איומו של שר האוצר אביגדור ליברמן לשלול תקציבים מאוניברסיטת בן־גוריון בשל ההפגנה בקמפוס שבה הונפו דגלי פלסטין, היה מופע ציני ופופוליסטי. מקומם ששר בכיר כליברמן, בעיתוי כה טעון ורגיש, חובט באוניברסיטה הפצועה כדי לקושש כמה קולות.
נניח לרגע לשאלה אם ענישה כזו היא בכלל אפשרית מבחינה חוקית. אבל מה מנסה להשיג שר האוצר הנכבד מול המוסד האקדמי שמייצר את המספר הכי גבוה של מהנדסים בישראל? שהאוניברסיטה תושבת בשעה שהמשק משווע לידיים עובדות מיומנות? שהאוניברסיטה ששותפה לפיתוח הנגב תצמצם את פעילותה? מה הוא ישיג בכך למדינה, לכלכלה ולמשק?
אתחיל בגילוי נאות. יחסי לאוניברסיטת בן־גוריון אינו רק אינסטרומנטלי, אלא גם רגשי. שם למדתי לשלושה תארים עוקבים, שם למד גם אישי, ד"ר כפיר לוצאטו, שם למדו ולומדים גם שניים מארבעת ילדיי – לילך ויונתן. עד לאחרונה כיהנתי כחברת הוועד המנהל של האוניברסיטה, ואני תורמת לה רבות מזמני ומיכולותיי.
השתתפתי בוועדות רבות, כולל הוועדות שמונו לבחירת נשיא האוניברסיטה. זכיתי גם לקבל את "אות בוגר" האוניברסיטה, והחשוב מכל – אני ילידת הנגב ותושבת הנגב. מכאן תבינו שגם הביקורת שאשמיע על האוניברסיטה באה ממקום של מסירוּת ודאגה למוסד שאני רואה בו את אחד החשובים והמרכזיים בפיתוח הנגב. "נאמנים פצעי אוהב".
ייאמר כבר עכשיו: ההפגנה שערכו פעילים פרו־פלסטינים בתוך שטח האוניברסיטה ובה הונפו דגלי פלסטין בעצרת לציון "יום הנכבה" לא הייתה צריכה להתקיים. זו שגגה קשה שיצאה תחת ידי הנהלת האוניברסיטה, ואני משוכנעת שגם היא מבינה שמדובר בתקלה שלא הייתה צריכה לקרות. אבל מכאן ועד האיומים וההכפשות שהושמעו כלפי האוניברסיטה, המרחק הוא רב.
הסוגיה שעל הפרק איננה קשורה בחופש הביטוי, משום שמדובר בהפגנה שמאחוריה עומדים גורמים שכוונתם אחת – להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה במקרה הטוב, ולמחוק אותה מן המפה במקרה הרע. דגל פלסטין במקרה ה היה לא רק מופע אנטי־ציוני, אלא גם אנטישמי. מופע של התרסה בוטה נגד עצם קיומה של ישראל ונגד זכותו של העם היהודי למולדת משלו.
נדמה לי שגם ההתייחסות של הנהלת האוניברסיטה לצד הפורמלי של העניין והישענותה על חוות דעת של היועצת המשפטית לממשלה הייתה לא במקומה, כי מדובר בעניין עקרוני הנוגע לעצם קיומה של המדינה. כאן היה על ההנהלה להפעיל שיקול דעת שמביא בחשבון גם היבטים ציבוריים של נראוּת ותקשורת.
אבל אם כבר נוגעים בהיבטים משפטיים של פעילות פוליטית בקמפוסים, כדאי לציין שבחוק זכויות הסטודנט, התשס"ז 2007, שבו מעוגנות זכויותיהם של סטודנטים לחופש ביטוי, חופש התארגנות והפגנה, נקבע כי למוסדות להשכלה גבוהה הסמכות להסדיר את אופן הבעת הדעות וההפגנות של סטודנטים לצורך שמירה על מהלך הלימודים התקין. אין עוררין על כך שכל הסטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון, לרבות הסטודנטים הערבים, נהנים מחופש ביטוי גמור. אך גם אין עוררין על כך שבהפגנה המדוברת היו ביטויים שיש בהם הסתה נגד המדינה, לצד האיום על ביטחון הציבור.
האוניברסיטה נקלעה, שלא בטובתה, לאחד הקונפליקטים הקשים שקורעים את החברה הישראלית – השסע היהודי־ערבי. אנו בצומת דרכים היסטורי. מצד אחד גוברת הרדיקליזציה של ערביי ישראל, הן במובן הלאומי והן במובן הדתי. מצד שני מגמת ההשתלבות קיימת אף היא ואף מתגברת בציבורים מסוימים, והשאלה היא כוחו של מי יגבר.
