בכל מה שקשור לסיקור הבינלאומי של ישראל, החודש החולף עמד ללא ספק בסימן שירין אבו עאקלה. מעבר לכיסוי האינטנסיבי של מותה והלווייתה, הכותרות בישראל השתוללו גם סביב "תחקיר" CNN שנסמך על עדויות פלסטינים, ובצירוף מקרים קוסמי פורסם יומיים לפני ממצאי ה"חקירה" של הרשות, שתוצאותיה היו ידועות מראש. שניהם קבעו שלא רק שישראל אחראית להרג העיתונאית – ההדק נלחץ בכוונה. התקרית כולה אפשרה להבין עד כמה הרשות הפלסטינית חיה על יחסי הציבור השליליים שהיא מצליחה לסחוט מכלי תקשורת בינלאומיים לגבי ישראל, ועד כמה אותם כלי תקשורת ששים לשתף איתה פעולה.

ב"ניו יורק טיימס" פורסמו לא פחות מ־12 כותרות על הרג העיתונאית מאל־ג'זירה. במהלך שלושת הימים הראשונים הסיפור על אודותיה זכה לעדכונים שוטפים נון־סטופ, ואחד מהם ציין ששנת 2022 מסתמנת כקטלנית לעיתונאים. ואכן, מתחילת השנה נהרגו במהלך תפקידם לא פחות מ־36 עיתונאים ברחבי העולם. לו הייתה ל"טיימס" מעט מודעות, דווקא הכותרת הזו הייתה מעלה את סימן השאלה הגדול ביותר: מבין ה־36 הללו, למה רק מותה של אבו עאקלה זכה לסיקור מאסיבי כל כך?

בכך בעצם טמון חלק גדול מהבעיה. האם העיתונאים שנהרגו באוקראינה אינם חשובים? חלקם לא זכו בעיתון אפילו לכותרת אחת, ואפילו לא לאזכור. הידוע שבהם, ברנט רנו, אזרח אמריקאי שאף כתב מדי פעם עבור ה"ניו יורק טיימס", זכה לשיא של אזכור ב־4 כותרות. אבל מותה של אבו עאקלה סוקר פי שלושה מהמוות של רנו, ובהיקף זהה לסך כל הכותרות שפורסמו לגבי 35 העיתונאים המתים האחרים גם יחד.

למרבה האירוניה, המאמר האדיטוריאלי שפורסם בתחילת יוני ב"טיימס" לגבי אבו עאקלה רק דרש סיקור אינטנסיבי יותר של חקירת נסיבות המוות, כי "זכות הציבור לדעת". לא לגבי נסיבות המוות של עיתונאים אחרים כמובן, אלא רק עוד ועוד לגבי נסיבות המוות שלה.

סיקור ישראל ב''ניו יורק טיימס'', מאי 2022 (צילום: ללא קרדיט)סיקור ישראל ב''ניו יורק טיימס'', מאי 2022 (צילום: ללא קרדיט)

תמצית הדיספרופורציה האנטי־ישראלית, אם כן, היא לא רק הנימה של המאמרים, ולא רק סינון מידע לגבי אלימות פלסטינית שלא מובאת לידיעת הקוראים, אלא פוקוס מנופח על תקריות. כשמסקרים את אותה התקרית שוב ושוב, נוצרת תחושה כוזבת שכל הזמן נהרגים עיתונאים בישראל.

טרור לייט

במהלך מאי פורסמו ב"ניו יורק טיימס" הכי הרבה סיפורים על ישראל מתחילת השנה, בסך הכל 29 (בפועל היו עוד כמה, אך לא בעמוד הראשי, בעמוד הדעות, בעמוד העולם ובעמוד המזרח התיכון שאותם אני מנטרת). 11 מהם עסקו במותה בשוגג של אבו עאקלה, ורק שלושה מהם עסקו ברצח הגרזינים המכוון באלעד ובתפיסת המחבלים המתועבים שביצעו אותו.

כמיטב המסורת המערכתית של העיתון, המילה "טרור" לא הופיעה בכותרת או בכותרת המשנה של סיקור פיגוע הגרזינים הרצחני באלעד, אלא רק בטקסט, ובמסגרת ציטוט של גורם ישראלי על הפרשה. אם מוסלמי קיצוני שטוף שנאה היה רוצח במהלומות גרזן תוך זעקות אללה אכבר בכל מקום אחר בעולם, יש להניח שהמקרה היה מוגדר כמתקפת טרור. למה רק לאירועי טרור בישראל יש נסיבות מקילות?

