קרב האיתנים בין הסלולרי והמכונית | מאיר עוזיאל

מהם הביכורים של השנה הזו? מה הדברים החדשים המובהקים שנולדו השנה? ראש ממשלה עם 4 מנדטים; בית ראש ממשלה ברעננה על גב בתי השכנים; רע"ם בתוך הממשלה; נתניהו לא ראש הממשלה. יש מי שמריע על כך: “חג ביכורים שמח ומבורך לעם ישראל", ויש מי שלא.

סיימתי לקרוא את הספר “הסיפור של היהודים" מאת סיימון שאמה. לא אשלח אתכם לרוץ לקנות ולקרוא. זה ספר אשר כתוב לקוראים לא יהודים. לגבינו, הספר מספר סיפור מוכר מדי, והסופר משחיל לתוך ההיסטוריה שלנו (ושלו, הוא יהודי), יותר מדי מהחשיבה האופנתית כיום בקרב יהודים חילונים החיים בגולה. למרות זאת, כשקוראים, אפילו את מה שמכירים, תמיד אפשר ללמוד משהו חדש. גם אני למדתי. בעיקר הפתיע אותי קטע מכתביו של כומר שתיאר בזעזוע את מה שראו עיניו בעת גירוש ספרד.

טוב, לא זו הסיבה לכך שאני כותב קטע זה. אני, יש לי מנהג: כשאני רואה ספר על ההיסטוריה היהודית, אני מתחיל מהאינדקס. שם אני מחפש את הערך כוזרים או כזריה. אם אין, זה ספר פגום בתיאור ההיסטוריה היהודית, מבחינתי. הספר “הסיפור של היהודים" מגיע עד שנת 1492, שנת גירוש ספרד (זה כרך ראשון. הופיע גם כרך שני, ומובטח גם שלישי, ויש גם סדרה טלוויזיונית). על פי התאריכים חייבת להיות מוזכרת בספר הממלכה היהודית כזריה. הכוזרים אכן מוזכרים באינדקס ומוקדשים לכזריה עמודים מספר.

לצערי, אף שהספר נכתב לאחרונה, אין בו גילויים חדשים, ויש טעויות לרעה (הוא כותב שהכוזרים היו יהודים במשך 100 שנים כשמדובר ב־200 שנה ואולי 400 שנה). לפחות הוא לא כתב שרק האצולה הייתה יהודית, כמו שטוענים מקטיני ומכחישי כזריה. בסופו של דבר, ואף על פי שהספר נשען על המחקרים הכי עדכניים בתחומי ההיסטוריה היהודית, נשמר גם כאן הכלל: לא יודעים על כזריה, כי לא רוצים לדעת על כזריה.

על ספסל בשכונת מגוריי אני רואה פיליפינית, היא יושבת, וקרוב אליה, על השלב העליון של הספסל עומדת ציפור די גדולה. התקרבתי, סקרן, וראיתי: זה גוזל מפותח למדי של ציפור גדולה מטבעה ששמה עורבני. בשם המלא: עורבני שחור כיפה. הצבע הכחול בצדי הכנפיים שלו לא הותיר מקום לספק, זה עורבני, אם כי עדיין צעיר, והזנב עדיין לא באורך המלא. היא מלטפת אותו על הראש, הוא מצייץ וקורא ופותח את המקור כמבקש אוכל.

הספר העל־זמני של אורוול, “1984", מתאר עולם דיקטטורי עתידני. כולנו זוכרים את "האח הגדול", אבל לא פחות נחרט בזיכרוני שקיימת בעולם הרודני הזה שנאה חולנית כלפי אדם לא רצוי, כחלק משיטת השליטה של המפלגה בעם. לדמות השנואה קוראים ב"1984" גולדשטיין. כל יום מקרינים את פניו של גולדשטיין על כל המסכים לכמה דקות של שנאה, והתושבים הנאמנים צורחים ומשתוללים בשנאה מול פרצופו של גולדשטיין. אצלנו, כידוע, זה מישהו אחר. גאון אורוול.

יש מלחמה שלא מספיק מדווחים עליה: קרב האיתנים בין הסלולרי והמכונית. המכונית והטלפון הנייד הם אויבים. הטלפון תמיד נופל איכשהו במכונית ונעלם. הוא נמצא באיזה מקום בין הכיסאות אולי, אבל לא מוצאים אותו.

מצלצלים, ומאושרים כאשר נשמע צלצול ממעמקי הרווחים שבין חלקי הרכב. נרגעים, ומושיטים אצבעות נואשות ומיני מקלות עד שהוא חוזר לכיס. לפעמים קורה דבר מבהיל יותר: כשאתה קם, הטלפון נופל מחוץ למכונית, ואתה מגלה את זה רק כשאתה רחוק משם. רץ ומקווה למצוא אותו.

לא תמיד תמצא. לא פעם מישהו אחר ימצא. או שהוא יניח אותו על גג המכונית, או ישאיר פתק, או לא. פעם נעלם לי כך הנייד שלי. אחרי מעט יותר מחודש התקשר אליי בעל חנות לתיקון ומכירת טלפונים ברמת השרון ("I love phone") ואמר: “מישהו ניסה למכור לי את הטלפון שלך, למזלך לא הייתה ססמה ולכן הצצתי ברשימת אנשי הקשר שלך, ועל פי השמות המוכרים שראיתי שם באות א' בלבד, אמרתי למי שבא למכור לי את הטלפון: לא יכול להיות שהטלפון שלך, והוא ברח".

זה קרה לפני יותר משנתיים. זו הזדמנות לומר לו שוב תודה.