לורנס קראוס הוא טיפוס קצת שנוי במחלוקת, אבל יש לו פודקאסט מעניין. הוא גדל במשפחה יהודית בטורונטו, נעשה פיזיקאי, נעשה אנטי־אתיאיסט, כלומר, מי שלא רק שאינו מאמין אלא מתנגד פעיל לאמונה. התיידד קצת יותר מדי עם ג׳פרי אפשטיין, איש העסקים והתוקפן המיני, הואשם בעצמו בהטרדות מיניות ועבודתו באוניברסיטה הופסקה, וחיבר ספר שנעשה לרב־מכר על ״הפיזיקה של הסדרה מסע בין כוכבים״. הוא אינטלקטואל ציבורי, שיש שהחליטו להתעלם ממנו בגלל ההאשמות נגדו, ויש שהחליטו שההאשמות מוגזמות או פשוט לא מדויקות, ושניתן לסבול אותו כדי להרוויח את מה שיש לו להציע.

קראוס שוחח לא מזמן בפודקאסט שלו עם אלן גות׳. גם הוא יהודי במוצאו, גם הוא פיזיקאי במקצועו, חשוב יותר מקראוס. על שמו רשומה אחת מהתיאוריות המרתקות של העשורים האחרונים: האינפלציה. לא זו של הכלכלה ובנק ישראל, אלא זו של היקום אחרי המפץ הגדול. זו תיאוריה הגורסת שזמן קצר מאוד אחרי המפץ הגדול (כמה קצר? 10־36 שניות), היקום התפשט בבת אחת. מה שעוזר להסביר מדוע הוא אחיד, כפי שמתברר מקרינת הרקע הקוסמית.

כך או כך, קראוס וגות׳ שוחחו בין השאר על ספר שהשפיע על שניהם השפעה דרמטית: “גֶדל, אֶשר, באך", ספרו של דאגלס הופשטטר. כמעט אין מחלוקת על כך שמדובר ביצירה חשובה, מפוארת. כמעט אין מחלוקת על כך שמדובר ביצירה שהייתה לה השפעה. אבל על מה בדיוק ואיך ספר משפיע על מישהו?

"גדל, אשר, באך" זכה בפרס פוליצר בשנת 1980, כאשר יצא לאור. לא קל לתאר את תוכנו בשורה, אבל אם צריך בכל זאת, אפשר לומר שהוא מתאר כיצד מערכות פשוטות נעשות למערכות מורכבות. זו בעצם שאלה שעומדת במרכזה של החקירה המדעית, לדוגמה, ביחס לתודעה האנושית. כיצד ייתכן שמקבץ של חלקיקים פשוטים, אבני הבניין של החומר, מצטרף להרכבה מסובכת ויצירתית כמו נאמר, מוחו הקודח של מיכלאנג׳לו. בימים שבהם רווחה ההנחה שהאדם הוא תרכובת של ״חומר״ ושל ״רוח״, השאלה לא הייתה כל כך קשה.

הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט בן המאה ה־17 טען שהנפש היא רובד לעצמו, שאיננו חלק מהחומר. זו האמונה המכונה דואליזם או בעברית מצוחצחת: שניוּת. במדע המודרני היא איננה מקובלת, בוודאי לא בקרב מי שמתכנסים תחת המטרייה האנטי־אתיאיסטית. במדע המודרני מקובל יותר להניח שהכל נובע מהחומר, כולל הנפש, כולל מוחו הקודח והיצירתי של מיכלאנג׳לו. אין מוזות - יש רק נוירונים שנורים במהירות ונקלטים בסינפסות במוח.

"גדל, אשר, באך" הוא הספר שנותן ביטוי אומנותי מרתק לתהליכים שהופכים את הפשוט למורכב. יש בו חיבור של שלושה יוצרים: המתמטיקאי קורט גדל, שניסח את המשוואות הקובעות שישנן אמירות מתמטיות שלעולם לא נוכל להוכיח; הצייר הקריר מאוריץ קורנליס אשר, שהפליא באשליות אופטיות; המלחין יוהאן סבסטיאן באך, ששרטט מהלכים בדייקנות, ובכן, מתמטית. ולמה השפיע על קראוס ועל גות׳ באופן עמוק כל כך? כך ניסח הסופר לב גרוסמן את השפעתו של הספר על חייו שלו: ״הייתי מרחיק לכת עד כדי הנחה - איך אפשר להוכיח דבר כזה? - ש־GEB עיצב מחדש את מוחם של דור שלם של חנונים, שהתבגרו ועושים עכשיו דברים מעניינים... זה תנ"ך החנונים הסודי של הדור שלי״.