רצח איש הביטחון ויאצ'סלב גולב באריאל לא דווח, כמו גם דקירת השוטר בירושלים, ניסיון פיגוע בעיר העתיקה ועוד אחד בתקוע. על מחבל שנעצר עם סכין ועל מחבל נוסף שנעצר עם גרזן בדרכו לפיגוע – לא דווח. ההסתה והאיומים החוזרים ונשנים של חמאס לא אוזכרו אפילו פעם אחת, וגם לא לקיחת האחריות על הרצח באריאל. כמו כן נרשמה התעלמות מהביקור המתוקשר של שר החוץ הטורקי, וממצעד הדגלים, יום ירושלים ויום העצמאות (אבל גם מיום הנכבה).

עובדה מטרידה נוספת היא ההתייחסות החשדנית למידע שמגיע מגורמים רשמיים בישראל, בעוד מידע שמגיע מחמאס או מהרשות הפלסטינית מתואר ללא חשדנות, כאילו מדובר במקור מאוד אמין. ב"ניו יורק טיימס", משום מה, אוהבים לשכוח שחמאס הוא ארגון טרור ושהרשות הפלסטינית היא אוטוקרטיה, שאין בה חופש ביטוי, עיתונות חופשית או מחויבות מינימלית לאמת. דמיינו מצב שבו היו מתייחסים כך למידע מאוטוקרטיה אחרת. למשל, שה"ניו יורק טיימס" היה מדווח על אמירות של רוסיה בלי להטיל בהן ספק כאילו מדובר במקור אמין שאף פעם אינו עוסק בשקרים או פרופגנדה.

מתוך כל ההטיות, תקרית אבו עאקלה הייתה הצורמת ביותר בחודש מאי. 9 עיתונאים מצאו את מותם באוקראינה מתחילת השנה, 8 נהרגו במקסיקו, חלקם היו אמריקאים או עבדו בגופי מדיה אמריקאיים. רק מותה של אבו עאקלה מאל־ג'זירה זכה לסיקור מקיר לקיר. כמובן שלא נאמרה אף מילה על אופיה של אל־ג'זירה, על מקורות המימון שלה או על רמת האמינות של התחנה.

התייחסות מופרזת שכזו למעשה מבודדת את המדינה היהודית, שלכאורה צריכה לעמוד בסטנדרטים שונים מאלה של שאר העולם. זה בדיוק ההבדל בין ביקורת לבין הטיה אנטי־ישראלית, שגם אם מקורה אינו באנטישמיות, היא מעודדת אנטישמיות. כשכלי תקשורת בינלאומיים טוענים שהם בסך הכל מעבירים ביקורת, והם לא אנטי־ישראליים, זאת צריכה להיות התשובה.

אלוהי הפרטים הקטנים

הנה כמה אנקדוטות שפורסמו במאי ומעניין לציין: בידיעה שפורסמה ב"טיימס" לגבי חיזבאללה על כך שאיבד את הרוב בפרלמנט בלבנון, תואר הארגון כ"קבוצה צבאית בתמיכת איראן, שארה"ב מתייחסת אליה כאל ארגון טרור". את אותה הגדרה בדיוק ניתן היה להצמיד לחמאס, הרי גם הוא מוגדר כארגון טרור על ידי ארה"ב וגם הוא נתמך על ידי איראן. אבל ההגדרה הזו אף פעם לא הוצמדה לחמאס עד כה, וקשה שלא לתהות למה. גם כשבמהלך החודש ארה"ב החמירה את הסנקציות כלפי חמאס, האירוע פשוט לא דווח.

בכתבה שפורסמה על האפשרות לסיכוי נוסף לנתניהו, הוא תואר כמי ש"הנהיג את קריסתן של שיחות השלום ב־2014", כאילו הרשות הפלסטינית לא הייתה צד באותן שיחות. זה מעניין, כי לא נראה שהממשלה הנוכחית זוכה לעדנה רבה בעיתון (אף שייתכן שבאופן יחסי הסיקור היה גרוע יותר בתקופת נתניהו, לא ניטרתי אותו באותה תקופה). הסנטימנט האנטי־ישראלי קיים ביתר שאת גם עכשיו, אז מה זה משנה מי נמצא בשלטון? ישראל בכל מקרה חוטפת קיתונות של אנטי מהעיתון.

