1. המודל ההונגרי


אתמול לפני שנה התקשר חבר הכנסת יאיר לפיד לנשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין והודיע לו "עלה בידי להרכיב ממשלה". לפיד לבש, כהרגלו, בלייזר שחור וטי־שירט שחורה מתחתיו. בנט, שהסב חגיגי לידו, לבש חולצה לבנה מכופתרת. הסרטון שהנציח את הרגע הזה היה די מחתרתי.

מצולם בסלולרי של אחד העוזרים, ללא ביום, תפאורה, איפור או שיער. הם ישבו שם ביחד, בחדר קטן, והתקשרו לנשיא המדינה. שום דבר בסרטון הזה לא מצביע על עוצמתה של הדרמה שניטשה באותם מסדרונות באותם ימים. שני המחותנים שוחחו קצרות עם הנשיא, הודיעו לו מה שהודיעו וקיבלו את ברכת הדרך. ממשלה חדשה קמה בישראל. ממשלה היסטורית.


היא לא ידעה רגע אחד של חסד. אף על פי שהדמימה את הקומפרסור שקדח לנו באמצע הסלון, הפסיקה את הסחרור, חילצה את המדינה מהבור ומנעה ממנה צניחה לתהומות חסרות תקדים, נלחמת הממשלה הזו גם ברגע זה על חייה. הנס שאפשר את הקמתה שורד כבר שנה שלמה, אבל לא לעולם חוסן.

מכונת הרעל והפייק העוצמתית ביותר שקמה כאן אי־פעם מנסה לקעקע את הממשלה הזו כל יום, כל הזמן, בכל האמצעים הכשרים יותר או פחות. עד שעת כתיבת הטור הזה, נחלה מכונת הרעל הזו תבוסה. אבל היא ממשיכה לנסות. אין לה כוונות לוותר.

מן העבר השני, בנט ולפיד ממנפים את עוצמת חולשתם ובעיקר משחקים על אימת האלטרנטיבה. כל עוד האיום של האלטרנטיבה עלול לפתוח מעלינו בכל רגע נתון את שערי הגיהינום, יש להם קייס מוצק.

איך ייראה הגיהינום הזה? בואו נדבר על הדוגמה ההונגרית. הונגריה היא, לכאורה, דמוקרטיה אירופית. נניח. העניין הוא ששולט בה דיקטטור עם נגיעות פשיסטיות שמנצל את יתרונות הדמוקרטיה כדי לצמצם אותה ולרתום אותה לצרכיו. ויקטור אורבן ניצח בבחירות שהתקיימו שם לאחרונה, בגדול. דקות לאחר שהשביע בפרלמנט את ממשלתו החדשה, שינה הפרלמנט, שבו השיג אורבן רוב ברור, את החוקה ההונגרית, מה שאפשר לו להכריז על מצב חירום (ללא סיבה אמיתית), מה שמאפשר לו להוציא צווים הסותרים את כל החוקים הקיימים ולעשות במדינה כרצונו.

זהו השינוי העשירי בחוקת הונגריה מאז נכנס אורבן לתפקיד ראש הממשלה. אני מניח שבקצב הזה בסוף התהליך ישונה שמה של המדינה מהונגריה לאורבניה.

אצלנו זה ייראה גרוע יותר. אם תצליח משפחת נתניהו לזכות, איכשהו, באותם 61 מנדטים נכספים, אל תתפלאו אם נחזה כאן במרחץ דמים של חלק ניכר מהערכים הדמוקרטיים שעל בסיסם הקימו האבות המייסדים את המדינה שלנו. מאמץ מיוחד יוקדש לניפוץ מה שנותר ממערכת שלטון החוק. השיירים האחרונים של האיזונים והבלמים שעוד נותרו בכליהם של הנתניהו'ז ומשרתיהם, יושלכו לפח האשפה.

הרי הם מבטיחים את כל זה, בקולם. כל מה שצריך זה להצטייד בכדור הרגעה ושקית הקאה ולהקשיב למיטב גידופיהם של דודי אמסלם וחבריו, כדי להבין. הם ידרסו, יגרסו, יתפסו, ימוססו, ירמסו, ישפכו על המערכת מאה טון אקונומיקה, ינקו, יטאטאו, יגרשו, יתאכזרו ויתעמרו, הם ישימו את כולנו ב"תאי בתי השימוש" (אמסלם, שם, שם), ירדפו את כולם עד צוואר, לא ייקחו שבויים ולא יראו בעיניים.