קראתם? תרגום לעברית יצא לפני קצת יותר מעשור. טל כהן וירדן ניר־בוכבינדר עבדו עליו בערך עשור וחצי. המחבר סייע להם בדרכו האניגמטית. יש סוג של מדריך שכתב המאפשר למתרגמים של הספר לזהות את כל משחקי המילים, השנינויות והקפיצות התמהוניות שמאפיינות את הספר. בדיחה שמתחילה בעמוד אחד ונגמרת כמה מאות עמודים אחר כך. ציטוט שחציו מופיע בפרק אחד, וחציו השני מסתתר בפרק אחר. במדינה קצת תרבותית יותר, היו מקבלים פרס גדול על מפעלם.

גדל, אשר, באך (צילום: צילום מסך)גדל, אשר, באך (צילום: צילום מסך)


בישראל ייאלצו להסתפק בהערצה לנצח של כמה חנונים. אגב, יותר חנונים ממה שנדמה לכם. מכיוון שהייתי מעורב בהוצאת הספר (כאשר הייתי עורך ספרי העיון של הוצאת כנרת זמורה דביר), אני יודע לספר שהמכירות הפתיעו לטובה. זה לא ספר דק, ולא ספר קל ולא ספר עבור כל אחד. ובכל זאת, היו מי שידעו לזהות את איכותו. כך כאשר יצא באמריקה, כך גם כאשר יצא בישראל, 30 שנה מאוחר יותר.


השפעה לטווח ארוך

הנה, תכונה חשובה של ספר שיש לו השפעה. עמידות מול פגעי הזמן. אפשר לזהות את העמידות הזאת ברשימות של ספרים משפיעים שמתפרסמות מעת לעת, על ידי יחידים או קבוצות. פיזיקאי אחר שיש לו פודקאסט מוצלח, שון קרול, ניסה ליצור לפני עשור וחצי רשימה של מאה ספרי המדע הפופולרי הכי חשובים. "רובים, חיידקים ופלדה" של ג׳ארד דיימונד היה ראשון ברשימה שלו (יצא בישראל בהוצאת עם עובד). לא בהכרח הכי חשוב, אלא הראשון שקרול נזכר בו. "גדל, אשר, באך" היה השני. את עצמו קרול לא הכניס לרשימה. הוא כתב כמה ספרים מוצלחים. ספרו החשוב, שבאנגלית נקרא ״התמונה הגדולה״, ייצא בהמשך שנה זו (במסגרת סדרת ספרים שאני עורך: הקיפוד והשועל). ספר קודם, ״מעולם ועד עתה״, שעוסק בשאלה מהו הזמן, יצא בישראל לפני קרוב לעשור (בהוצאת מטר).

כריכת הגן האנכי  (צילום: צילום מסך)כריכת הגן האנכי (צילום: צילום מסך)


אגב, אם זמן מעניין אתכם, יש ספר חדש יותר, של קרלו רובלי (בהוצאת כתר). שמו ״סדר הזמן״. רובלי כתב גם את ״שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה״, שיצא לפני חמש שנים. ובאופן כללי הוא פיזיקאי שיודע לכתוב. ספרו האחרון, ״הלגולנד״, מספר על ימיו הבודדים של וורנר הייזנברג על האי הטרשי הלגולנד, וכיצד פיתח את גרסתו לתורת הקוונטים (שקצת עומעמה בהמשך בגלל גילוייו של ארווין שרדינגר - ההוא מהחתול החי־מת).

