זה הזכיר לי תקרית נוספת שנרשמה השבוע בכנסת, כששרת התחבורה מרב מיכאלי הייתה שקועה בשיחת טלפון בעיצומה של התגוששות כמעט פיזית בין איתמר בן גביר לאחמד טיבי. כנסת 2022, קווים לדמותה.
זה היה מצחיק ואולי אפילו משעשע אלמלא הבדיחות והקטטות היו על חשבוננו. כדאי לחזור "לחיים עצמם", והפעם מדובר במתווה הסיוע לעצמאים נפגעי אומיקרון. במסגרת המחזה "לשרוף את המועדון" החליטו חברי הכנסת של האופוזיציה להגיש לא פחות מ־400 הסתייגויות. לא הפריעה להם העובדה שהם עצמם תקפו בעבר את הממשלה והאוצר בצורה חריפה על העיכוב בסיוע לעצמאים.
ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) הציע בזחיחות כי "הכסף המיועד לפיצוי עצמאים יועבר למוסדות החינוך החרדיים ללא לימודי ליבה או לביטול המס על כלים חד־פעמיים". ב־15 בפברואר, בישיבת ועדת הכלכלה, תקף אותו קרעי את שר האוצר ליברמן: "אין לכם בושה? לקחת הליקופטר VIP וחילקת כסף רק למי שלא צריך לקבל. גרמת לסחרור של עליית מחירים. זו ממשלה מנופחת מלאת ג'ובים".
מי שהלין על עיכוב הסיוע לעצמאים היה לא אחר משר האוצר הקודם ישראל כ"ץ. בישיבה בכנסת בינואר 2022 הוא טען: "הממשלה מבצעת פשע כלכלי נגד אזרחי ישראל. שר האוצר מסרב לפצות את מי שניזוק כלכלית מהקורונה. כשר אוצר סייעתי לכל מי שנפגע בלב רחב ויד נדיבה. כך צריכה לנהוג מדינה". אלא שכל הטפות המוסר הללו נעלמו כלא היו במסגרת טקטיקת שריפת המועדון על יושביו. לא משנה שהתבערה תפגע במאות אלפי העצמאים, ושלאחר דיונים מקדמיים בוועדת הכספים כבר סוכם על שיפור מתווה הפיצוי: הורדת רף הפגיעה בעסקים ל־25% מהמחזור והגדלת סכום הפיצוי ב־15%.
מדובר בשלב נוסף במערכה שבמסגרתה האופוזיציה מקריבה את האינטרס הציבורי על מזבח הפוליטיקה. כשמתווה הפיצוי לעצמאים עמד על הפרק בתקופת שלטון הליכוד, באופוזיציה לא העזו לנקוט סחבת או למנוע את האישור. היה ברור שבקורונה אין אופוזיציה ואין קואליציה. מבחינת בעלי אולמות אירועים, מורי דרך, סוכני נסיעות, עסקים קטנים ועוד, הבדיחות של נציגי האופוזיציה בוועדה הן סרות טעם, ורק חבל שהם מתבדחים על חשבוננו.
סיפור הפיצוי לעצמאים מתכתב עם היוזמה להעלאת שכר המינימום של ח"כ אחמד טיבי. גם כאן חברו בליכוד לרשימה המשותפת רק כדי להבאיש את ריחה של הממשלה. שר האוצר ליברמן ויו"ר ועדת העבודה ח"כ אפרת רייטן התכוננו מראש לפיגוע האפשרי והגיעו להסכמות על שכר המינימום. אבל זה לא עזר, וההצעה עברה בקריאה טרומית בכנסת. בכל מקרה לא בטוח שהם יצליחו להעביר בקולות האופוזיציה את הסכם שכר המינימום ועסקת החבילה.
עו"ד רועי כהן, נשיא ארגון העצמאים להב, תקף בחריפות את ההתנהגות הזאת: "לצערי נקלענו לריב פוליטי בין האופוזיציה לקואליציה. באופוזיציה חייבים להבין כי אסור שאת המאבקים הפוליטיים שלהם נגד הממשלה הם ינהלו על הגב שלנו. גם האוצר מצדו חייב להפסיק לגרור רגליים, ולהרחיב משמעותית את מתווה הפיצויים. אני חושש שעד שהחוק יאושר והכסף יגיע לבעלי העסקים שנפגעו כבר לא יהיה מי שיקבל את הכסף, כי העסקים ייפלו עד אז".
