מעט'. שעות התפילה בו מבדלות את עצמן מהיומיום. בית כנסת הוא בשבילנו סוג של מקדש בזעיר אנפין".
אולי זה היופי במשאות נפש: הן מציבות רף גבוה, יומיומי, של תיקון וחובות מוסריות ולא מסתכמות בגדי קטן שמובל לשחיטה באוטו של משפחה צוהלת. עבודה אמיתית. ומה בינתיים? מקדש מעט.
קריאה ראשונה
כבר בשורות הראשונות של הספר “מעשה בכובע" הוא מזמן לצלול אל מציאות שונה מהמוכרת לרובנו כיום: “יום אחד יצא אורי עם חבריו לטייל אל הכרם אשר חוץ למושבה. הם עברו בין שורות הגפנים ובאו עד התאנה הזקנה אשר באמצע הכרם".נ בספר שמופיע עם איוריה המקוריים של זוכת עיטור אנדרסן נורית צרפתי הנפלאה, יש חבורת ילדים, מרחבים ירוקים שמזמינים להתהלך בהם, עצים לטפס עליהם ומושגים כמו “מגדל מים".
אבל לא רק מרחבים יש בו, כי אם גם עקרונות כמו סקרנות, נדיבות, יצירתיות ואופטימיות (לאורי נדמה שכובעו אבד, כשלמעשה הכובע שימש כקן להטלת ביצי ציפורים) וערך אחד שלעולם לא ישתנה: חברות. קשה לתאר את הספרות העברית כיום בלי לוין קיפניס, והנה, הספר הזה שראה אור במקור בהוצאת שמואל זימזון מגיע בדפי קרטון ומזמין להתרפק על מילים שאולי נוטות להישכח.
“מעשה בכובע" מאת לוין קיפניס. איורים: נורית צרפתי. הוצאת ספר לכל, מחיר: 78 שקלים
המלצתרבות
אתמול נפתחו בפעם ה-21 אירועי פסטיבל “חלב ודבש" המבשר את בוא חג שבועות. התוכנית לכל המשפחה כוללת לצד הצגות תיאטרון ומופעים (“פיטר פן" של הקאמרי ותיאטרון אורנה פורת, “אקסודוס" מבית תיאטרון אספלט במוזיאון העמק ומארש דונדורמה ביישובים אלוני אבא, הסוללים וקיבוץ מרחביה), גם פעילויות כמו חגיגת חג המים בקרקס החקלאי במושב היוגב, פסטיבל משפחות ביער החוויות בכפר ברוך ו"בלשים ביער" בתחנת הרכבת ההיסטורית בכפר יהושע. כדאי לעקוב אחר הירידים והסיורים ברחבי עמק יזרעאל.
פסטיבל חלב ודבש, עמק יזרעאל, 26.5-5.6. פרטים באתר eyz.org.il ובטלפון 04-6520734