לספרי מדע פופולרי יש השפעה רבה יותר מכפי שהייתם משערים במחשבה ראשונה. ״קיצור תולדות הזמן״ של סטיבן הוקינג השפיע על דור, באופן דומה להשפעת סרטו של סטיבן ספילברג ״פארק היורה״. הראשון דחף ילדים ונערות להתעניין במסתרי היקום, השני דחף ילדות ונערים להתעניין בקדמוניות כדור הארץ. ״הגן האנוכי״ של ריצ׳רד דוקינס עשה את המחבר לכוכב ואת עמדותיו לרווחות. הוא קיבל מגפון גדול והשתמש בו כדי לספר לבני אדם על הקוד הגנטי, ולא פחות מזה כדי לשכנע אותם שאין אלוהים. הנה, כך מתחברים לורנס קראוס מתחילת המאמר וקרול ודוקינס מאמצעו. שלושתם חברים של כבוד במסדר האנטי־אתיאיסטים. שלושתם דוברים נחרצים - יש שיאמרו נחרצים מדי - בתנועת ה״אין אלוהים ותפסיקו לדבר שטויות״. לקרול יש משפט יפה שהוא נוהג לחזור עליו בהקשר הזה: ״אלוהים הוא לא תיאוריה טובה״.

סטיבן הוקינג  (צילום: רויטרס)סטיבן הוקינג (צילום: רויטרס)


מה מקומם של כל ההרהורים האלה בסופשבוע רגוע של תחילת הקיץ? הם עלו בגלל שבוע הספר (וחודש הספר) שמגיע, ושמייצר הזדמנות לדבר על ספרים ולהציע ספרים, הם עלו גם מפני שקראתי את התרגום לספרו האחרון של הפסיכולוג זוכה פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן, שהוא לא רק ספר של כהנמן, אלא גם ספר של אוליביה סיבוני וקאס סאנסטיין.

קיצור תולדות הזמן (צילום: צילום מסך)קיצור תולדות הזמן (צילום: צילום מסך)



ריצ׳רד דוקינס (צילום: רויטרס)ריצ׳רד דוקינס (צילום: רויטרס)


הספר הפופולרי באמת של כהנמן, ״לחשוב מהר לחשוב מעט״ הוא ספר משנה חיים. לפחות, למי שקוראים אותו ברצינות, ומעכלים את מה שכתוב בו. ספר שמאלץ את קוראיו להאט את מהלך מחשבתם כדי שלא ליפול בשלל המלכודות שהמציאות טומנת להם, ושכהנמן מאתר עבורם במיומנות. זה מה שהפך למפורסמת כל כך את ״בעיית לינדה״, של כהנמן וטברסקי. צעירה מבריקה בשם ״לינדה״, שבימיה כסטודנטית חכמה ומוחצנת התעניינה מאוד בצדק חברתי ובשוויון. מה לדעתכם לינדה עושה היום, כאישה מבוגרת יותר? יש שתי אפשרויות שצריך לבחור מהן: 1. לינדה היא כספרית בבנק. 2. לינדה היא כספרית בבנק ופעילה בתנועה הפמיניסטית.

דניאל כהנמi (צילום: Andreas Rentz.GettyImages)דניאל כהנמi (צילום: Andreas Rentz.GettyImages)

אם אתם מכירים את המבחן, זה לא חוכמה. אם אינכם מכירים - מן הסתם בחרתם, כפי שעושים הרוב, באפשרות השנייה. זו שנשמעת מתאימה יותר. כמובן, זו האפשרות השגויה. יש בעולם הרבה יותר כספריות (או לפחות היו, כשבנקים עוד היו בנקים, וכשכהנמן וטברסקי ערכו את מחקרם) מאשר כספריות פמיניסטיות. המבחן המבדח הזה חושף את מה שכמעט מובן מאליו, ובכל זאת מתעתע בנו: החשיבה האינסטינקטיבית שלנו לא מותאמת לעולם שנדרשת בו חשיבה סטטיסטית. מי שרוצה לטעות פחות, צריך להאט, ולחשוב במספרים.

