אחרי כמה ימים של חילופי מהלומות כואבות עם חיזבאללה, עם איראן וגם עם חמאס בעזה, בישראל נמנו כבר כמה מאות הרוגים בעורף. בלבנון היו כבר אלפים. ברובע דאחיה בביירות הופלו עשרות בניינים רבי־קומות, אבל נפגעו גם לא מעט מבנים בתל אביב, וחיפה ספגה אלפי רקטות. נזק ניכר נגרם ליכולות הפיקוד והשליטה של חיזבאללה, וצה"ל כבר צבר כוחות רבים לאורך גבול הצפון.
השבוע הזה בתרגיל "מרכבות האש" של צה"ל נפתח במכה כואבת: טיל איראני פגע בבנייני האומה בירושלים והשמיד אותם. עם המכה צפה ועלתה הדילמה המוכרת: האם לעצור עכשיו, ללקק את הפצעים ולקוות שחילופי המהלומות יקנו עוד כמה שנות שקט, או להעלות את גובה ההימור ולתמרן לתוך לבנון? ואם כן – עד היכן ולכמה זמן, כאשר ברור שהעורף הישראלי ימשיך לחטוף עד ליום האחרון ללחימה.
הדעות בחדר הדיונים נחלקו שווה בשווה בין מצדדי התמרון היבשתי ומתנגדיו. בזיכרון של כולם עלו התמונות של טורי השריון של צה"ל נכנסים ללבנון בדיוק לפני 40 שנה, כנראה על הצירים שבהם יידרשו לנסוע גם עכשיו. אלא שהאויב הוא לא אותו אויב, וחיזבאללה נבנה והוכן היטב להקיז את דמם של כוחות ישראליים שיתמרנו לתוך לבנון. אל הזיכרון הזה נוספה תמונה טרייה יותר של טורי השריון הרוסיים באוקראינה מוכנעים בידי נשק נ"ט קל לתפעול ורחפנים שמכוונים אליהם ארטילריה מדויקת.
בימים הראשונים של המלחמה באוקראינה חזר הצבע ללחיים של תומכי התמרון היבשתי, שהיו בטוחים שהנה ההוכחה שלא נס לחו. כמו רבים באותם ימים, גם אני טעיתי לחשוב שהצבא הרוסי יכריע במהירות את הכוחות האוקראיניים הנחותים ממנו מספרית. ככל שהכוחות הרוסיים העמיקו לשקוע בבוץ של אוקראינה, החלו לצהול מתנגדי התמרון: "אכן הטנקים חזרו ובגדול, רק הפעם כמטרות", לגלגו.
אחרי שלושה חודשים של לחימה באוקראינה, שעודנה נמשכת, צריך עדיין להצטייד במידה גדולה של זהירות כשבאים להפיק ממנה לקחים, בוודאי כאלה שרלוונטיים לנו. ראשית, כי המלחמה עוד לא הסתיימה. שנית, לא כל מפגש בין צבאות הוא אנלוגיה לסיטואציות שצה"ל עשוי לפגוש.
רב הפיתוי להשוות את צה"ל לגוליית הרוסי, המשוריין והכבד, ואת חיזבאללה לדוד האוקראיני קל הרגליים, שמצליח לפגוע בו בקלע. צה"ל, על כל חסרונותיו, עולה בכמה סדרי גודל על הצבא הרוסי, הן באופן הפעלת הכוח היבשתי המשולב, הן באיכות המודיעין והן בטכנולוגיות שהוא מפעיל, שלא לדבר על חיל האוויר הישראלי ויכולותיו.
גם זירת הלחימה שונה מהותית מהזירות שלנו: אוקראינה היא מרחב עצום, עם מרחקים אדירים, שבו יש שטחים פתוחים נרחבים לתמרון יבשתי. לעומתה בלבנון, ובוודאי בעזה, אין באמת שטחים פתוחים. אין כמעט נקודה בלבנון שבה יכול לנוע רכב קרבי מבלי שהוא נצפה מחלון של איזה בית.
והסייג המשמעותי האחרון שדורש להיזהר בהשוואה הוא סימן השאלה הגדול סביב היעדרו של חיל האוויר הרוסי מהלחימה. עד כה לא נשמע כל הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע רוסיה כמעט לא מפעילה את הכוח האווירי הענק שלה, שיכול לשנות את תמונת המלחמה.
איגוף ימי
בצה"ל עוקבים בעניין רב אחרי הוויכוח על השינוי היסודי בזרוע הנחתים (מארינס) של ארה"ב, שהחל עוד לפני המלחמה באוקראינה ועכשיו התעורר ביתר שאת. זה כשנתיים מוביל מפקד המארינס מהלך של שינוי עמוק, שתכליתו להפוך את הנחתים מחיל המבוסס על פלטפורמות (טנקים, ארטילריה, ספינות ומטוסים), לחיל שנוטש את הפלטפורמות לטובת חימושים קלים ומדויקים כמו טילי נ"ט, טילים נגד ספינות ומעופפים למיניהם.
