לטור המלא של בן כספית:

1. המודל ההונגרי

אתמול לפני שנה התקשר חבר הכנסת יאיר לפיד לנשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין והודיע לו "עלה בידי להרכיב ממשלה". לפיד לבש, כהרגלו, בלייזר שחור וטי־שירט שחורה מתחתיו. בנט, שהסב חגיגי לידו, לבש חולצה לבנה מכופתרת. הסרטון שהנציח את הרגע הזה היה די מחתרתי. מצולם בסלולרי של אחד העוזרים, ללא ביום, תפאורה, איפור או שיער. הם ישבו שם ביחד, בחדר קטן, והתקשרו לנשיא המדינה. שום דבר בסרטון הזה לא מצביע על עוצמתה של הדרמה שניטשה באותם מסדרונות באותם ימים. שני המחותנים שוחחו קצרות עם הנשיא, הודיעו לו מה שהודיעו וקיבלו את ברכת הדרך. ממשלה חדשה קמה בישראל. ממשלה היסטורית.

היא לא ידעה רגע אחד של חסד. אף על פי שהדמימה את הקומפרסור שקדח לנו באמצע הסלון, הפסיקה את הסחרור, חילצה את המדינה מהבור ומנעה ממנה צניחה לתהומות חסרות תקדים, נלחמת הממשלה הזו גם ברגע זה על חייה. הנס שאפשר את הקמתה שורד כבר שנה שלמה, אבל לא לעולם חוסן. מכונת הרעל והפייק העוצמתית ביותר שקמה כאן אי־פעם מנסה לקעקע את הממשלה הזו כל יום, כל הזמן, בכל האמצעים הכשרים יותר או פחות. עד שעת כתיבת הטור הזה, נחלה מכונת הרעל הזו תבוסה. אבל היא ממשיכה לנסות. אין לה כוונות לוותר.

מן העבר השני, בנט ולפיד ממנפים את עוצמת חולשתם ובעיקר משחקים על אימת האלטרנטיבה. כל עוד האיום של האלטרנטיבה עלול לפתוח מעלינו בכל רגע נתון את שערי הגיהינום, יש להם קייס מוצק.

איך ייראה הגיהינום הזה? בואו נדבר על הדוגמה ההונגרית. הונגריה היא, לכאורה, דמוקרטיה אירופית. נניח. העניין הוא ששולט בה דיקטטור עם נגיעות פשיסטיות שמנצל את יתרונות הדמוקרטיה כדי לצמצם אותה ולרתום אותה לצרכיו. ויקטור אורבן ניצח בבחירות שהתקיימו שם לאחרונה, בגדול.

דקות לאחר שהשביע בפרלמנט את ממשלתו החדשה, שינה הפרלמנט, שבו השיג אורבן רוב ברור, את החוקה ההונגרית, מה שאפשר לו להכריז על מצב חירום (ללא סיבה אמיתית), מה שמאפשר לו להוציא צווים הסותרים את כל החוקים הקיימים ולעשות במדינה כרצונו. זהו השינוי העשירי בחוקת הונגריה מאז נכנס אורבן לתפקיד ראש הממשלה. אני מניח שבקצב הזה בסוף התהליך ישונה שמה של המדינה מהונגריה לאורבניה.

אצלנו זה ייראה גרוע יותר. אם תצליח משפחת נתניהו לזכות, איכשהו, באותם 61 מנדטים נכספים, אל תתפלאו אם נחזה כאן במרחץ דמים של חלק ניכר מהערכים הדמוקרטיים שעל בסיסם הקימו האבות המייסדים את המדינה שלנו. מאמץ מיוחד יוקדש לניפוץ מה שנותר ממערכת שלטון החוק. השיירים האחרונים של האיזונים והבלמים שעוד נותרו בכליהם של הנתניהו'ז ומשרתיהם, יושלכו לפח האשפה.

הרי הם מבטיחים את כל זה, בקולם. כל מה שצריך זה להצטייד בכדור הרגעה ושקית הקאה ולהקשיב למיטב גידופיהם של דודי אמסלם וחבריו, כדי להבין. הם ידרסו, יגרסו, יתפסו, ימוססו, ירמסו, ישפכו על המערכת מאה טון אקונומיקה, ינקו, יטאטאו, יגרשו, יתאכזרו ויתעמרו, הם ישימו את כולנו ב"תאי בתי השימוש" (אמסלם, שם, שם), ירדפו את כולם עד צוואר, לא ייקחו שבויים ולא יראו בעיניים.

