כשעלה נתניהו לשלטון בפעם השנייה, הוא הבין את גבולות הגזרה. הוא נמנע לאורך כל שנות שלטונו מאז מלאתגר את הצד הימני של המפה הפוליטית. אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד בישראל מספיק זמן בכיסא ראש הממשלה, אם הוא יורק לבאר שהעלתה אותו לשלטון. בנט ירק לבאר הזו מרגע התנחלותו על כס ראש הממשלה. יריקה מובנית. גם עם רוח גבית מהתקשורת ואפילו עם סופה גבית הוא לא יכול להתרומם פוליטית מכף הקלע שאליה הוא תמרן את עצמו. האם היה עליו לוותר על המלוכה ואפילו להסתכן בהפרת "ההבטחה הליבתית" שלא יהיו בחירות חמישיות? התשובה היא כן. חד־משמעית. אבל טוב שהוא בחר אחרת. ממשלתו היא ממשלת לקח.
הלקח הפוליטי הכי חשוב הוא הלקח הכי מוכר: מה שרואים משם לא רואים מכאן. רק שהפעם לא מדובר בראיית החזון הנכון למדינת ישראל. הפעם מדובר רק על התבונה הפוליטית. כל מי ששופטים את נתניהו על הבטחות פוליטיות שלא הצליח לממש או על מחירים פוליטיים שנאלץ לשלם למען שמירה על שלמות הקואליציה – מבין עכשיו שכנראה לא הייתה לו אלטרנטיבה.
אם נתבונן בתנאי ההתחלה של ממשלות נתניהו, הן מבחינת תוצאות הבחירות ומבנה הגושים בכנסת והן מבחינת הלחץ התקשורתי והמערכות שפעלו נגדו – נלמד להעריך אותו לא רק על ההישגים שהביא למדינת ישראל, אלא גם על האופן שבו התנהל בזירה הפוליטית.
מי שהיטיב להגדיר זאת היה יצחק שמיר, כשאמר שלמען ארץ ישראל מותר לשקר. אפשר להתווכח על הצורך בהשמעת צירוף המילים "מותר לשקר" מפי ראש ממשלה, אבל שמיר צדק בהציבו את ארץ ישראל מעל כל ערך אחר. על כל פנים, על דבר אחד אין ויכוח: מה שאסור זה לעשות שקר בנפשך האידיאולוגית כדי לזכות בכיסא ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף