בכל משחק כדורגל וכמעט בכל אירוע ספורט יש אלימות. כיסים של גועל נפש. שיכורים מתקוטטים, חמומים שמרימים את הקול, יורקים ויש גם כאלו ששורפים כיסאות.

עזבו את ישראל. אצלנו עדיין לא מיגרו את האלימות במגרשים והיא עדיין מסיבית, אבל גם באירוע תרבות בארץ סקנדינבית קרה תפגשו בהתנהגות דוחה באירועי ספורט, ולא רק בכדורגל. מעטים הרגעים שבהם המון רב מתאסף וכולם, עד האחרון שבהם, מתנהלים באופן מופתי.
בין עשרות אלפי צדיקים תמיד תמצאו כמה רשעים שיעכירו את האווירה. וכמו שמורים אהבו לומר בזמני - למה כמה תלמידים חסרי תרבות מוציאים שם רע לכל הכיתה? למה? ככה. זה המנגנון של בני האדם.

כמה נכתב על מצעד הדגלים השנה. לפני הכל אומר שבעבר לא חשבתי שהדבר הכי חכם שיש הוא לעבור בריכוזי אוכלוסייה ערבית עוינת ולהניף דגלים. אבל בשנים האחרונות קרה כאן משהו רע. ככל שהושקעו יותר כסף ואמצעים במגזר הערבי והתעצמה האינטראקציה בין יהודים לערבים והחל צמצום הפער (שדורש עוד השקעה כבירה מצד הרשויות והציבור היהודי עד שימוגר), חלק מהערבים שנושאים תעודת זהות ישראלית הקצינו והלכו והתרחקו מהנכונות לדו־קיום ולהכרה במדינה. חלק בלבד, אבל נוכחותם וקולם ניכרים ונשמעים חזק מאי־פעם.

זה קורה משלל סיבות: הזנחה, זעקה על אי־שוויון של שנים שהתערבבה עם סממנים לאומיים, מגמות עולמיות של הקצנה ובידול, וגם חלום ישן של קבוצות מסוימות באוכלוסייה הערבית־ישראלית־פלסטינית שרואות בנו נטע זר, ומבקשות שברוב כבוד נעזוב את ישראל לטובת הגולה ונשיב להם את מה שלטענתם נלקח מהם (ונשים בצד את העובדה שהייתה מלחמה שבה הצד הערבי, שהיה התוקפן, הפסיד, את חוסר הנכונות לפשרה ודחייה של כל אפשרות לשילוב וגם תמיכה בפוליטיקאים קיצוניים ועוד). זה הרקע.

על הבסיס הזה החל כדור שלג לצבור תאוצה: אלימות, זריקת אבנים ברחבי המדינה, הורדת דגלים והפגנות אנטי־ישראליות במוסדות להשכלה גבוהה. הדבר כל כך דרמטי, עד שנהיה לרגעים לא נעים ומפחיד להניף דגל ולהסתובב במקומות שלא הייתה סביבם מחלוקת בעבר.
ג׳ו רוגן האמריקאי, שהוא מטורף לא קטן וגם מסתבך סדרתי ועדיין בעל אחד הפודקאסטים המשפיעים בעולם, מעלה לא פעם שאלות בעזרת מומחים ודוברים פופולריים, כגון כיצד צריך להתנהל בעידן הזה, ואילו תכונות אדם צריך כדי להצליח לשרוד. השיח שהוא מנהל מוביל שוב ושוב לצורך לנקוט עמדה ברורה. חולשה ופשרנות לא עובדות כעת בארצות הברית, ולמרבה הצער גם לא אצלנו.

ניסו את אוסלו ולא הלך. אהוד ברק ואהוד אולמרט השתדלו ונותרו נטולי מענה, ועכשיו הגענו לנקודה שבה חובה להתעקש ולעמוד על שלנו.
עד כאן מדוע היה חשוב לצעוד ביום ירושלים.

חבר שלי, שאי אפשר לקרוא לו אדם קיצוני או אלים, בקושי אפשר לקרוא לו ימני, הצטרף למצעד. הוא הרגיש שהשנה חשוב מתמיד להראות נוכחות ואומץ, ושב עם רשמים מצוינים, נרגש ונפעם מהסדר ומהאירוע.

כשהראיתי לו כותרת עם תמונה איומה של צעיר יהודי מכה אישה ערבייה מבוגרת, צילום שהודפס בעיתון ידוע, לצד כותרת על אלימות רבה של יהודים במצעד, הוא ציין ששהה שם שעות ובעיניו ראה שהרוב המוחלט התנהג נהדר. הוא הודה שהיה קומץ אלים שפעל באופן דוחה. כאלו שחיפשו ריב ומדון. ירקו, הכו, שרו שירים גזעניים וקיללו. זה עלוב ודורש טיפול שורשי ועכשיו. אבל הם היו החריג, המיעוט. רבבות של חוגגים התנהלו אחרת. עמדו על שלהם באיפוק ובפטריוטיות.

בסוף יש כאלה שהעובדות לא משנות להם: מי שרוצה לשלול את הלגיטימציה של ירושלים ימצא אינסוף תירוצים וסימוכין לכך שהמצעד הוותיק הזה פסול. מהתנהגות של ארגוני ימין, דרך רגישות ונפיצות ועד לטיעוני ג׳נטריפיקציה. אבל מי שמבקש לשרוד בארץ הקשה הזו, יצעד. 