אחרי כמה ימים של חילופי מהלומות כואבות עם חיזבאללה, עם איראן וגם עם חמאס בעזה, בישראל נמנו כבר כמה מאות הרוגים בעורף. בלבנון היו כבר אלפים. ברובע דאחיה בביירות הופלו עשרות בניינים רבי־קומות, אבל נפגעו גם לא מעט מבנים בתל אביב, וחיפה ספגה אלפי רקטות. נזק ניכר נגרם ליכולות הפיקוד והשליטה של חיזבאללה, וצה"ל כבר צבר כוחות רבים לאורך גבול הצפון.
בצה"ל עוקבים בעניין רב אחרי הוויכוח על השינוי היסודי בזרוע הנחתים (מארינס) של ארה"ב, שהחל עוד לפני המלחמה באוקראינה ועכשיו התעורר ביתר שאת. זה כשנתיים מוביל מפקד המארינס מהלך של שינוי עמוק, שתכליתו להפוך את הנחתים מחיל המבוסס על פלטפורמות (טנקים, ארטילריה, ספינות ומטוסים), לחיל שנוטש את הפלטפורמות לטובת חימושים קלים ומדויקים כמו טילי נ"ט, טילים נגד ספינות ומעופפים למיניהם.
ב־40 השנים האחרונות נפתח פער בין האתוס לביצועים. צה"ל נמנע ברוב העימותים מלצאת לתמרונים התקפיים עמוקים, ומסתפק בהפעלת אש מאסיבית ובמהלכים של הגנה התקפית, כמו התמרון לעומק 4 ק"מ בלבנון ב־2006 או תמרון לעומק קילומטר וחצי בעזה בצוק איתן. לאורך השנים נשחקה גם היכולת של צה"ל לתמרן לעומק, וספק אם יש היום בצבא כוח שיידע לתמוך ולהחזיק תמרון ליניארי של עשרות קילומטרים ללבנון בנוסח 1982.
אחד הקצינים הבכירים תיאר לי את זה בצורה פשוטה וציורית: "במשך שנים", אמר, "יצרנו תוכניות צבאיות בשתי מידות – סמול או אקסטרה לארג': או כמה ימים של אש מול עזה – או כיבוש מלא של הרצועה. או חילופי מהלומות עם חיזבאללה – או תמרון של כמה שבועות עד לביירות. באופן טבעי, הדרג המדיני נרתע מהאקסטרה לארג' והעדיף את הסמול, שלפעמים גרר אותנו בכל זאת לתמרון, אבל שטחי ומדשדש". עכשיו מנסים בצה"ל לייצר גם מידת מדיום – תמרון מוגבל, שילווה את מהלומות האש ויגדיל את ההישג, במחיר נסבל.
זו הדילמה שעמדה בפני המפקדים בתרגיל בתחילת השבוע: האם להסתפק במהלומות האש ולקוות שישיגו את השקט שהביאה מלחמת לבנון השנייה? האם לצאת לתמרון מוגבל נגד "רדואן", כוחות העילית של חיזבאללה שמצפון לגבול, או להתחיל להניע כוחות גם לעומק לבנון, על כל המחירים שכרוכים בכך? הם בחרו לצאת לתמרון למחוזות רדואן בדרום לבנון ומעבר להם, שספק אם דרג מדיני כלשהו יאפשר להם אי־פעם, וכנראה בצדק.
בשבוע הבא יגדילו את ההימור וינחיתו כוחות בקפריסין כדי לדמות נחיתה בעומק שטח האויב. השבוע חשף "ישראל היום" כי צה"ל רכש שתי נחתות גדולות מארה"ב שאמורות להוביל איגוף ימי. גם כאן הלחימה בים השחור צריכה להדליק נורות אזהרה. שני הטילים שהטביעו את ספינת הדגל הרוסית "מוסקבה" הם גם איתות על המאזן המשתנה בין פלטפורמות לטילים מדויקים.
הנחתות שרוכשת ישראל יכולות לשאת מאות לוחמים וכלים כבדים. מולם מצויד חיזבאללה במיטב הטילים נגד ספינות מתוצרת רוסיה ואיראן. טביעה של ספינה כזאת על מאות הלוחמים שבה היא אסון שישראל תתקשה להכיל, לכן הפעלה של נחתת כזאת תדרוש ביטחון מוחלט של צה"ל ביכולת להגן עליה.
שלא כמו המארינס, לצה"ל אין הלוקסוס לבנות כוח שמבוסס רק על פלטפורמות או רק על חימושים מדויקים, אלא הוא צריך למצוא את נקודת האיזון הנכונה. יש הבדל מהותי בינינו לבין האמריקאים: אם מפקד המארינס, הגנרל דיוויד ברגר, טועה בהימור שלו, והנחתים יתגלו ככוח לא יעיל – מאחוריהם ישנם עדיין צבא ארה"ב הענק, הצי וחיל האוויר. לנו יש רק צה"ל, ואין שום דבר מאחוריו.
התרעות פיקוד העורף