"למה לא התלוננת?" שאלו. הם לא שאלו "למה נזכרת רק עכשיו?", אבל ברור שזה מה שחשבו. ככל שעובר הזמן, אני מבינה ששום מי־טו או תנועה פמיניסטית כזו או אחרת או שיח פתוח על הטרדות מיניות לא ישנו את התמונה העגומה: המשטרה לא באמת יודעת לטפל בתלונות מהסוג הזה וכנראה שעד שלא תהיה רפורמה אמיתית, היא גם לא תדע.

גם בתי המשפט לא ערוכים, לא רוצים או פשוט לא מסוגלים לעמוד בפני ההון־שלטון כשעומד מולם נאשם בהטרדות סדרתיות ואף יותר מכך, ומוציאים אותו לחופשי.

החברה הישראלית מצדה לא מצליחה לקבל את המעמד החדש של ההטרדות המיניות. "אי אפשר כבר להגיד כלום", הם אומרים. "הרסתן את הגברים", מציינים ומוסיפים: "את יודעת כמה תלונות שווא יש?".

אבל לא רק השחרור המוקדם של אלון קסטיאל, שהורשע בעבירות מין, הוא זה שמטריד את מנוחתי בימים אלה, אלא בעיקר הלך הרוח האדיש של הציבור לנושא ההטרדות המיניות.

עד לפני כמה שנים הנושא היה טאבו, בושה לדבר עליו בפרהסיה. כיום אנחנו בקיצוניות כל כך הפוכה, עד שיש גברים וגם נשים שתופסים עליו טרמפ וביד קלה על המקלדת לא מהססים לכתוב: "יאללה, אפשר לחשוב מה הוא כבר עשה לה", ו"נמאס לשמוע את הסיפורים האלה, חפרתן".

אני מניחה שמה שקורה עם ההטרדות המיניות והאלימות נגד נשים בכלל, דומה למה שקרה לנו עם סף הריגוש החדשותי. אנשים ששומעים בכל יום על אסון חריג אחר, כבר לא מסוגלים להזדעק או להזדעזע מדברים שגרתיים, כמו למשל תאונות דרכים. אם זו לא תאונה של אוטובוס עם ילדים, חלילה, זה מטריד מישהו? אתם באמת יודעים כמה פצועים במצב קשה מגיעים לבתי החולים בכל יום רק מפגיעות קורקינט?

אז מטרידן או אנס שמשתחרר הוא לא גליק גדול. זה לא ויכוח פוליטי או נושא אחר שמלבה את השנאה. ואם הוא לא ערבי או עובד זר, אז אין פה קייס בכלל. איש כמונו, ועוד עשיר, אז בכלל. אה, והקורבנות הן לא ילדות בנות 12. אז את מי זה מעניין? זה קורה לכולן כמעט, בכל העולם.

כאומה שהזעזוע הוא לחם חוקה, מוזר שיש אנשים שחייבים להביע את הזעזוע שלהם על כל נושא, אחרת הם לא מרגישים בעניינים. זעזוע לשם ההזדעזעות בלבד ולא לשם הפעולה. כמו בולמוס אכילה של חפיסת שוקולד אחרי יום קשה בעבודה. זה מספק בדיוק לשנייה. העיקר שקיבלנו 400 לייקים על הזעזוע.

הזעזוע הקולקטיבי הוא כמו אבן דומינו שמפילה את כל הבאות אחריה. כששלמה גרוניך ציין בסיפוק במהלך הופעה שלו שאין בקהל צ'חצ'חים, צצו כל אומני ישראל לדורותיהם והביעו זעזוע מהאמירה. הם נעלמו בקול דממה דקה אחרי שהתברר כי גרוניך סובל מדמנציה. נכון או לא? זה לא באמת משנה. פרקנו ועברנו הלאה - נקסט.

יובל המבולבל הזדעזע אחרי הפיגוע באלעד. הוא העלה סרטון שבו הציע את משנתו הביטחונית. אחריו כל מיני כוכבנים עם חור בכיס וחלונות ריקים ביומן קפצו על עגלת הזעזוע, וקיבלו פרסום בחינם והזדמנות לשלהב את האספסוף. לכל הטוקבקיסטים שכבר משחיזים את מקלדתם ושולחים אותי לעזה רק אומר - אין פה רמיזה בעד או נגד נקיטת פעולה של צד כזה או אחר.

ואחרי שהבהרנו את העניין הזה, אעשה לכם הפעלה קלה: ממה אתם הזדעזעתם לאחרונה? האם הזעזוע היה קונצנזואלי? האם בדקתם את מספר הלייקים שקיבלתם אחרי שהבעתם בפומבי את הזעזוע או שפשוט המשכתם הלאה לפרק הבא בנטפליקס?

כבר כמה חודשים אני מנסה לסייע לנכת צה"ל בעניין מסוים, שלא מזעזע איש. צייצתי עליו בטוויטר וגם כתבתי עליו בעיתון. מדובר במקרה פרטי, קטן וביש מזל שיכול לקרות לכל אחד ואחת, אבל לא מצליח לתפוס כותרות ולהפוך לוויראלי. למה? אולי הוא לא מזעזע מספיק ברמה הלאומית, הביטחונית, ברמת השסעים בחברה.

שיתוף של מצב מזעזע של פרט אחד אומלל לא משיג תהילה כמו זה של זמרת לאומית שמזדעזעת מאמירה אידיוטית של זמר, או של כוכב ילדים שנוי במחלוקת שמציע לראש הממשלה להיכנס באמ־אמא של המחבלים. סנוואר מסר בתגובה: "סבבה אגוזים", הגבתי ליובל המבולבל. הלייקים נערמו, וכמו במחזות המסך ירד, האור כבה. יום חדש. זעזוע מרגש אחר, עד האסון הבא. 