איך אני יודע שזה יקרה? זה כבר התחיל לקרות. זה כבר כמעט קרה. בימי הגסיסה האחרונים של שלטונו איבד נתניהו את שארית כבודו העצמי והתרוקן מאחרוני מעצוריו. הוא מינה את אופיר אקוניס לתפקיד שר המשפטים אף שהיועץ המשפטי לממשלה צעק במלוא קולו תוך כדי ההליך שמדובר בעבירה על חוק יסוד. הוא הציע לכל זב ומצורע להיות "ראשון ברוטציה". הוא מינה לתפקידים הכי רגישים ובכירים (שרי משפטים, ביטחון פנים וכו') את העבדים הכי נרצעים מבין הח"כים הזוטרים הסרים למרותו. הוא השתכנע, באופן סופי, שהמדינה רשומה בטאבו על שמו. ואז קרה לנו הנס הנוכחי.

גם אם הממשלה הזו לא תעביר עוד חוק אחד נוסף. גם אם היא לא תצליח לקיים אפילו רפורמה אחת נוספת. גם אם היא פשוט רק תמשיך להתקיים, זה יהיה עדיין טוב בהרבה מהאלטרנטיבה. ההיגיון פשוט: כשהאלטרנטיבה איומה כל כך, מאיימת והרת אסון כל כך, אז כל דבר אחר עדיף עליה. בחירות עכשיו, פירושן חזרה לכאוס האינסופי ולמבוי הסתום שהשקיע אותנו בפעם הקודמת בביצה שממנה כמעט ולא נחלצנו.

הקמת ממשלה חלופית בראשות נתניהו תחזיר אותנו לאופציה שהוזכרה למעלה. ככה פשוט. אבל בכלל לא פשוט. כי כדי להשאיר את הראש מעל מי הביוב שבהם אנו שקועים, כדי להמשיך את הנס שקרה כאן לפני שנה, אנחנו צריכים להילחם עליו יום־יום. לא לקבל אותו כדבר מובן מאליו. להילחם בשיניים, בציפורניים, מכל הלב והנשמה. אין דרך אחרת.

2. הכניעה לשקר

אנסה לסכם כאן את שנתה הראשונה של הממשלה. חגיגת יומולדת שיכולה כל רגע להפוך ללוויה. נתחיל בכישלונות. יש לא מעט כישלונות לממשלה הזו. הראשון: אי־ההצלחה (ובעיקר אי־הניסיון) להעביר את חוקי הנאשם. את זה היה צריך לעשות או מיד אחרי הקמת הממשלה, או מיד אחרי העברת התקציב. אבל החברים גררו רגליים. תמיד היה תירוץ. תמיד היו דברים יותר דחופים לעשות. האשמה מחולקת בין בנט עצמו, איילת שקד (שתמיד התנגדה לחוקים מהסוג הזה), לפיד (שלא דחף מספיק) וגנץ שגרר רגליים.

צדיק יחיד בסדום: ח"כ אלי אבידר. סער וליברמן היו בעד, אבל אצל גנץ היה ספוילר קבוע בשם מיכאל ביטון, מי שמעדיף, כנראה, את נתניהו על גנץ, והתוצאה מונחת לפנינו. שופרותיו של הנאשם כבר חוגגים את זיכויו המלא בבית המשפט (מה שרחוק מהמציאות), שלטון החוק מעולם לא נראה מעורער יותר, ואפשר רק לדמיין מה יקרה כאן אם וכאשר יחזרו הרעיה, הבן והנתון למרותם אל ההגאים.

כישלון נוסף: מחירי הנדל"ן. הממשלה ניסתה, עשתה, הכניסה יד לכיס, פרסמה תוכנית, נקטה יוזמה, אבל כל זה התמוסס מול מה שקרה בשוק. הגורמים הגלובליים (המלחמה באירופה, ייקור חומרי הגלם, ייקור השינוע הימי, מחסור בפועלים, שיירי השפעת הקורונה וכו') הצטרפו לכשלי השוק המקומי שלנו (ובעיקר הבירוקרטיה), והמחירים ממשיכים להמריא.

