בעיניי, החלק המעניין בסיפורו של התיק הוא לא סופו, אלא דווקא הורתו ולידתו. הייתי שם בתחילת הדרך, כאשר עלה הרעיון הראשוני למיזוג בין חברת בזק לחברת יס. זה היה זמן רב לפני שהנאשם שאול אלוביץ' היה בתמונה. היה זה בשלהי המאה הקודמת, כאשר לחוק ההסדרים הוכנסה חקיקה המאפשרת את כניסתה של חברת טלוויזיה נוספת לשוק הישראלי, שתתחרה בחברת הוט. היה צורך לאומי ביצירת תחרות בשירותי הטלוויזיה הרב־ערוצית, ומי שעסקה בקידום החקיקה הייתה ועדת משנה של ועדת הכספים לאישור פרק התקשורת בחוק ההסדרים. אני מכיר את הנושא מקרוב, משום שעמדתי בראשה של הוועדה הזו.
כבר בתחילת הדרך דובר על כך שכדי שאותה חברה תוכל להתחרות בחברת הוט, יהיה צורך לחבר אותה לשותף אסטרטגי שיעניק לה ביטחון כלכלי, תשתית ופריסה ארצית. המועמדת הטבעית הייתה חברת בזק. אלא שבבזק לא ממש התלהבו מהרעיון. לבזק הייתה אז חזית פתוחה מול חברות הסלולר. היא לא חיפשה לעצמה תסבוכת תחרותית נוספת, גם מול מונופול שירותי הטלוויזיה של הוט. בניסיון לפתות את בזק לקבל החלטה הנוגדת את האינטרסים הכלכליים הטהורים שלה, הוצעו והובטחו לה הטבות והקלות ממשלתיות בתחומים שונים.
רצה הגורל, ועסקאות מהסוג הזה במדינת ישראל כרוכות בהרבה מאוד בירוקרטיה והסדרים חקיקתיים. ממשלות מתחלפות, כיסאות עור צבי מתקררים ומתחממים מחדש עם מינוים של שרים חדשים, חלק מהפקידות הממשלתית מתחלפת, ובמקביל, חברות ענק מחליפות ידיים ו/או בעלי גרעין שליטה.
אפשר, אולי בדוחק, להאשים את הבירוקרטיה הממשלתית ואת אי־היציבות השלטונית בישראל בקיומו של תיק 4000. אפשר, אולי בדוחק, להצביע על כישלונה של העיתונות הכלכלית במתן הסבר חלופי, משכנע ומבוסס היסטורית, לכספי הציבור שעשו את דרכם מחברה ציבורית בשליטת אלוביץ' לחברה פרטית בבעלותו, כגורם המכריע לקיומו של תיק 4000. שני גורמים אלו ודאי תרמו להולדתו של התיק. אבל אי אפשר לפטור את המערכת המשפטית מהאחריות הכוללת להגשת כתב האישום המופרך בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שעליו התנוססו המילים: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.
ככל שממקדים את המבט בעסקת בזק־יס בנקודת הזמן שבה אלוביץ' כבר היה הבעלים של יס ובעל השליטה בבזק – כך גובר החשד לגבי ניקיון העסקה והרצון של נתניהו להיטיב עם אלוביץ', ונכנסת לתמונה סוגיית התמורה. קרי, התמורה שמעולם לא הייתה. שהרי נתניהו לא נהנה מסיקור אוהד ואפילו לא מהיענות חריגה לבקשות יועץ התקשורת שלו, ניר חפץ, למיתון הכתישה הכמעט יומית שלו ושל משפחתו באתר וואלה. ככל שמתבוננים בעסקה ממבט־על, שמספק לה אופק היסטורי, מבינים שבסך הכל היה פה קיום הבטחה שלטונית לאקט שנועד להבטיח לציבור תחרות ואיכות בתחום שירותי הטלוויזיה – מטרה שהושגה במלואה.
אנחנו חיים בעידן של מערכות מורכבות. בזק־יס מתחרות בשתי זירות מרכזיות שונות, החולקות את אותן תשתיות: טלוויזיה רב־ערוצית וטלפוניה. כדי לקיים את התחרות בשירותי הטלוויזיה – דחף משרד התקשורת את חברת יס לגרונה של בזק. בתמורה לכך, מותנה במעט ולפרק זמן קצר התחרות בתחום הטלפוניה. גם לו התקיימה פגישת הנחיה של נתניהו לשלמה פילבר, שבה היה מורה לו בפה מלא למתן את התחרות בשוק הטלפוניה כדי לקיים הבטחה שלטונית לבזק – לא הייתה קמה עילה להגשת כתב אישום נגד נתניהו.
השאלה הנשאלת היא לא אם נתניהו נהנה מתמורה מפוקפקת כלשהי בשל פגישת הנחיה כזו, שהוכחשה נמרצות על ידי נתניהו. השאלה הנכונה היא אם שר תקשורת אחר היה מתכחש להבטחה הרגולטורית לבזק. קיום ההבטחה הזו, שנולדה בחוק ההסדרים בסוף המאה ה־20 – רק מעיד על יושרו של נתניהו ולא ההפך.
אני רוצה להאמין שכל שר תקשורת אחר במקומו היה מקבל את אותה ההחלטה. האישור הרגולטורי שעליו חתם נתניהו כשר תקשורת – חרף הנאצות וקיתונות השופכין שזכה להם באתר וואלה, שהוצע ליריביו הפוליטיים ככלי תעמולה, כפי שהתברר מעדותו של אילן ישועה, מנכ"ל אתר וואלה דאז - הוא ראיית זהב לממלכתיות של נתניהו ועילה לבושה וכלימה של הפרקליטות.
התרעות פיקוד העורף