הרופאים, האחיות, אנשי הסיעוד בבתי החולים, מהווים הוכחה למגמת ההשתלבות. הם עושים את מלאכתם נאמנה גם בימי פיגועים קשים. המהנדסים בחברות ההייטק שעדיין מספרם מצומצם, והרוקחים בבתי המרקחת שפועלים גם כגוי של שבת, הם עדות נוספת. כך גם פועלי הבניין, אנשי הניקיון, המורים והמרצים. אך לצד אלה פועלים היום כוחות לא שוליים בחברה הערבית־ישראלית, כולל אישי ציבור הנחשבים מתונים, לערעור הלגיטימיות של מדינת ישראל, תוך חתירה תחת עצם זכות קיומה.
מתקפה ציבורית קשה
כמדינה יהודית ודמוקרטית אנו מחויבים לא רק פורמלית, אלא גם ערכית ומעשית, להעניק לערביי ישראל את מלוא הזכויות האזרחיות. זאת גם בהינתן המאבק המדיני והצבאי באחיהם הפלסטינים שבשטחי יהודה, שומרון ועזה.
במובן זה מגילת העצמאות, שקובעת כי ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות", משקפת עדיין את דעתם של רוב רובם של אזרחי ישראל. בנושאים מסוימים ערביי ישראל אפילו זכאים להעדפה מתקנת כדי להתגבר על הפערים החברתיים והכלכליים שמהם הם סובלים.
אבל הסובלנות שלנו מסתיימת כאשר עולה הדרישה מצד ערביי ישראל להפוך את מדינת ישראל, שהיא במהותה בית לאומי לעם היהודי, למדינת כל אזרחיה. לזאת לא נסכים.
מבלי שהדבר ייחשב לי לפטרונות, אני מוצאת מספר תחומים שבהם מצבם של הערבים בישראל טוב מזה של אחיהם הערבים, ואפילו משל מיעוטים אחרים במדינות דמוקרטיות. למשל בסוגיית השימוש בלשון הערבית ובזכות לחינוך בשפת האם. גם הסטודנטים הערבים, אזרחי ישראל, נהנים באוניברסיטת בן־גוריון, זו שנבנתה מכספי המדינה ומתרומות של יהודים בתפוצות, מהשכלה גבוהה ברמה שלא יוכלו לזכות בה בשום מקום אחר במזרח התיכון.
איננו מצפים להערכה או לתגמול על כך, אלא פשוט לנאמנות מינימלית למדינה שבה הם אזרחים, וכנגזרת מכך גם למוסדותיה ובכלל זה אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. נחזור לאוניברסיטה, שנמצאת כיום תחת מתקפה ציבורית קשה. מותחי הביקורת צריכים להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים ולזכור את חשיבותה ותרומתה הסגולית של האוניברסיטה לחברה הישראלית. בפרט את תפקידה המרכזי בפיתוח הנגב, במיוחד בימים אלה שבהם נבנות קריות התקשוב והמודיעין של צה"ל בנגב, שאליהן יעברו יחידות העילית הטכנולוגיות של הצבא, שאמורות לעמוד בקשר הדוק עם האוניברסיטה.
בכלל, לאוניברסיטה זיקה הדוקה לנגב. כך למשל פועלים בתוכה המכון הלאומי לאנרגיית השמש; המכונים לחקר המדבר; מכון בן־גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן־גוריון; המכון למדע וטכנולוגיה בתחום הננומטרי; המכון הלאומי לביוטכנולוגיה בנגב. כמו כן האוניברסיטה משתפת פעולה עם המרכז למחקר גרעיני קמ"ג, ועם מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית.
בהקשר זה כדאי לזכור כי האוניברסיטה יוזמת, מובילה ומיישמת פרויקטים טכנולוגיים רבים, ומזקקת את ההצלחה המדעית לכדי יישומים ופתרונות המושכים שותפים ומשקיעים אסטרטגיים רבים בתחומי המדע, הטכנולוגיה והתעשייה. הקשר של האוניברסיטה עם התעשייה הוא הדוק, והיא הייתה שותפה מרכזית בייזום והקמת הפארק הטכנולוגי המתקדם בבאר שבע המתפרס על פני 600 אלף מ"ר של שטחי מחקר ופיתוח ומשרדים ברמה הגבוהה ביותר. אלה מאוכלסים על ידי חברות הייטק, מדע וטכנולוגיה מרחבי העולם.
אני מעריכה שהנהלת האוניברסיטה תמצא את הכוח והיושר האינטלקטואלי לנהל בדיקה מקיפה של מה שקרה, ולנסח לעצמה מדיניות שתמנע תופעות כמו הפגנת דגלי פלסטין בעתיד. אך מה שקרה איננו מצדיק פגיעה באחד המוסדות האקדמיים המפוארים במדינה, שתורם תרומה מכרעת לשגשוגה בתחומי המחקר, המדע והטכנולוגיה.
הכותבת היא מנכ"לית קבוצת לוצאטו ויו"ר עמותת "ישראל למען הנגב".