פתח תקווה: תוכנית חדשה של האוצר שאמורה להביא שינוי של ממש: שיווק קרקעות המדינה לקבלנים שיזכו לא על פי המחיר הגבוה ביותר שישלמו (מה שמגולגל מיד על הרוכשים), אלא על פי המחיר הנמוך ביותר לדירה שימכרו. זו תוכנית חכמה, שאמורה להוזיל משמעותית את מחירי הדירות ולפגוע בהכנסות המדינה. הלוואי שליברמן יצליח להעביר אותה.

כישלונות נוספים אפשר לרשום בתחום התחבורה, ובעיקר המשך הפקק האינסופי והבלתי נתפס מחוץ לנמלים. בתחום יוקר המחיה התוצאה מעורבת: יוקר המחיה מטפס, אבל הנסיבות המקילות משמעותיות מאוד. הוא מטפס ביתר שאת ובעוצמה גדולה יותר בשאר העולם. כנ"ל לגבי האינפלציה. גם כאן, הממשלה הכניסה יד לכיס (מס הבלו על הדלק, למשל), הפעילה לחץ על היבואנים והנהיגה רפורמות. זה לא הוזיל כלום כמעט, אבל זה הוריד את גובה ההתייקרויות.

שני הכישלונות הבולטים ביותר של הממשלה הם אי־היכולת להדמים את מכונת הרעל וההכפשות שבנה בנימין נתניהו וחוסר היכולת לתת לגל העכור הזה של גידופים, איומים, פייק ניוז והבלים תשובה של ממש בשטח האמיתי ובזירה הווירטואלית. ראש הממשלה בנט אמר השבוע למי שאמר שחשב שמכונת הרעל של נתניהו תדומם מנוע אחרי הקמת הממשלה, וטעה. אחר כך הוא חשב שהיא תשבוק חיים אחרי העברת התקציב, וטעה.

הוא לא הבין שאת המכונה הזו מתדלקים, מממנים ומתפעלים גורמים אדירי כוח וכסף שאינם תלויים בשום דבר (כנסו לעמוד הפייסבוק של ח"כ מיכל שיר האמיצה, כל הפרטים שם). אני חושב שהטעות העיקרית שלו היא שלא הקים מול מכונת השקר, סוג של אלטרנטיבה. הייתי קורא לה מכונת אמת. גם כשהאמת לא פשוטה, או אפילו כואבת.

הממשלה הנוכחית לא מצליחה להשיג לעצמה דריסת רגל תקשורתית או השפעה כלשהי ברשתות החברתיות. זה באשמתה. חלק גדול ממרכיביה הם פחדנים שנרתעים מעימות חזיתי, ב־300 קמ"ש, מול הביביזם וסוכניו. הם מתראיינים בעצלתיים, בד"כ במקומות היותר נוחים, נרתעים מעימותים אמיתיים עם סוכניו של הנאשם, שומרים עצמם מחוץ לקדירה הרותחת, מסתובבים באמצע הג'ונגל עם כסיות לבנות ועניבת פפיון. הם מרוויחים ביושר את השפעתם האפסית על דעת הקהל ואי־יכולתם להמחיש למצביעים שעל גב פתקיהם הגיעו לשלטון, למה הם שם. זו חרפה, לא פחות.

יש לקואליציה הזו רשימת כוכבים ראויה, סוג של A ליסט של מרואיינים שיודעים ללכת מכות. את רובם אתם כמעט לא שומעים ואם כן, אז בזירות נוחות. העניין הוא שבמלחמה מנצחים בזירות הקשות. בתוכניות הרדיו הביביסטיות, או ביביסטיות למחצה (גילוי נאות: כמו התוכנית של ינון מגל ושלי). חברי הקואליציה, כולל השרים הבכירים, צריכים להתראיין שם בוקר, צהריים וערב. ומשם לעבור לאולפני הטלוויזיה. ולא לפחד מהשאלות הקשות. ולתקוף, במקום להתגונן. ולחשוף, במקום להצטדק.

אז יטיחו בכם שהבטחתם "לא לשבת עם לפיד" או "לא לשבת עם מרצ", או "לא ללכת עם רע"ם". יש לכם תשובות מצוינות. יש לכם כלים, נתונים, מספרים וסיפורים שכולם אמת צרופה והדגמה לחיוניותה של הממשלה הזאת. אבל אתם לא קיימים, נוכחים־נפקדים, ואחר כך סופקים כפיים מול הסקרים. חרפה, כבר אמרנו.

בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)



3. שאלות ותשובות

כדי לעבור לרשימת הישגי הממשלה, נתחיל בנאום שנשא נתניהו לפני שנה וכמה ימים. כשהבין שגורלו נחרץ והוא עומד להיעקר מהמזבח, שאליו כבל את עצמו שנתיים רצופות. כשהפנים שאף אחד לא מוכן לשבת איתו, איש לא מאמין לו, גדולי שותפיו ומקורביו מהעבר הרחוק כבר לא מוכנים לגעת בו, גם לא במקל ארוך.

זה מה שהוא אמר, כשהבין שממשלה שהוא לא עומד בראשה תכף תקום: "ממשלה כזאת", אמר נתניהו בימי שלטונו האחרונים, "היא סכנה לביטחון ישראל והיא סכנה גם לעתיד המדינה. אם היא חלילה תקום, אני רוצה שתבינו את זה, אם היא קמה בעוד כמה ימים, בישיבת הקבינט הביטחוני של מדינת ישראל, יישבו להם יחד יאיר לפיד, ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי ותמר זנדברג. תחשבו רגע מה זה יעשה להרתעה הישראלית. איך ניראה בעיני אויבינו? מה יגידו באיראן? מה יגידו בעזה? מה יעשו באיראן? ובעזה? מה יאמרו במסדרונות הממשל בוושינגטון?".

תודה לך, מר נתניהו, על השאלות. נעבור לתשובות: מה זה עשה להרתעה הישראלית? חיזק אותה עשרות מונים. איך אנו נראים בעיני אויבינו? סוף־סוף אנו נראים חזקים ונחושים. מה אומרים באיראן? באיראן בעיקר קוברים מתים, נשבעים לנקום וממלמלים בינם לבין עצמם שהיאהוד האלה השתגעו.

מה אומרים בעזה? אותו דבר, בערך. מה קורה בעזה? שקט מוחלט. אצל נתניהו נורו 13 אלף רקטות מעזה לישראל, ממוצע של למעלה מ־1,000 בשנה. אצל בנט ולפיד נורו 3 רקטות כל השנה. אצל נתניהו נשרפו מאות אלפי דונמים של שדות בעוטף עזה. בשנה האחרונה נשרפו אפס שדות.

ושאלה אחרונה: ומה יאמרו במסדרונות הממשל בוושינגטון? גם שם, המילים שונות לגמרי. ביידן בדרך לביקור היסטורי בישראל. הסכם הגרעין, שאמור היה להיחתם, לא נחתם. הקונסוליה במזרח ירושלים לא קמה. כל זה קרה בדרכי שלום, בלי נאומים, איומים, בריסטולים והרס מרקם היחסים האסטרטגיים עם האמריקאים. התיאום הצבאי, המודיעיני והמדיני בין ישראל לארה"ב בשיא של כל הזמנים, ומעמדה הבינלאומי של ישראל שודרג פלאים. תודה!

ראוי להתייחס בנפרד למצעד הדגלים ולמה שאירע כאן לפני שנה בדיוק. שופרותיו של נתניהו מתרצים את הפארסה של השנה שעברה ב"המלצת גורמי הביטחון". רוב ימות השנה הם עוסקים בהכפשת גורמי הביטחון. פתאום, ההמלצה! קודש הקודשים. זה דומה לתירוץ של נתניהו לשאלה "למה לא הפצצת באיראן ב־2011?", כי מערכת הביטחון לא נתנה לו. לפעמים התירוץ משתנה ל"בגלל בג"ץ", או "בגלל האמריקאים", או "בגלל השמאל". תמיד יש תירוץ. בתכלס, הממשלה הנוכחית מראה תקיפות ביטחונית ונחישות מדינית שממשלותיו האחרונות יכלו רק לחלום עליהן.

הטקטיקה של בנט במצעד הדגלים הייתה פשוטה: הוא קבע הרבה זמן מראש, לפחות שלושה שבועות, שהמצעד יצעד בתוואי המקורי. הוא לא אמר את זה בקולו ונתן לשר הבט"פ עמר בר־לב את הכבוד. כדי לא להרים את הרף וליצור דרמה. במקום להמתין להמלצת גורמי הביטחון, הוא רתם אותם מראש למשימה. קבע אותה: המצעד יצעד. עכשיו תדאגו לתנאים המתאימים. במקביל, הועברו מסרים לכל השחקנים הנוספים: בחמאס הבינו מה יקרה אם הם יעזו לשגר רקטות. בוצע תיאום רגיש עם בעלות בריתה של ישראל באזור, נסגרו סגירות עם הירדנים, האמריקאים היו בתמונה. בסוף, הכל דפק כמו שעון.

בשנה שעברה בזמן הזה הירושלמים רצו לממ"דים, הכנסת הפסיקה ישיבה והתפזרה לחלל המוגן, ישראל נכנסה למלחמה עם עזה (ששוב הסתיימה בתיקו), לוד, עכו ויפו בערו, וערביי ישראל (מיעוט קטן מתוכם) התקוממו. ועכשיו, לאיש הזה ולחסידיו המשוטים יש עוד חוצפה לקשקש בקומקום.

4. ממשלת השיקום

אז מה היה לנו כאן לפני שנה? מדינה שנשבתה ונלקחה כבת ערובה לצרכיו המשפטיים של נאשם אחד. מדינה בלי תקציב. משרדי ממשלה תקועים. כל עמותות המגזר השלישי מרוששות. מחסני חירום מתרוקנים ואי־יכולת למלאם. מאות אלפי מובטלי קורונה. מאות מינויים לא מאוישים. מדינה בלי מפכ"ל, בלי מנכ"לים, בלי בכירים. מאות אלפי מובטלי קורונה, אחרי אין ספור סגרים. צמיחה שלילית. גירעון חסר תקדים של יותר מ־10%. שסע פנימי שעלול להפוך למלחמת אזרחים בכל רגע.

מה יש מאז עליית הממשלה? הטיפול בקורונה היה, בשורה התחתונה, לא פחות ממופתי. נעשו שגיאות, אבל הסך הכל יותר מטוב מאוד. ההחלטות היו נכונות ואמיצות. המדינה עברה את האומיקרון ושאר הגלים ללא סגרים והגבלות כלשהם. הממשלה העבירה תקציב. לא סתם תקציב, תקציב טוב שנתן דחיפה לצמיחה (8%) והעלים את האבטלה. הגירעון צנח מיותר מ־10% לשיעור עשרוני מזערי. במקביל, שונתה המדיניות מול חמאס. כל בלון תבערה נענה בעוצמה מצד אחד, הטבות כלכליות והעלאת מספר הפועלים היוצאים לעבודה מצד שני. התוצאה: שקט כמעט מוחלט.

מערכת היחסים הבינלאומית שוקמה. לפיד המשיך את מה שגבי אשכנזי התחיל ושיקם את משרד החוץ בפרט ושירות החוץ בכלל. הברית עם המפרציות הועמקה. היחסים עם ירדן תוקנו. הברית עם מצרים שודרגה. היחסים עם סעודיה קודמו. נחתם הסכם סחר חופשי ראשון עם האמירויות. עכשיו עובדים על ברית הגנה אווירית אזורית בהנהגה אמריקאית וברית מודיעינית־צבאית נגד איראן בהובלה ישראלית. בלי ששמנו לב הפך בני גנץ מתמהוני מנומנם בימי נתניהו למר ביטחון נוכחי. בהובלתו, יש סימנים ראשונים לכך שגם גל הטרור הנוכחי נמצא בשלב בלימה (טפו טפו).

במגזר הערבי נעשו דברים עצומים: הועברה תוכנית החומש, שאמורה לצמצם סוף־סוף את הפערים ולהשקיע מיליארדים בתשתיות ובחינוך במגזר המוזנח הזה. המשך ישיר של תוכנית החומש ההיסטורית הראשונה של... ניחשתם נכון, זה שקורא להם תומכי טרור ואנטי־ציוניים, בנימין נתניהו.