לחשוב מהר, לחשוב לאט (צילום: צילום מסך)לחשוב מהר, לחשוב לאט (צילום: צילום מסך)


לקרוא בתוך הרעש

״רעש״, הספר החדש, כבר שינה את חיי, או לפחות כמה פרקטיקות מקצועיות שאני משתמש בהן. זה ספר שיש בו תובנות מטלטלות, מטרידות מאוד, הנוגעות למערכות מרכזיות בחיינו. קשה לקרוא בו ולהביט באותו אופן על מערכת המשפט. כי מסתבר שענישה בבתי משפט אינה עקבית באורח שהוא כמעט מעורר פלצות. קשה לקרוא בו ולא לתהות על האופן שבו מקומות עבודה מעריכים את הישגי עובדיהם. כי מסתבר שבהערכת עובדים יש הרבה יותר ״רעש״, כלומר, שונות לא עניינית בין הערכות שונות, מאשר הערכה שיש בה ממש.

לא מעט ממה שיש בספר הזה יקשה עליכם לקרוא אותו. במובן הזה, ״רעש״ מחייב ריכוז, מהסוג שנדרשים לו כל מי שרוצים לנהל את ענייניהם עם קצת פחות ״רעש״. כמה מהעניינים שמופיעים בו הם חזרה, כולל פיתוח, על רעיונות מהספר הקודם. במקום ״לינדה״ ישנו הפעם ״ביל״, שיכול להיות מי ש״מנגן ג׳אז כתחביב״ או ״מנהל חשבונות שמנגן ג׳אז כתחביב״. אם שוב התפתיתם לתשובה השנייה, כנראה שלא הבנתם את הלקח של לינדה. אם לא הבנתם את הלקח של לינדה, כהנמן, סיבוני וסאנסטיין ישמחו להסביר לכם למה קשה כל כך להבין - ולהפנים - את הלקח של לינדה.

אנחנו, מסתבר, משתמשים בשאלה פשוטה כדי להשיב על שאלה קשה יותר. נחשוב על ״ביל״, שתיאורו ״אינטליגנטי אבל חסר דמיון, כפייתי, ועל פי רוב חייו די משעממים. בלימודים הוא היה די חזק במתמטיקה, אבל חלש במדעי החברה והרוח״. מכאן, נובע מבחן ״הדומות וההסתברות״. במילים פשוטות, קל לנו הרבה יותר לזהות מה דומה למה, מאשר לעשות את החשבון הסטטיסטי. לכן, כאשר אנחנו חושבים על ביל, ומנסים לומר לאיזה דימוי ביל מתאים יותר, אנחנו נוטים לומר ש״לביל יש יותר במשותף עם מנהל חשבונות שמנגן ג׳אז כתחביב מאשר עם אדם שמנגן ג׳אז כתחביב״. בראשנו, ביל הוא מנהל חשבונות, ואם נידרש לבחור אם הוא מנהל חשבונות שמנגן ג׳אז או סתם אדם שמנגן ג׳אז, נבחר באפשרות הראשונה, אף על פי שסטטיסטית האפשרות הנכונה היא השנייה (כי אם ביל מנגן ג׳אז, אז הוא יכול להיות גם רואה חשבון שמנגן ג׳אז).

וכל זה מעניין מאוד, גם אם פה ושם מחייב קריאה אטית ומרוכזת. השאלה היא אם זה גם ישנה את חייכם. הנה דוגמה לאופן שבו הוא כבר משנה את חיי. במסגרת אתר המדד אני עורך סקרים (עם עמיתיי, פרופ׳ קמיל פוקס ונח סלפקוב). בספר ״רעש״ זיהיתי עד כמה בעייתיות השאלות שמבקשות מאיתנו לתת ציון מספרי או אפילו מילולי, למדיניות מסוימת. נניח: עד כמה חשוב בעיניכם לטפל ביוקר המחיה, תנו ציון מ־1 (לא חשוב) עד 5 (מאוד חשוב). זו שאלה מקובלת בהרבה משאלים. זו שאלה ש״רעש״ מתאר בדקדקנות של חדר ניתוח עד כמה היא בעייתית. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ״3״? למה את מתכוונת כשאת אומרת ״4״? והאם גם מחר, אם נשאל אותך שוב, תאמרי ״3״, או שאולי תהיי במצב רוח של ״שלוש וחצי״? מעט דיוק, הרבה רעש.