בכתבה שפורסמה על פרישתה וחזרתה של ג’ידא רינאוי זועבי לקואליציה, היא הוגדרה כ"חברה במיעוט הפלסטיני ממפלגת השמאל מרצ". עם הגדרות כאלה, אין פלא שנוצר בלבול. רינאוי זועבי היא ערבייה ישראלית, כלומר היא משתייכת למיעוט הערבי בישראל (גם אם היא מזדהה עם העם הפלסטיני). הפלסטינים אינם אזרחי ישראל ולכן אינם מיעוט. מעבר לכך, בבתי הספר של הרשות מחנכים לשנאת ישראל ולהרג יהודים, והנהגת חמאס שואפת בגלוי להחליף את ישראל ולמחוק אותה.

ההגדרה הזו נראית כמו פרט קטן, אבל הוא חשוב להבנת המצב, ונראה שה"ניו יורק טיימס" לא ממש מסייע להבנה הזו, אלא מנסה לעצב את תפיסות קוראיו על פי משנתו ולא על פי המציאות בשטח.

"מתקפות", לא טרור

באפריל לא הוזכר יום השואה, ובמאי לא הוזכר יום הזיכרון. לא הוזכרו 24 אלף הקורבנות ומשפחותיהם, וגם לא ההחלטה הישראלית שלא לחגוג עם זיקוקין דינור השנה, כדי להתחשב באוכלוסייה גדולה של נפגעי פוסט־טראומה. כנראה שיש מי שמעדיף שכל הצד הפגיע של ישראל יישאר בלתי נראה. אבל הוא קיים.

כמעט כל ניסיונות הפיגוע אינם מדווחים, וישנה התעלמות גם מחלק מהפיגועים שמסתיימים ברצח (כמו זה של איש הביטחון ויאצ'סלב גולב באריאל, למשל). לא רק שהם אינם מדווחים – מתברר שהם גם לא נספרים. באחת הכתבות צוין שמאז מרץ היו בישראל חמש "מתקפות" (המילה טרור אינה מוזכרת), בעוד היו עשרות. התחממות היחסים עם סעודיה דווחה במשורה בעמוד העסקים בלבד, וביקור שר החוץ הטורקי לא דווח כלל, אף על פי שהתחממות היחסים של ישראל עם מדינות האזור משפיעה מאוד על הסכסוך. היא גורמת לחמאס להרגיש לא רלוונטי, ולכן הוא מגביר את איומיו וניסיונות ההסתה. אבל כל החלק הזה של הסיפור פשוט אינו מסופר.

גם ההימנעות מסיקור חמאס נמשכה בחודש מאי. מספר האזכורים של הארגון בעיתון מתחילת השנה מגיע ל־33 בלבד, ואף אחד מהם לא מופיע בכותרת או בכותרת המשנה. שמו של יחיא סנוואר, מנהיג חמאס בעזה, הוזכר פעם אחת בלבד מתחילת השנה ובסך הכל 26 פעמים אי־פעם, והוא מוגדר כ"מנהיג צבאי". כל סיפור הרקע שלו – כולל ההתאכזרות שלו לפלסטינים שעינה למוות במו ידיו, או העובדה שעבר ניתוח מציל חיים בכלא הישראלי, או העובדה שאחיו היה מחוטפי גלעד שליט ואיים לשחוט אותו אם אחיו לא יוחזר לעזה – מושתק לחלוטין.

כך שלמעשה, לא רק הרשות הפלסטינית מנצלת כל בדל הזדמנות כדי להכפיש את ישראל ולשמר את ריקבונה במחשכים, גם חמאס נוהג כך. אפשר לומר שכל עוד הסיקור אינו מצביע על הבעייתיות העצומה של ההנהגה הפלסטינית, הוא אינו באמת פרו־פלסטיני, משום שהשיטה הזו למעשה משמרת את אומללותם של הפלסטינים. הם זוכים אולי לאהדה תקשורתית מסוימת כעם, אבל כל עוד האהדה מיוחסת גם להנהגה חדלת האישים שלהם, הם לא ישיגו חופש, דמוקרטיה, מדינה או זכויות אדם.
 
הניטור מתבצע על עמוד הבית של אתר ה"ניו יורק טיימס", עמוד הדעות, עמוד העולם ועמוד המזרח התיכון

[email protected]