חבר הכנסת המדויק ביותר הוא איתמר בן גביר. אולי הוא גם הגזען ביותר, הפרובוקטור, הבולט ביותר, המתסיס, המבעיר, המעניין, המרגיז והמעצבן - אבל יותר מכל, הוא מדויק.

זה היה השבוע שלו. בממוצע, אחת לחודש יש לו השבוע שלו. הפרופיל התקשורתי שלו גבוה, גבוה מאוד. העלייה להר הבית, עם דגל, ביום ירושלים, שנה לאחר שומר החומות, תוך קריאה למשטרה להשליט סדר - זה מעשה שהוא בגדר בינגו. בול בפוני. כמו שרולדין השתלטה על חנוכה, מחלבות גד על שבועות, בן גביר הפך יום ישראלי לשחרור ירושלים לחג הדגלים של איתמר.

הקמת לשכה בשייח' ג'ראח על רקע סכסוך נדלני־משפטי, תוך שכנוע של כל הסובבים לקרוא לשכונה שמעון הצדיק, זו הברקה. לא צריך להסכים איתו כדי להודות שהוא מפעל יחסי הציבור היעיל ביותר שהיה אי־פעם בפוליטיקה הישראלית.

הדוגמה המופתית ביותר היא מ־2011, כשהסיע באוטובוס מסתננים סודנים מדרום תל אביב לבריכת גורדון המפונפנת, דאג להם לבגדי ים, הכניס אותם לבריכה וצעק להם: "חבר'ה, סווים סווים, תיהנו", על רקע צקצוקי הלשון של השוחים הקבועים. הוא התעקש: יש להם זכויות אדם. הם גם רוצים לשחות פה. קריאטיביות מסעירה פוגשת פעולה תקשורתית אפקטיבית להפליא - קשה שלא להתפעל.

לאיתמר בן גביר יש את זה בענק. יש לו אידיאולוגיה בוערת שמגיעה בעטיפה נכונה, כמעט מגניבה. הציבור יודע מה דעתו בשלל נושאים בציבוריות הישראלית, יותר מאשר דעתו של יאיר לפיד, למשל. יתרה מזאת, אפשר לשער מה הוא יחשוב על אירועים עתידיים. בן גביר ברור ושקוף יותר ממרבית הפוליטיקאים במשכן, אולי מכולם. אי אפשר לחשוד בו שפיו ולבו אינם שווים.

הוא משלב אג'נדה ימנית יוקדת עם יכולת בריאה להישאר משועשע ואפילו מצחיק. גם לאורן חזן הייתה אג'נדה, די דומה אפילו, אבל בניגוד לבן גביר, מעשיו המתריסים התפרשו כמוקיוניים. המינון אצלו היה לטובת השטותניקיות, הוא היה פליט ריאליטי עוד לפני שנכנס לבית "האח הגדול". לעומת חזן, הימין הקיצוני האידיאולוגי סובל מכובד ראש ומהיעדר חוש הומור, החל מהוותיקים כמו גאולה כהן ואליקים העצני ועד הצעירים כמו בצלאל סמוטריץ' או שמחה רוטמן, שהוא רק בן 41, אבל משדר אפרוריות ולאות.

כולם תמיד נראים חמורי סבר, מבוגרים גם בהיותם צעירים, מעייפים גם כשמדברים בלהט, קשה להתחבר אליהם, אצלם האידיאולוגיה באה על חשבון הנגישות לפרסונה.

בן גביר נמצא במקום טוב באמצע, הוא משלב עמוד שדרה לאומני, עם קורט חיוני של שובבות. קל לחבב אותו. מי שייתקע עם האוטו באמצע הלילה ויזדקק לכבלים להתנעת מצבר, יעדיף לפגוש את בן גביר ולבקש ממנו עזרה מאשר את ניצן הורוביץ, למשל. לפחות לפי תדמיתו התקשורתית, הורוביץ לא יטרח לעצור את הרכב. בן גביר יהפוך לחבר הכי טוב, ויזמין את כל הנתקעים לעל האש אצלו בבית.

אפילו שנאת הערבים, לכאורה, שבה הוא מואשם ציבורית, היא יותר קונקרטית מאשר גזענית מבית. ירצה או לא, בן גביר עצמו ממוצא ערבי. הורי אביו יוצאי עיראק. משפחת אמו מכורדיסטן. שם משפחתו המקורי הוא "חאנן", משמעו גביר, בערבית. אביו עברת אותו.

הוא גם יודע לתקן טעויות בזמן אמת. כל עוד התמונה של ברוך גולדשטיין הייתה תלויה בסלונו, הוא ידע שהיא הזיקה לתדמיתו יותר משסייעה. הוא הסיר אותה. יש בו התכונה החשובה ביותר לפוליטיקאי - הוא יודע לבחור את המלחמות שלו. כאשר לשכת עורכי הדין ניסתה למנוע ממנו לגשת להתמחות לעריכת דין, הוא נלחם בה וניצח.

המרוץ של אב"ג לצמרת מתודלק, לא במודע, גם על ידי השמאל, שבטעות אסטרטגית מסמן אותו כ"מפחיד", "דמון", "מסוכן", שצריך להיזהר מכל פעולה שלו. "תצביעו ביבי, תקבלו בן גביר". יותר ממבהיל, זה מדרבן. במקום להירתע ממנו, זה מגדיל אותו.

המסרים שלו פשוטים, הפעולות שלו מקוריות. נדמה שהוא נמצא פיזית בכל מקום נפיץ. כל אימת שיש שסע, מחלוקת או בור שנפער, הוא מתייצב בתוך שניות עם כיפה לבנה, מכופתרת תכולה, משקפיים מרובעים, חיוך ממזרי וקול שכבר במשפט השני שלו מצטרד וקופץ לפלצט מצטדק. לא משנה מתי ואיך הן ייערכו - בן גביר הוא ההפתעה הכי הצפויה של הבחירות הבאות. 