בספר יש הבחנה בין סוגים שונים של רעשים, שלא ניכנס אליהם כאן. ויש גם הצעות מעשיות כיצד להפחית את כמות הרעש. במקרה של שאלה על יוקר המחיה, לדוגמה, אפשר להמיר את הדירוג המספרי - מ־1 עד 5 - בדירוג היררכי. קחו את יוקר המחיה, תהליך השלום, הצפיפות בכבישים, האיום האיראני - ודרגו אותם לפי סדר החשיבות. כך נדע למה אתה מתכוון כאשר אתה מציב את יוקר המחיה במקום הראשון. הוא יותר חשוב בעיניך מכל האחרים. כך נדע למה את מתכוונת כאשר תציבי את יוקר המחיה במקום השלישי - הוא יותר חשוב בעינייך מהאיום האיראני, אבל פחות חשוב בעינייך מהצפיפות בכבישים. אם תקפצו לבקר באתר המדד, תוכלו לראות שהלקח יושם. לפחות בחלק מהשאלות.

נעזוב את ״רעש״, שיש בו כמובן עוד הרבה מאוד, גם ללמוד וגם ליישם. אנחנו בעניין של ספרים והשפעתם. "הקפיטל" של קרל מרקס היה ספר משפיע. הוא ניסח רעיון שחולל תנועה. לא כל תנועה נולדת מספר, אבל יותר ממה שנדמה. הנה, סיבה לדבוק בספרים שנהוג להתלונן שכבר קוראים אותם פחות. וזה נכון, קוראים אותם פחות. ובכל זאת, יש מי שקוראים, ויש מי שקוראים ומשפיעים על מי שלא קוראים. את הסוציאליזם של מרקס לא היה אפשר לנסח בלי לכתוב ספר. לא היה אפשר להציע אותו כרעיון שיש טעם לנסות וליישם בלי לפרוש אותו על פני עמודים רבים של טיעונים והסברים. כמובן, רוב הספרים לא משפיעים כמותו, וטוב שכך. אבל גם בימינו - ימי טוויטר ונטפליקס - יש ספרים שמחוללים רעיונות ותנועות ומגמות.

נדמה לי, וגם בעניין הזה אני קצת משוחד, ש״מהפכת הקשב״ של מיכה גודמן הוא ספר שמחולל תנועה. כמה גדולה? כמה תשפיע? אלה דברים שקשה לאמוד, ושנבחנים על פני זמן, ומצטרפים לאחרים כאשר הם נעשים מזרזיף לנהר. הנה, חזרנו לרעש, רק במובן קצת אחר. הרעש של כהנמן וחבריו מתייחס לפערים בשיפוט שמתבטאים בפערי תוצאה (שני חיבורים באותה רמה מקבלים ציונים שונים, שני פושעים שעשו את אותה עבירה מקבלים עונשים שונים). הרעש של גודמן מתייחס לקושי לקיים חיי נפש וחברה בעולם שטוף בציוצים ובהסחות דעת. יש לקוות שזהו ספר שיכול לסייע לספרים הבאים אחריו. אם רק נסתייע בו כדי להתנתק מהשפעותיו המזיקות של שטף המידע המניפולטיבי והג׳אנקפודי, אולי נרוויח קצת דממה, שבה נוכל לקרוא בשקט את "רעש".

כריכת רעש  (צילום: צילום מסך)כריכת רעש (צילום: צילום מסך)

גילוי נאות ומפורט: המאמר שקראתם מחייב חשיפה של שלל ניגודי אינטרסים או לפחות מראית עין של ניגודי אינטרסים. במשך יותר מעשור הייתי עורך ספרי העיון של הוצאת כנרת זמורה דביר. לכן הייתי מעורב בהוצאה לאור של "גדל, אשר, באך" ושל שני הספרים של כהנמן שמוזכרים כאן. כמו כן, ערכתי את ספריו של מיכה גודמן, שאחד מהם מוזכר כאן. כמו כן, אני עורך את סדרת הספרים הקיפוד והשועל, שאחד מהספרים שייצאו בה בהמשך השנה מוזכר כאן. מצד שני, אין לי קשר ל"הקפיטל" של קרל מרקס (וגם לא לספרים של ההוצאות עם עובד, כתר ומטר שמוזכרים כאן). 