איך אני יודע שזה יקרה? זה כבר התחיל לקרות. זה כבר כמעט קרה. בימי הגסיסה האחרונים של שלטונו איבד נתניהו את שארית כבודו העצמי והתרוקן מאחרוני מעצוריו. הוא מינה את אופיר אקוניס לתפקיד שר המשפטים אף שהיועץ המשפטי לממשלה צעק במלוא קולו תוך כדי ההליך שמדובר בעבירה על חוק יסוד. הוא הציע לכל זב ומצורע להיות "ראשון ברוטציה". הוא מינה לתפקידים הכי רגישים ובכירים (שרי משפטים, ביטחון פנים וכו') את העבדים הכי נרצעים מבין הח"כים הזוטרים הסרים למרותו. הוא השתכנע, באופן סופי, שהמדינה רשומה בטאבו על שמו. ואז קרה לנו הנס הנוכחי.

גם אם הממשלה הזו לא תעביר עוד חוק אחד נוסף. גם אם היא לא תצליח לקיים אפילו רפורמה אחת נוספת. גם אם היא פשוט רק תמשיך להתקיים, זה יהיה עדיין טוב בהרבה מהאלטרנטיבה.

ההיגיון פשוט: כשהאלטרנטיבה איומה כל כך, מאיימת והרת אסון כל כך, אז כל דבר אחר עדיף עליה. בחירות עכשיו, פירושן חזרה לכאוס האינסופי ולמבוי הסתום שהשקיע אותנו בפעם הקודמת בביצה שממנה כמעט ולא נחלצנו. הקמת ממשלה חלופית בראשות נתניהו תחזיר אותנו לאופציה שהוזכרה למעלה. ככה פשוט. אבל בכלל לא פשוט. כי כדי להשאיר את הראש מעל מי הביוב שבהם אנו שקועים, כדי להמשיך את הנס שקרה כאן לפני שנה, אנחנו צריכים להילחם עליו יום־יום. לא לקבל אותו כדבר מובן מאליו. להילחם בשיניים, בציפורניים, מכל הלב והנשמה. אין דרך אחרת.


2. הכניעה לשקר


אנסה לסכם כאן את שנתה הראשונה של הממשלה. חגיגת יומולדת שיכולה כל רגע להפוך ללוויה. נתחיל בכישלונות. יש לא מעט כישלונות לממשלה הזו. הראשון: אי־ההצלחה (ובעיקר אי־הניסיון) להעביר את חוקי הנאשם. את זה היה צריך לעשות או מיד אחרי הקמת הממשלה, או מיד אחרי העברת התקציב.

אבל החברים גררו רגליים. תמיד היה תירוץ. תמיד היו דברים יותר דחופים לעשות. האשמה מחולקת בין בנט עצמו, איילת שקד (שתמיד התנגדה לחוקים מהסוג הזה), לפיד (שלא דחף מספיק) וגנץ שגרר רגליים. צדיק יחיד בסדום: ח"כ אלי אבידר. סער וליברמן היו בעד, אבל אצל גנץ היה ספוילר קבוע בשם מיכאל ביטון, מי שמעדיף, כנראה, את נתניהו על גנץ, והתוצאה מונחת לפנינו. שופרותיו של הנאשם כבר חוגגים את זיכויו המלא בבית המשפט (מה שרחוק מהמציאות), שלטון החוק מעולם לא נראה מעורער יותר, ואפשר רק לדמיין מה יקרה כאן אם וכאשר יחזרו הרעיה, הבן והנתון למרותם אל ההגאים.


כישלון נוסף: מחירי הנדל"ן. הממשלה ניסתה, עשתה, הכניסה יד לכיס, פרסמה תוכנית, נקטה יוזמה, אבל כל זה התמוסס מול מה שקרה בשוק. הגורמים הגלובליים (המלחמה באירופה, ייקור חומרי הגלם, ייקור השינוע הימי, מחסור בפועלים, שיירי השפעת הקורונה וכו') הצטרפו לכשלי השוק המקומי שלנו (ובעיקר הבירוקרטיה), והמחירים ממשיכים להמריא. פתח תקווה: תוכנית חדשה של האוצר שאמורה להביא שינוי של ממש: שיווק קרקעות המדינה לקבלנים שיזכו לא על פי המחיר הגבוה ביותר שישלמו (מה שמגולגל מיד על הרוכשים), אלא על פי המחיר הנמוך ביותר לדירה שימכרו.

