בכל משחק כדורגל וכמעט בכל אירוע ספורט יש אלימות. כיסים של גועל נפש. שיכורים מתקוטטים, חמומים שמרימים את הקול, יורקים ויש גם כאלו ששורפים כיסאות.
כמה נכתב על מצעד הדגלים השנה. לפני הכל אומר שבעבר לא חשבתי שהדבר הכי חכם שיש הוא לעבור בריכוזי אוכלוסייה ערבית עוינת ולהניף דגלים. אבל בשנים האחרונות קרה כאן משהו רע. ככל שהושקעו יותר כסף ואמצעים במגזר הערבי והתעצמה האינטראקציה בין יהודים לערבים והחל צמצום הפער (שדורש עוד השקעה כבירה מצד הרשויות והציבור היהודי עד שימוגר), חלק מהערבים שנושאים תעודת זהות ישראלית הקצינו והלכו והתרחקו מהנכונות לדו־קיום ולהכרה במדינה. חלק בלבד, אבל נוכחותם וקולם ניכרים ונשמעים חזק מאי־פעם.
זה קורה משלל סיבות: הזנחה, זעקה על אי־שוויון של שנים שהתערבבה עם סממנים לאומיים, מגמות עולמיות של הקצנה ובידול, וגם חלום ישן של קבוצות מסוימות באוכלוסייה הערבית־ישראלית־פלסטינית שרואות בנו נטע זר, ומבקשות שברוב כבוד נעזוב את ישראל לטובת הגולה ונשיב להם את מה שלטענתם נלקח מהם (ונשים בצד את העובדה שהייתה מלחמה שבה הצד הערבי, שהיה התוקפן, הפסיד, את חוסר הנכונות לפשרה ודחייה של כל אפשרות לשילוב וגם תמיכה בפוליטיקאים קיצוניים ועוד). זה הרקע.
חבר שלי, שאי אפשר לקרוא לו אדם קיצוני או אלים, בקושי אפשר לקרוא לו ימני, הצטרף למצעד. הוא הרגיש שהשנה חשוב מתמיד להראות נוכחות ואומץ, ושב עם רשמים מצוינים, נרגש ונפעם מהסדר ומהאירוע.
כשהראיתי לו כותרת עם תמונה איומה של צעיר יהודי מכה אישה ערבייה מבוגרת, צילום שהודפס בעיתון ידוע, לצד כותרת על אלימות רבה של יהודים במצעד, הוא ציין ששהה שם שעות ובעיניו ראה שהרוב המוחלט התנהג נהדר. הוא הודה שהיה קומץ אלים שפעל באופן דוחה. כאלו שחיפשו ריב ומדון. ירקו, הכו, שרו שירים גזעניים וקיללו. זה עלוב ודורש טיפול שורשי ועכשיו. אבל הם היו החריג, המיעוט. רבבות של חוגגים התנהלו אחרת. עמדו על שלהם באיפוק ובפטריוטיות.
בסוף יש כאלה שהעובדות לא משנות להם: מי שרוצה לשלול את הלגיטימציה של ירושלים ימצא אינסוף תירוצים וסימוכין לכך שהמצעד הוותיק הזה פסול. מהתנהגות של ארגוני ימין, דרך רגישות ונפיצות ועד לטיעוני ג׳נטריפיקציה. אבל מי שמבקש לשרוד בארץ הקשה הזו, יצעד.
התרעות פיקוד העורף