במהלך חודשי הקורונה הראשונים, כשנכנסו הצוותים הרפואיים למחלקות הקורונה, הם הביאו בחשבון שהם עלולים להידבק, לחלות ואף חלילה למות. כאשר בשנות ה־80 צוותים רפואיים טיפלו בחולי איידס, הם היו מודעים לעובדה שלפי הידע שהיה זמין אז, הם עלולים להידבק ולמות.
כאשר חבלן ניגש לפרק פצצה, הוא מביא בחשבון שהיא עלולה להקדים אותו. גם אני, כרופא נוירולוג שטיפל בחולים עם דלקת קרום המוח, נדבקתי במחלה, ולמזלי צלחתי אותה.
צר לי על מותה. צר לי על כל אדם שנהרג במלחמות או במעשי אלימות, אבל הצביעות במקרה זה זועקת לשמיים.
קיבלתי השבוע מסרון שמצטט חומר מדוח של הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים (IFJ). לפי הדוח, בין 1990 ל־2020 נהרגו 2,658 עיתונאים: 340 בעיראק, 178 במקסיקו, 160 בפיליפינים, 138 בפקיסטן, 116 בהודו ועוד. 12 מההרוגים היו עיתונאים של אל־ג'זירה, מתוכם נהרגו שבעה בסוריה, שניים בעיראק, אחד בתימן, אחד בלוב והמקרה האחרון בג'נין.
לרוב לא היה כזה שטף של תגובות חריפות, כפי שספגה ישראל. לרוב לא נאמר על העיתונאי שאיבד את חייו, שהוא נרצח בדם קר.
שני דברים ברורים לי: יש אנטישמיות ומוסר כפול בעולם בכל נושא שבו ישראל מעורבת, וגם: מערכת ההסברה של המדינה לוקה בחסר, בלשון המעטה, ואינה משכילה למנף מידע כפי שעושים יריבינו. זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו עומדים מול התקפות בוטות כשעינינו מושפלות ולשוננו דבקה לחכנו. חבל.
התרעות פיקוד העורף