עליית הריבית במשק גוררת את ייקור המשכנתאות והאוברדרפט, ומטבע הדברים על כך מרבים לדבר. זה הגיוני כי השפעת עליית הריבית מתמקדת במשקי הבית, וזה מה שמעניין בשורה התחתונה את הציבור. אבל לעליית הריבית היו גם השפעות לוואי מכריעות על פעילות הגופים הפיננסיים.
החברות הבורסאיות השלימו השבוע את פרסום הדוחות לרבעון הראשון של 2022, והשפעת הריבית קריטית. מצד אחד ניצבים הבנקים, שספגו הרבעון הפסדים של מאות מיליוני שקלים עקב הפסדים בשוק האג"ח, אבל יפוצו ברבעון השני עם העלאת הריבית. מהעבר השני ניצבות חברות הביטוח, שהפיקו רווחים חשבונאיים בהיקפים דומים זו לזו.
התהליך החשבונאי המסביר את הרווח מעט מורכב. שימו לב: "עליית עקום הריבית", עקב הציפייה לעליית הריבית, גררה את עליית "מקדם ההיוון", שהפחיתה את "ההתחייבויות האקטואריות" בענף הביטוח. הפחתת ההתחייבויות נתנה לחברות מתנה בדמות הגדלת הכריות הפיננסיות, והובילה לרווחי הון שהתבטאו בשורה התחתונה של הדוחות. אבל יש גם מפסידים גדולים, סמויים מהעין, של עליית הריבית ועליית מקדם ההיוון - והן החברות המנהלות נדל"ן מסחרי.
התופעה התבטאה חלקית בדוחותיהן של חברות עתירות נכסים, כמו גב ים או אמות השקעות. בניגוד לרבעונים קודמים שבהם רשמו החברות רווחי שערוך חד־פעמיים בזכות מקדם ההיוון הנמוך, ברבעון הראשון הן התחילו להפסיד בגלל עלייתו. התופעה תואץ ברבעון השני, שכן עלייה רצופה של 0.65% בריבית בנק ישראל עדיין אינה מגולמת במלואה ברמת המחירים. הרווחים המנופחים שאפיינו את הרבעונים הקודמים יהפכו להפסדים.
תהליך הגמילה מהריבית האפסית כבר גורר תוצאה קטלנית: ירידות שערים בבורסה במניות עתירות נכסי נדל"ן להשכרה, שיחזירו לפרופורציה את השווי הכלכלי שבו הן הוערכו. שנית, הוצאת האוויר מבועת הנדל"ן תביא לביטול או להתאמות כלפי מטה בשווי בעסקות ענק שעמדו על הפרק.
למען האמת, לא הופתעתי כשהתברר כי אורי קילשטיין גויס השבוע על ידי קבוצת אלקטרה לניהול קבוצת הקמעונאות קרפור יינות ביתן. סביר להניח שגם לא אופתע אם בשלב כלשהו יחליט לפרוש מקבוצת אלקטרה לניהול חברת שופרסל. הרי עמית זאב, לשעבר מנכ"ל דור אלון, החזיק בתפקידו באלקטרה פחות משנה עד שהוחלף.
קילשטיין נחשב כיום לסחורה החמה בעיר הקמעונאות. מי שכן הופתע מהמהלך היה איציק אברכהן, לשעבר מנכ"ל שופרסל, שחיזר אחריו בלהט, וגילה שהוא כבר סגר עם קבוצת אלקטרה. קילשטיין חוזר גם על ידי דנה עזריאלי, שמינתה אותו לניהול רשת הקניונים עד שגילתה שמה שעניין אותו באמת זה לנהל את שופרסל.
אבל כאמור, השבוע התברר ששופרסל כבר לא מעניינת אותו, והוא בחר באלקטרה של משפחת זלקינד. ייתכן שהוא חשש שאברכהן, המתעתד לשמש כיו"ר שופרסל, יתפקד גם כמנכ"ל־על, מה שהיה פוגע במעמדו.