ההיסטוריה הצבאית רוויה בדיאלקטיקה בין אמצעי לאמצעי שכנגד, כאשר המטוטלת נעה במחזוריות בין שניהם. יש תקופות שבהן גובר אמצעי אחד על אמצעי נגד אחר, וההפך. ב־1973 רווחה אצלנו האמירה ש"הטיל כופף את כנף המטוס", אבל ב־1982 הוכיח המטוס את יכולתו לגבור על הטיל. הדיאלקטיקה מעולם לא הכתיבה הימור מוחלט על צד אחד, כמו שעושים עכשיו המארינס, שנפרדים מכל הטנקים שלהם.
אבל המהלך של המארינס נוגע בעוד דיאלקטיקה צבאית עמוקה יותר: האם היתרון היום הוא בידי התוקף או נוטה לצדו של המגן? בניגוד לשמו, צבא הגנה לישראל אימץ ושימר לאורך השנים את האתוס ההתקפי מתוך הבנה שלישראל אין משאבים להחזיק הגנה רחבה לאורך זמן ושאת העימותים שלנו נכריע במהלך התקפי מהיר.
ב־40 השנים האחרונות נפתח פער בין האתוס לביצועים. צה"ל נמנע ברוב העימותים מלצאת לתמרונים התקפיים עמוקים, ומסתפק בהפעלת אש מאסיבית ובמהלכים של הגנה התקפית, כמו התמרון לעומק 4 ק"מ בלבנון ב־2006 או תמרון לעומק קילומטר וחצי בעזה בצוק איתן. לאורך השנים נשחקה גם היכולת של צה"ל לתמרן לעומק, וספק אם יש היום בצבא כוח שיידע לתמוך ולהחזיק תמרון ליניארי של עשרות קילומטרים ללבנון בנוסח 1982.
אחד הקצינים הבכירים תיאר לי את זה בצורה פשוטה וציורית: "במשך שנים", אמר, "יצרנו תוכניות צבאיות בשתי מידות – סמול או אקסטרה לארג': או כמה ימים של אש מול עזה – או כיבוש מלא של הרצועה. או חילופי מהלומות עם חיזבאללה – או תמרון של כמה שבועות עד לביירות. באופן טבעי, הדרג המדיני נרתע מהאקסטרה לארג' והעדיף את הסמול, שלפעמים גרר אותנו בכל זאת לתמרון, אבל שטחי ומדשדש". עכשיו מנסים בצה"ל לייצר גם מידת מדיום – תמרון מוגבל, שילווה את מהלומות האש ויגדיל את ההישג, במחיר נסבל.
זו הדילמה שעמדה בפני המפקדים בתרגיל בתחילת השבוע: האם להסתפק במהלומות האש ולקוות שישיגו את השקט שהביאה מלחמת לבנון השנייה? האם לצאת לתמרון מוגבל נגד "רדואן", כוחות העילית של חיזבאללה שמצפון לגבול, או להתחיל להניע כוחות גם לעומק לבנון, על כל המחירים שכרוכים בכך? הם בחרו לצאת לתמרון למחוזות רדואן בדרום לבנון ומעבר להם, שספק אם דרג מדיני כלשהו יאפשר להם אי־פעם, וכנראה בצדק.
בשבוע הבא יגדילו את ההימור וינחיתו כוחות בקפריסין כדי לדמות נחיתה בעומק שטח האויב. השבוע חשף "ישראל היום" כי צה"ל רכש שתי נחתות גדולות מארה"ב שאמורות להוביל איגוף ימי. גם כאן הלחימה בים השחור צריכה להדליק נורות אזהרה. שני הטילים שהטביעו את ספינת הדגל הרוסית "מוסקבה" הם גם איתות על המאזן המשתנה בין פלטפורמות לטילים מדויקים.
הנחתות שרוכשת ישראל יכולות לשאת מאות לוחמים וכלים כבדים. מולם מצויד חיזבאללה במיטב הטילים נגד ספינות מתוצרת רוסיה ואיראן. טביעה של ספינה כזאת על מאות הלוחמים שבה היא אסון שישראל תתקשה להכיל, לכן הפעלה של נחתת כזאת תדרוש ביטחון מוחלט של צה"ל ביכולת להגן עליה.
שלא כמו המארינס, לצה"ל אין הלוקסוס לבנות כוח שמבוסס רק על פלטפורמות או רק על חימושים מדויקים, אלא הוא צריך למצוא את נקודת האיזון הנכונה. יש הבדל מהותי בינינו לבין האמריקאים: אם מפקד המארינס, הגנרל דיוויד ברגר, טועה בהימור שלו, והנחתים יתגלו ככוח לא יעיל – מאחוריהם ישנם עדיין צבא ארה"ב הענק, הצי וחיל האוויר. לנו יש רק צה"ל, ואין שום דבר מאחוריו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13