זו תוכנית חכמה, שאמורה להוזיל משמעותית את מחירי הדירות ולפגוע בהכנסות המדינה. הלוואי שליברמן יצליח להעביר אותה.

כישלונות נוספים אפשר לרשום בתחום התחבורה, ובעיקר המשך הפקק האינסופי והבלתי נתפס מחוץ לנמלים. בתחום יוקר המחיה התוצאה מעורבת: יוקר המחיה מטפס, אבל הנסיבות המקילות משמעותיות מאוד. הוא מטפס ביתר שאת ובעוצמה גדולה יותר בשאר העולם. כנ"ל לגבי האינפלציה. גם כאן, הממשלה הכניסה יד לכיס (מס הבלו על הדלק, למשל), הפעילה לחץ על היבואנים והנהיגה רפורמות. זה לא הוזיל כלום כמעט, אבל זה הוריד את גובה ההתייקרויות.

שני הכישלונות הבולטים ביותר של הממשלה הם אי־היכולת להדמים את מכונת הרעל וההכפשות שבנה בנימין נתניהו וחוסר היכולת לתת לגל העכור הזה של גידופים, איומים, פייק ניוז והבלים תשובה של ממש בשטח האמיתי ובזירה הווירטואלית. ראש הממשלה בנט אמר השבוע למי שאמר שחשב שמכונת הרעל של נתניהו תדומם מנוע אחרי הקמת הממשלה, וטעה.

אחר כך הוא חשב שהיא תשבוק חיים אחרי העברת התקציב, וטעה. הוא לא הבין שאת המכונה הזו מתדלקים, מממנים ומתפעלים גורמים אדירי כוח וכסף שאינם תלויים בשום דבר (כנסו לעמוד הפייסבוק של ח"כ מיכל שיר האמיצה, כל הפרטים שם). אני חושב שהטעות העיקרית שלו היא שלא הקים מול מכונת השקר, סוג של אלטרנטיבה. הייתי קורא לה מכונת אמת. גם כשהאמת לא פשוטה, או אפילו כואבת.


הממשלה הנוכחית לא מצליחה להשיג לעצמה דריסת רגל תקשורתית או השפעה כלשהי ברשתות החברתיות. זה באשמתה. חלק גדול ממרכיביה הם פחדנים שנרתעים מעימות חזיתי, ב־300 קמ"ש, מול הביביזם וסוכניו. הם מתראיינים בעצלתיים, בד"כ במקומות היותר נוחים, נרתעים מעימותים אמיתיים עם סוכניו של הנאשם, שומרים עצמם מחוץ לקדירה הרותחת, מסתובבים באמצע הג'ונגל עם כסיות לבנות ועניבת פפיון. הם מרוויחים ביושר את השפעתם האפסית על דעת הקהל ואי־יכולתם להמחיש למצביעים שעל גב פתקיהם הגיעו לשלטון, למה הם שם. זו חרפה, לא פחות.


יש לקואליציה הזו רשימת כוכבים ראויה, סוג של A ליסט של מרואיינים שיודעים ללכת מכות. את רובם אתם כמעט לא שומעים ואם כן, אז בזירות נוחות. העניין הוא שבמלחמה מנצחים בזירות הקשות. בתוכניות הרדיו הביביסטיות, או ביביסטיות למחצה (גילוי נאות: כמו התוכנית של ינון מגל ושלי). חברי הקואליציה, כולל השרים הבכירים, צריכים להתראיין שם בוקר, צהריים וערב. ומשם לעבור לאולפני הטלוויזיה. ולא לפחד מהשאלות הקשות. ולתקוף, במקום להתגונן. ולחשוף, במקום להצטדק. אז יטיחו בכם שהבטחתם "לא לשבת עם לפיד" או "לא לשבת עם מרצ", או "לא ללכת עם רע"ם". יש לכם תשובות מצוינות. יש לכם כלים, נתונים, מספרים וסיפורים שכולם אמת צרופה והדגמה לחיוניותה של הממשלה הזאת. אבל אתם לא קיימים, נוכחים־נפקדים, ואחר כך סופקים כפיים מול הסקרים. חרפה, כבר אמרנו.

מתוך הטור המלא של בן כספית במעריב סופהשבוע