תופעת קילשטיין מוכיחה כי מושגים כמו נאמנות למקום העבודה, אחריות ארגונית או קידום פנימי במסגרת הקבוצה הם מילים יפות לספרי הכלכלה בלבד. המציאות בשטח שונה. המנהל המודרני יכול בתוך יום לארוז את חפציו ולעבור למתחרה בעברו השני של הכביש.
נהוג לחשוב שהתופעה מאפיינת בעיקר חברות הייטק, שבהן העובדים הפוטנציאליים עורכים ראיונות עבודה לבוסים. אך מתברר שגם בענף "משעמם" לכאורה כמו הקמעונאות, היצרים והקריירה האישית גוברים על הנאמנות לארגון.
אגב, מדובר כאמור בתופעה רוחבית שכבר התייחסתי אליה בטור זה, המאפיינת את כל המשק, ובכלל זה את ענף הבנקאות, התקשורת והביטוח. לכן, הסכמי אי־התחרות או "הצינון" הנחתמים בין בכירים לבין הנהלות החברות, שווים בדרך כלל רק לצורך טיעונים בבית הדין לעבודה. מעשית, הצדדים מגיעים לפשרה (כמו במקרה של אבי גבאי, שנטש מהרגע להרגע את ניהול סלקום לטובת ניהול פרטנר) - וסוגרים עניין.
קילשטיין, גבאי או כל מנהל העובר למתחרה, לוקח איתו באותו רגע את כל הסודות המסחריים. לכן חתימה על הסכמי צינון למיניהם היא מיותרת, וחבל עוד יותר על הכסף שמשלמים למנהל עבור נכונותו שלא להתחרות. עדיף לתגמל את המנהל כמו שצריך, להציב בפניו אופק קידום, ולהטמיע בו עד כמה שניתן את התרבות הארגונית של מקום העבודה החדש.
מה שמסמל את פרוץ עידן מגיפת הקורונה הוא לטעמי אותה אונייה שעגנה מול חופי יפן, כשעל סיפונה תיירים שחלקם נדבקו בנגיף מסתורי. השלטונות מנעו תחילה את הורדת הנוסעים, וזה קרה רק אחרי שננקטו אמצעי זהירות יוצאי דופן.
לכן, סוף עידן הקורונה הוא מבחינתי חידוש עונת הפלגות הנופש. מספר החברות המפליגות מנמל חיפה ומשנעות עשרות אלפי ישראלים רק הולך וגדל. מנו ספנות הייתה הראשונה. אחריה הגיעה חברת הקרוזים הבינלאומית רויאל קריביאן, ובהמשך MSC. החדשה הגדולה היא שגם ענקית הקרוזים NCL (Norwegian Cruise Line) מצטרפת לחגיגה, וב־15 בנובמבר תפליג לראשונה מחיפה לרומא.
לאחרונה העלתה NCL הילוך בכל הנוגע לפעילותה בישראל. הצי שלה כולל 17 אוניות המפליגות ליותר מ־300 יעדים בעולם, כולל יעד הנופש הבלעדי בליז. הישראלים אוהבים שיט ומפליגים לא רק למדינות אגן הים התיכון אלא מעבר לכך.
ניק ווילקינסון, סגן נשיא לפיתוח עסקי במזרח התיכון, ישראל ואפריקה בחברת NCL, מציין לשבח את השוק הישראלי. הוא מכיר מקרוב את השוק ומרבה לבלות כאן ב־20 השנים האחרונות. "הנופשים הישראלים נמצאים מבחינת ההיקף באחד מעשרת המקומות הראשונים בעולם", הוא מציין בשיחה איתי.
הקריירה של ווילקינסון בחברה החלה ב־2002. הוא החל את דרכו כמלונאי עצמאי מליברפול ברשת Thomson Holidays, ובהמשך נכנס לענף ההפלגות הבינלאומי והצטרף ל־NCL כמנהל מכירות בבריטניה ובאירלנד. בהמשך התקדם עד למעמדו הנוכחי.
התרעות פיקוד העורף