מי שעקב בחודשים האחרונים אחר השיח הפלסטיני הנוגע לרצועת עזה, מצא בו לפתע נוכחות מוגברת של החזית העממית לשחרור פלסטין. אומנם לא בפעילות צבאית או ירי רקטות, אלא בעיקר בהטיית שכם פומבית לחמאס ולפלגים ברצועה במאבקם נגד ישראל. אין זה מקרה שהחזית מביעה באופן רשמי תמיכה בפלגים בעזה, אף שנוכחותה ברצועה דלה ביותר, והיא בכלל ארגון חילוני, חברה נכבדה באש"ף עד ימינו אלה. זהו קצה זנבו של תהליך סמוי מהעין, המתרחש כבר שנה לפחות. ביטוייו בעיקר פוליטיים, אבל שאיפותיו מרחיקות לכת.

כמו תמיד בימים אלה, כדי לדבר על אחד השחקנים במחנה הפלסטיני יש להתעכב תחילה על חמאס, ובמיוחד על האסטרטגיה הראשונה במעלה שלהם. ראשי חמאס של ימינו פחות עסוקים בחיפוש עילות לירי רקטות. גם את המאבק נגד הסגר הם הניחו לרגע בצד, ביודעם כי ישראל לא תסיר אותו בעתיד הנראה לעין. הם מודעים היטב לנחיתותם הצבאית, ואין להם חלומות שווא כי ביכולתם לנצח במלחמה. אבל הם חלק מן המערכת הפוליטית הפלסטינית, ושם, אם ינהגו נכון, ביכולתם לגרוף ניצחון ברגע האמת. הרגע הזה במרחק נגיעה, והוא יבוא מיד לאחר שאבו מאזן יסיים את כהונתו.

כל הנהגת חמאס, ברצועה, במזרח ירושלים ובחו"ל, רתומה למטרה. לרכוש שליטה בגדה ובמזרח ירושלים, או לפחות לחזור לשמש שם שחקן מרכזי. הם אינם מחכים לרגע שאבו מאזן ילך, אלא פועלים במרץ רב, מתחת לשולחן ומעליו, כדי לבצר את מעמדם לקראת היום הקובע. הם משקיעים מאמץ רב, יומיומי, בזירת התודעה (וברשתות החברתיות) כדי לאסוף נקודות בציבור. משום כך, למשל, העמידו על ראש שמחתם את ירושלים. לאו דווקא בשם האמונה הדתית, אלא כדי לצבור עוד נקודות פוליטיות. להציב את עצמם כחלופה פטריוטית, אמיצה, לרשות ההולכת ונחלשת. זה יעדם הראשון במעלה בתקופה זו, וכל השאר נועד לשרתו.

אחד הצעדים שביצעה הנהגת חמאס באחרונה הוא הקמת גוש פוליטי נגד הרשות. לשם כך גייסה את הג'יהאד האסלאמי ואת החזית העממית לשחרור פלסטין. שלושתם פועלים בשנה האחרונה כגוף אחד תחת אפה של הרשות. זו קואליציה של רסיסי פלגים, שנוכחותם בגדה ובמזרח ירושלים חלשה, ועל כן התלכדו. היכן שקיימת נוכחות של הרשות, רשמית או ציבורית, שואף המשולש הזה להחלישה או להחליפה. הם פעילים בקמפוסים, יוזמים הפגנות ועצרות פוליטיות, מתנגשים עם צה"ל והמשטרה, מגייסים תורמים אלמוניים, וגם קושרים קשר לפעילות צבאית.

לפני תשעה חודשים עלתה החזית העממית לכותרות אחרי שמשרד הביטחון יצא נגדה למאבק והכריז על שש עמותות שפועלות בחסותה כארגוני טרור. עמותות אלה שימשו למעשה מחלקות בארגון האם, ופעלו כמוסד פיננסי לאיסוף הון עבורו, וגם מסגרת ארגונית עבור תומכים וחברים. למעט תקופות מעטות, הרי מאז האינתיפאדה השנייה ורצח השר רחבעם זאבי, החזית לא נטשה את מאבקה בישראל, אף שזוהרה הועם הודות לפעילותן הקיצונית של חמאס והג'יהאד. יש לה חשבון ארוך עם ישראל מאז מעצר מפקדה אחמד סעדאת בעקבות רצח גנדי. מצד שני, אבו מאזן ממילא אינו רואה בה שותפה להנהגה. כל אלה גרמו לה להתגלגל אל חיק חמאס והג'יהאד האסלאמי.

מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, במסיבת עיתונאים ברצועה (צילום: מג'די פתחי/TPS)מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, במסיבת עיתונאים ברצועה (צילום: מג'די פתחי/TPS)


גם עבור חמאס זו עסקה טובה, שמעניקה לה תחושה כי אחרי שנים של קיפאון, היא עלתה על הגל. זו הייתה שנה טובה עבור הנהגת התנועה. מלחמה שממנה יצאו לא רע, תוספת אלפי פועלים שיוצאים לעבוד בישראל, קמפיין מוצלח על ירושלים, ועתה גם קואליציה משולשת נגד הרשות. דבר הם לא השיגו בנוקאאוט, הכל בנקודות שנאספות זו לזו. ההנהגה הישראלית, מבלי משים, מוסיפה ומחלקת להם מתנות. היא עסוקה במשבר פוליטי מתמשך, ואינה פנויה דיה כדי לראות כי התעצמות חמאס איננה נמדדת רק במספר רקטות, אלא גם בהתנחלות בלבבות.

חמאס, מצדה, שואבת עידוד רב מן המתרחש בישראל. לא רק מחולשת הממשלות בירושלים בשנים האחרונות, אלא גם מכל ביטוי של היעדר משילות בפאותיה השונות של ישראל. למעשה, דבר אינו מאיים כיום על חמאס, פרט למלחמה, וגם בה הם חשים כי ישראל לא תלך עד הסוף. כאשר אזרחים ערבים מבצעים מעשה, בעזה רואים בכך "אחדות הזירות". לא רק עזה נאבקת בישראל, ולא רק מזרח ירושלים והגדה, אלא גם לוד, רמלה, עכו וחיפה. כאשר באו פיגועי הדמים, שבהם נרצחו 19 ישראלים, צמרת חמאס ראתה בהם תוצאה ישירה של מדיניותה. לתחושתם, אחרי שנים של מאמץ להתסיס את השטח מרחוק, משהו כאן התעורר.

הרשות הפלסטינית מבחינה היטב במציאות הזו, והיא מרבה להתריע על אודותיה בפני ישראל. בכירים ישראלים שהתארחו בלשכתו של אבו מאזן חזרו ושמעו ממנו סקירות מדאיגות. בדרגי השטח של הרשות, בראשם מנגנוני הביטחון, שורר חוסר אמון כלפי ישראל, לפעמים גם תחושות חרטה קשות על שנים של שיתוף פעולה. התגברות העלייה של מתפללים יהודים להר הבית, פעילות יומיומית של צה"ל בערים, או כל הצהרה ישראלית על הגברת מכסת הפועלים לרצועה, זורעת בקרבם תחושה כי הם שימשו בידי ישראל מכשיר חד־פעמי, ולא פרטנר.

אין מדובר ביושבי קרנות, אלא באנשי מבצעים שהצילו חיי יהודים וערבים גם יחד. קציני ביטחון פלסטינים, שבמשך שנים רבות פעלו יחד עם ישראל כדי לחסל את הזרוע הצבאית של חמאס והג'יהאד האסלאמי בשטחים. את התוצאות אפשר היה לראות במתיחות האחרונה, שבה עמדו בפני ישראל התארגנויות חמושות, אבל לא ארגונים כמו באינתיפאדה השנייה. והנה ישראל גומלת להם, אומנם לא במכוון אבל באופן בוטח, בחיזוק מעמדה של חמאס, ומצד שני בהידוק הנוכחות היהודית בהר הבית. לנגד עינינו הולכת חמאס ומתבססת, הזהירו ראשי הרשות את עמיתיהם הישראלים, ואתם מסייעים לה על מלא.

חמאס עולה להתקפה

כדי לצבור נקודות ליום פקודה, לא מסתפקים הפלגים בחמאס רק בהחלשת הרשות. יום ירושלים שחל בתחילת השבוע הביא לקִצו מבצע תודעה מעניין בפני עצמו שנהגה בעזה. ראשי חמאס סימנו את המצעד החגיגי כהזדמנות לצבור נקודות בציבור הפלסטיני. היה ברור להם כי המצעד יהיה מפגן של ריבונות ישראלית, והם ידעו שלא יצליחו לסכלו. גם לפתוח חזית צבאית לא רצו. הם בסך ביקשו לרכוב על האירוע כדי להפיק רווחים פוליטיים. לבייש את הרשות, שמזרח ירושלים מצויה באחריותה, ולהתיש את ישראל.

באמצעות איומים חוזרים והצהרות בנוסח "אתם משחקים באש", הכניסו דוברי חמאס את מערכת הביטחון לכוננות מוגברת. סייעה לכך אותה רקטה מ־10 במאי 2021, שנורתה לעבר ירושלים ופתחה את מבצע שומר החומות. הרקטה ההיא נפלה בשדות ולא פגעה באיש, אבל השפעתה הראתה כי בחמאס מוכנים גם להקריב.

בימים שלפני מצעד הדגלים הקפידו ראשי חמאס לפזר אזהרות ואיומים כלפי ישראל, לבל תפגע בקדושת הר הבית. "ניאבק בכל האמצעים", התריע אסמאעיל הנייה שבוע לפני המצעד. יומיים לפניו אמר כי מבחינתם "כל האפשרויות פתוחות". ישראל חששה מפני חזרתו של תסריט 10 במאי, ונדרכה. מאות חיילים סביב הרצועה הוכנסו לכוננות, אלפי שוטרים הוזרמו לירושלים, ובשב"כ העלו את רף תשומת הלב.

מצעד הדגלים בשער שכם (צילום: מארק ישראל סלם)מצעד הדגלים בשער שכם (צילום: מארק ישראל סלם)


המתח הביטחוני השפיע ישירות על אוכלוסיית הדרום ואזור המרכז, ונטע בה חשש מפני הבאות. בחמאס לא התכוונו להילחם, אלא לייצר כותרות שמנות. כל השאר יבוא מאליו. שנים הם ייחלו לרגע הזה, שבו יוכלו לקבוע עבור הישראלים סדר יום בהבל פה, כפי שנוהג לעשות שנים חסן נסראללה. הזרוע הצבאית של חמאס אומנם שיגרה מטח רקטות לעומק הים יממה לפני יום ירושלים, אבל היה זה חלק מהתרגיל. המטח נועד להלחיץ את ישראל ולהראות לה כי כוונותיהם רציניות לכאורה.

מבזקי החדשות באו בזה אחר זה: ראש השב"כ, רונן בר, הגיע לחפ"ק בשער שכם. מפכ"ל המשטרה, יעקב שבתאי, כבר מזמן נמצא שם עם השוטרים. בן גביר עולה להר עם חגורת אבטחה כבדה. מניין הכוחות הגיע לאלפים. כולם תהו אם בכלל תעמוד המשטרה במעמסה, או שמא שוב יחזרו המראות מהלוויית שירין אבו עאקלה. מדינה הבטוחה בריבונותה על ירושלים, אבל נדרשת כל הזמן להזכיר לעולם שהריבונות הזו קיימת.

הייתה זו מלכודת תודעתית, ומערכת הביטחון והפוליטיקאים נפלו לתוכה בעיניים פקוחות. בחמאס גרפו את הנקודות. הם הראו כי אף שחלפה שנה, הם עדיין מגינים על ירושלים, אף שהם כלואים ברצועה תחת המגף הישראלי. בימים שלפני המצעד האיצו ראשי חמאס בציבור לצאת לרחובות. כך הצליחו ליצור, כדרכם, מסך מפוצל. לא רק דגלי כחול־לבן, אלא גם דגלי פלסטין ומפגינים פלסטינים. בדרך זו כרסמו, לשיטתם, בריבונות הישראלית.

"ישראל גייסה 3,000 שוטרים וחיילים כדי להניף דגל בירושלים", לגלג למחרת ראש ממשלת הרשות, מוחמד אשתייה. אכן, היה זה שבוע שבו שכחנו היכן הנחנו לאחרונה את קור הרוח שלנו. נקווה שמצאנו אותו בינתיים.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל