מודי בר־און מת. סליחה, נפטר, זה יותר מכובד להגיד. מודי בר־און נפטר. זו עובדה. ובעוד כמה שבועות זו תהיה עובדה עתיקה, אפילו נשכחת, פרהיסטוריה. זו האמת, תוחלת החיים של הזיכרון הציבורי היא מאוד קצרה, זה אפילו מקומם כשזוכים להכיר את זה מקרוב. איש לא יזכור את מודי בר־און בעוד חודש.
אני לא אומר את זה חלילה מחוסר כבוד לפועלו של האיש, אני אומר את זה מתוך כאב פרטי. כשאבא שלי נפטר לפני קצת יותר משמונה שנים, הוא הפך לידיעה הפותחת במהדורה של שמונה בערב, ופרצופו נמרח על השערים של כל העיתונים. וכל האנשים החשובים בארץ הספידו. לא היית יכול לפספס את זה.
לפני חודש היה יום השנה למותו והלכתי לבקר אותו בבית העלמין של נהלל כמו שאני עושה בכל שנה. במקרה הייתה שם קבוצת ילדים מאחד מבתי הספר בארץ. הם הגיעו במסגרת סיור חינוכי מודרך, שבמסגרתו קבוצות של ילדים בגילי החטיבה והתיכון באים להשתטח על קברי צדיקים של ישראל היפה בבית הקברות הנהללי. מתחילים בהשתטחות על קברו של סבי משה דיין ז״ל ועוברים לנפטר בחלקה לידו, אילן רמון ז״ל, ומשם ממשיכים לחנה מייזל שוחט ולעוד אישים שנחשבים לחוליה בעמוד השדרה של הישראליות. בסוף הסיור הם הגיעו גם לחלקה של אבי, שבה אני עמדתי.
המדריכה אמרה להם ״זה הקבר של אסי דיין״. מישהו מהילדים שאל ״מי זה?״, והיא נתנה סקירה קצרה על פועלו ואמרה בסוף שהוא מגדולי הקולנוענים הישראלים בכל הזמנים. אף אחד מהילדים לא ידע על מה היא מדברת. אחד אמר שהוא שמע על "גבעת חלפון", שני שאל למה, אם הוא הבן של משה דיין, הוא קבור בשורה רחוקה ממנו, שלישי שאל איפה הברזייה, כי הוא צמא. זה היה עצוב.
שמונה פרסי אופיר, שלושה פרסי מפעל חיים, קטלוג סרטים עצום, הקומדיה הפופולרית בכל הזמנים, הדרמה שהגדירה את הקולנוע הישראלי החדש, ו־30 ילד מחטיבת ביניים בהוד השרון בוהים במרחב ולא מבינים למה מדברים איתם על איזה אחד, אסי דיין, ועוד בחום הזה.
טוב, משהו מוזר קרה. בזמן שאני כותב שורות אלו מצלצל הטלפון, על הקו מפיקה של אחת מתוכניות הבוקר, ״אורי זוהר נפטר, האם הכרת אותו אישית?״. ובכן, לא הכרתי אותו אישית, אבל אי אפשר שלא יהיה משהו מאורי זוהר בתוכך, מאחר שהוא מגדולי המעצבים של הישראליות, גם בתקופה היצירתית שלו כבמאי ושחקן וגם בתקופה התורנית שלו כאיש שלחזרה בתשובה שלו הייתה אמירה ברורה: ביקרתי בפסגה של החילוניות, הייתי שם, מלכתי על ממלכת התרבות והברנז׳ה, ונחשו מה? לא רק שלא הייתי מאושר, סבלתי והרגשתי שאין משמעות לשום דבר שאני עושה.
לא משנה כמה עיניים רואות אותו וכמה שבחים הוא מקבל בעיתון. הכל הבל הבלים, וזה שהרבה אנשים אוהבים אותך לא אומר שגם אתה תאהב את עצמך. אבל אולי במקום לחפש אנשים שאוהבים אותך, תתמקד בלאהוב מישהו אחר, את השם, וזה כנראה ירגיע את נפשך הפצועה הרבה יותר מאשר עוד סצינה, עוד טייק, עוד שאכטה על הדשא של אביגדור, עוד ציצי בחוף מציצים. הרצון לטרוף הכל ולחוות הכל בתל אביב אל מול הסגפנות והצניעות בדירת חדר וחצי בירושלים. זה הסיפור של אורי זוהר. אבל לצערי גם אותו לא יזכרו.
הנה שמעתי עכשיו ברדיו את אחד מהכתבים לענייני חרדים של אחד מערוצי הטלוויזיה מהגג ש״מעניין איפה אורי זוהר יקבל רחוב קודם - בתל אביב או בירושלים?״. ההגיג פה הוא כמובן איזה אורי זוהר יזכה ליותר הנצחה - אורי הבמאי (של תל אביב) או אורי הרב (של ירושלים).
אולם הדבר שהאיש המהגג לא הבין (וכנראה לא יודע) זה שהדבר בכלל לא קשור לשאלות פילוסופיות רחבות, זה קשור לשאלות קטנות ובראשן: האם מישהו מתכוון לעשות את העבודה הנדרשת בשביל הנצחה בשם של רחוב? ומה שכנראה עוד יותר לא ברור לאותו מהגג ברדיו זה כמה עבודה בירוקרטית וכמה חסמים יש לפעולת ההנצחה של איש תרבות בשם של רחוב.
רוצים לדעת איך מקבלים שם של רחוב בארץ? קודם כל, צריך לחכות שנה לפני שאפשר לגשת לפעילות ההנצחה, זה החוק ברוב העיריות בארץ. אחרי כן צריך לחפש ולמצוא בכל עירייה את העומד בראש ועדת ההנצחה והשמות (לא דבר כל כך פשוט), ליצור איתו קשר ואז לנסות לשכנע אותו להציע את האפשרות להעלות את שם יקירך לוועדה הבאה, שתתכנס בעוד מי יודע כמה זמן.
העניין בוועדות האלו הוא שהן גדושות בפוליטיקה מוניציפלית בלתי נגמרת ורשימות המתנה נצחיות. למשל, בעיריית תל אביב, כשביקשתי להנציח את שם אבי, ממש צחקו עליי ואמרו לי שוועדת השמות סגורה ל־20 השנים הקרובות ושזו הוועדה שיש בה הכי הרבה פוליטיקה. ״אבל אסי דיין זו דמות חשובה בתרבות הישראלית״, אמרתי לאותו גורם בעירייה שדיברתי איתו וציינתי שאבי הוא שיאן הזכיות בכל הזמנים בפרסי אופיר ושמאחוריו עומדים הסרטים הכי מעצבים של הקולנוע הישראלי.
״לחשיבות בתרבות יש אפס השפעה״, צחק הגורם, ״זה בכלל לא משנה מה ההשפעה וכמה פרסים. אתה רוצה לדעת למה יש חשיבות? למי שתורם כסף לעירייה, למי שיש לו בן משפחה בתפקיד עם כוח בעירייה. אלו הדברים שמשנים. אלו הדברים שקובעים. חשיבות תרבותית? הצחקת אותי״.
עכשיו השאלה היא אם יש במשפחת זוהר בן משפחה שמתכוון להתגייס כל כולו לנושא הזה ולאבד שעות עבודה וזמן משפחה בשביל לצעוד את הוויה דולורוזה של ההנצחה. מצד אחד היתרונות של משפחת זוהר הוא שהם הרבה. לזוהר יש שבעה ילדים. החיסרון שלהם בתחום הזה הוא שהם חרדים והעבודה שלהם היא לשם שמיים מול אלוהים ולא נראה לי שהם הולכים לעבוד את אלוהי הפוליטיקה הקטנה ולנדנד בטלפון לראש ועדת שמות זה או אחר ויישבו על אינסוף הטפסים שמהלך ההנצחה דורש. בקיצור, גם אותו לא יזכרו.
היית מצפה אולי שבמדינת ישראל יהיה איזשהו מנגנון שיעסוק בשימור המורשת הארץ־ישראלית התרבותית, אבל לא. בסופו של דבר - ואני אומר את זה מניסיון - אם אתה רוצה שיזכרו פה משהו בארץ, אתה צריך לצאת למלחמה. ולצערנו המציאות היא שלכל אחד גם ככה יש יותר מדי מלחמות יומיומיות שהוא נלחם בהן.