המשטרה מציגה מספרים מרשימים בכל הקשור למאבק בפשיעה הערבית, במקרי הרצח (50%) והירי (30%). זה לא מספיק. זה ממש לא מספיק. צריך להשקיע יותר כסף, להביא הרבה יותר שוטרים, להקים מהר יותר את המשמר האזרחי או איך שאתם רוצים לקרוא לו, על מנת שיהיה לנו מענה יעיל ועוצמתי ליום פקודה, שיכול ליפול עלינו בכל רגע.

הממשלה הזו חוללה מהפכה מתבקשת בכשרות. לא, לא נפגעה הכשרות האורתודוקסית. נפגע המונופול הרקוב והמושחת עליה. הממשלה אישרה הקמתם של 14 יישובים חדשים בנגב. היא מכפילה, בעוד אנו מדברים, את ההתיישבות היהודית ברמת הגולן. אותה רמת הגולן שנתניהו כמעט החזיר לאסד ב־2011 (קראו את זה בספרו החדש של פרד הוף, מי שהיה המתווך האמריקאי באותן שנים בין נתניהו לאסד).

ההבדל המהותי בין הממשלה הזו לקודמתה הוא בסגנון. אני יודע שזו קלישאה, אבל מפולחן אישיות אינסופי של "אני ואני ואני", עברנו ל"אנחנו". מ"שלי", החלפנו ל"שלנו". השרים קמים בבוקר והולכים לעבוד עבורנו, לא עבור משפחת המלוכה. הרפורמות של מתן כהנא, העוצמה של יועז הנדל (הבראת הדואר, למשל, ורישות כל המדינה בסיבים אופטיים), המופלאות של חילי טרופר (שבאה לידי ביטוי בטקס המשואות), הרפורמות הנדרשות כל כך של גדעון סער במשפטים (פירות העץ המורעל, שימוע לשופטי העליון, חיפוש נשק ללא צו, החמרת עונשים על אחזקת נשק וכו'), הבולדוזריות של איילת שקד במשרד הפנים (לא עובר שבוע בלי שהיא חותמת על עוד רפורמה) והעבודה האינסופית והבלתי נלאית של סגן השר אביר קארה למען אלה ששלחו אותו לפוליטיקה. לא, כל זה לא מובן מאליו.

5. עבאס והגמדים

אבל יותר מכל אלה, חשובים עצם המהות והקיום של הממשלה הזו. העובדה ששמאל וימין הצליחו להתיישב סביב אותו שולחן, לעבוד יחד, להכיר זה את זה. שקד מבינה היום שזנדברג לא בדעות שלה, היא שמאלנית ופיסניקית, אבל היא פטריוטית וציונית. ולהפך. ניר אורבך מכיר את שכניו לקואליציה משמאל ומגלה שאין להם קרניים וגם הם שירתו בצבא (יאיר גולן 35 שנה). מעל ומעבר לכל אלה, עבאס. מנסור עבאס. האיש האמיץ ביותר במדינה. איש החזון והמעש שהעז לקפוץ למים שאותם אף אחד לפניו לא צלח.

לצערי, גם במקרה הזה עוד לא ברור אם תהיה לנו צליחה. למרבה הצער, עבאס מוקף גמדים. שותפיו לרע"ם לא מבינים את גודל השעה ואת שבריריותה של ההזדמנות. מאזן גנאים, למשל. ההוא מבני סכנין. הערבי שכולנו אהבנו לאהוב, זה שדיבר על דו־קיום במתק שפתיים, זה שהילך עלינו קסם עם הגביע ההיסטורי לקבוצה ערבית, זה שגילם תקווה לבנה גדולה של דו־קיום. הגנאים הנ"ל הפך לפוליטיקאי אופורטוניסט שכל מה שמעניין אותו זה להיות ראש העיר הבא של סכנין. נקווה שיתעשת. הוא וחבריו. כי האלטרנטיבה, כפי שכבר נאמר כאן, גרועה יותר.

האלטרנטיבה היא לחזור זה לפינתו של זה, להפנות זה לזה את הגב ולהפסיק את התהליך המופלא הזה שנובט מולנו עכשיו, תהליך שאמור להיות הקונטרה המושלמת להקצנה, ללאומנות, למאמץ של המטורללים משני הצדדים להפוך את הסכסוך הישראלי־פלסטיני לסכסוך דתי בין האסלאם ליהדות

6. עד המשבר הבא

אז יומולדת שמח לממשלת השינוי, שהיא ממשלת הסיכוי האחרון שלנו להבריא את הארץ הזאת ולנסות להתחיל לנקז את הרעלים והארס שהוזרקו לתוכה במשך שנים. מה סיכויי ההישרדות שלה? אין לדעת. הם גבוהים ממה שנראה כלפי חוץ אבל נמוכים ממה שהיה ראוי. את המשבר האחרון בסדרה האינסופית של המשברים יצר גדעון סער. דווקא הוא, האיש האחראי יותר מכל אחד אחר על המהפך, האיש שגזז את מחלפותיו של המלך, העביר מצד לצד את 3 המנדטים הנדרשים ורקם את רקמת התחרה העדינה כל כך שהולידה אחר כך, בעזרת המנהיגות והאומץ של לפיד ובנט, את הממשלה.

נדמה לי שלסער נמאס. פקע לו וריד הסבלנות. האם זה אומר שהוא בשל לשבת עם נתניהו? לא. אני מכיר את יחסו של סער לנתניהו. בהשוואה לסער, אני ביביסט. זה פועל יוצא של מסע הטירוף, שנאה, שיסוי והכפשה חסר התקדים שמנהלים נתניהו ושלוחיו נגד סער שנים ארוכות. בים, באוויר וביבשה. ללא סיבה מוגדרת. סתם, כי סער נתפס חזק, כי סער נתפס מנהיג, כי העז לסיים פעמיים רצופות במקום הראשון בפריימריז של הליכוד. האם הפרסומים על מגעים בין סער לאנשי נתניהו היו נכונים? תלוי איך אתם מגדירים "נכונים".

בראיון בתחילת השבוע לרדיו 103 סיפר סער שכל שבוע הוא מקבל פניות מכיוון הליכוד. השאלה היא עד כמה הפניות רציניות ואיך סער מתייחס אליהן. סער הוא פוליטיקאי. פוליטיקאים מקיימים מגעים כל הזמן עם כל גורם אפשרי. מכינים לעצמם אופציות, אלטרנטיבות, תוכניות חלופיות ושרטוטי מגירה. סער ניהל מגעים עם סביבת נתניהו גם ערב הקמת הממשלה הנוכחית. הוא הפיל אותם אז בכמה פחים קטנים, מהסוג שרק הוא (ואלקין) יודע להתקין.

הבעיה היא שאמונתו של סער ביכולתה של הקואליציה הנוכחית להמשיך לתפקד הצטמצמה משמעותית לאחרונה. הוא באמת סבור שאי־יכולת להעביר את תקנות החירום ביו"ש, הוראת שעה בירוקרטית, טכנית, שעליה הכנסת מצביעה כל חמש שנים, זה סוג של קו פרשת מים. לטעמי, הוא שגה כשהעלה את הרף ויצר את הרושם שזה הקאזוס בלי החדש. כי זה אפשר לליכוד להקריב את הכבשה הקרויה עידית סילמן. אם זה מפיל את הממשלה, אז שסילמן תצביע נגד. יהיה כדאי (למי? לא לסילמן).

המשבר הזה עושה כרגע קולות של פתרון. רע"ם מבינים שלא יוכלו לחמוק מהצבעה. כנ"ל לגבי רינאוי זועבי. סילמן תבין בימים הקרובים שהחוק הזה לא יפיל את הממשלה, אבל אם היא תצביע נגדו זה יפיל אותה. הסיכוי שהקואליציה תצלח את המשבר הזה סביר. השאלה היא איך ומתי יפרוץ המשבר הבא. אם בנט־לפיד צולחים על הרגליים את מושב הקיץ, הכל פתוח. כל מי שחושב שחשוב שזה יקרה צריך להוציא ידיים מהכיסים, לחלץ את עצמו מהאדישות, להתרומם מהכורסה ולהתחיל להילחם על הממשלה הזו כל יום, כל היום, בכל מקום. לא תהיה לנו אחרת.